בית המדרש

  • מדורים
  • הלכה פסוקה
לחץ להקדשת שיעור זה

תוקף ערבות להסכם שיפוי על תביעה להגדלת מזונות

undefined

רבנים שונים

אלול תשפ
4 דק' קריאה
המקרה בקצרה:
התובע התגרש מאשתו בשנת תשס"ג במסגרת הסכם הגירושין נקבעו דמי מזונות לבתם בסך של 1,200 ₪ לחודש, עם מנגנון הצמדה, נקבע בהסכם שהאשה מתחייבת שלא לתבוע את האיש להגדלת המזונות. על הסכם הגירושין חתמו ערבים משני הצדדים, והתחייבו לשפות את התובע במידה והאשה תפר את ההסכם, וייפסק שסכום המזונות יגדל.
בשנת תשס"ט פנתה גרושת התובע לבית המשפט בתביעה להגדלת מזונות הילדה, ובסופו של ההליך נפסקו לה מזונות בסך 2,500 ₪. כעת התובע מבקש שהנתבעים שחתמו לו כערבים, ישפו אותו על סך 1,300 ₪ בחודש, מהחודש שבו הוגדלו המזונות.
לטענת הנתבעים יש לדחות את התביעה, מכמה סיבות: א. משום שלא נעשה מעשה קניין על ההסכם. ב. ההתחייבות הינה בגדר אסמכתא, ולא נעשתה בפני בית דין חשוב. ג. ההתחייבות היא בגדר דבר שאינו קצוב, שלפי הרמב"ם (מכירה יא, טז) לא חלה, וניתן לומר "קים לי" כהרמב"ם. ד. הגדלת המזונות בבית המשפט היתה בהסכמת הבעל. ה. יש לתבוע את האשה ורק לאחר שמוצו ההליכים נגדה יש לפנות לערב.
התובע השיב לגבי הטענות ההלכתיות, לגבי שתי הטענות האחרונות הוא טוען שלא היתה לו ברירה אלא להסכים להגדלת המזונות משום שהשופטת היתה מחייבת אותו יותר ללא הסכמתו, כמו כן שלא ניתן לתבוע את האשה, והדבר היה ידוע בעת החתימה על ההסכם.

פסק הדין:
יש לחייב את הנתבעים הערבים בסכום ההפרש בין סך-1,200 ₪ שנקבעו בהסכם הגירושין לאחר ההצמדה, לבין סך 2,000 ₪ בכל חודש.

נימוקים בקצרה:
א. תוקפה של ההתחייבות
בית הדין קבע כי ההתחייבות של הנתבעים בהסכם תקפה, לאחר שהסכם הגירושין אושר בבית הדין הרבני, והיה הבסיס לנתינת הגט. ולכן אין מקום לטענות ביחס לתוקפו של ההסכם, וזאת מכמה סיבות:
א. משום שבית דין לא רשאי לערער על החלטתו של בית דין אחר (בבא בתרא קלח ע"ב, רמב"ם הלכות עדות פרק ו) ויש להניח שהדברים נעשו כהלכה ובצורה תקפה. במקרה שלנו, ההנחה היא שהדברים נעשו על ידי מעשה קניין המסלק את פגם האסמכתא.
ב. לא ניתן לטעון טענת אסמכתא או התחייבות בדבר שאינו קצוב, שהם בעיות בגמירות דעתו של המתחייב במקרה זה. כיוון שאדם שחותם על הסכם ויודע שבית הדין נותן לו תוקף של פסק דין, יודע שבית הדין יחייב אותו על בסיס ההסכם, והוא גומר בדעתו להתחייב (פד"ר י, עמ' 365).
ג. משאושר הסכם הגירושין בבית הדין יש לו תוקף לא רק מכוח התחייבות הצדדים, אלא גם מתוקף פסק הדין.
ד. לא ניתן לטעון "קים לי" לאחר אישור בית הדין (פד"ר חלק ט עמ' 226) משום שטענת קים לי שייכת רק כשרוצים שבית הדין יפסוק בצורה אחרת, אך כאן בית הדין כבר פסק.
ה. חתימה על חוזה כמוה כקניין סיטומתא שקונה גם בדבר שאינו קצוב (יביע אומר ג, חו"מ ד)

ב. האם ההתחייבות נוגדת את תקנת הציבור
בתי המשפט דנו האם יש תוקף להסכמי שיפוי בהסכמי גירושין, או שמא הם נחשבים לכאלה הנוגדים את תקנת הציבור, ולכן הם בטלים מכוח סעיף 30 לחוק החוזים הפוסל חוזה שמטרתו איננה חוקית. בתי המשפט דנו בהרחבה בעניין זה והיו בין השופטים גישות שונות.
אולם בית הדין סבור שהדיון בבתי המשפט אינו נוגע למקרה זה. החשש לפגיעה בתקנת הציבור מצויה רק במקום שבו האם חתמה על הסכם עם האב בו היא מתחייבת לשפות אותו במידה והיא תתבע מזונות. הסכם זה מנוגד לחובת האפוטרופסות שלה כלפי ילדיה, ולחובתה לדאוג לטובתם. לעומת זאת כאן ההסכם נחתם בין האב לבין קרובי האשה, ולכן אין בהסכם זה משום פגיעה בתקנת הציבור. אמנם יתכן שיש להסכם זה השפעה מסוימת על הרצון של האשה לתבוע הגדלת מזונות, מאידך, דבר זה אינו מצדיק את ביטול ההסכם.

ג. האם התקיימו התנאים הכתובים בהסכם לגבייה מהערבים
ב"כ הנתבעים טען שהתנאים הכתובים בהסכם לא התקיימו, בית הדין התייחס לטענות אלו:
1. גבייה מהערב לפני גבייה מהחייב - במקרה שלנו ברור כי הערבים התחייבו לשלם גם לפני תביעת האשה, משום שהאשה כלל לא התחייבה, ולכן יש לחייבם גם במידה ולא תבעו את האשה.
2. הגדלת המזונות נפסקה בהסכמה - בית הדין קבע כי אף שאכן התובע הסכים לחיוב המזונות, הרי שההתחייבות של הנתבעים היתה "לכל ההוצאות שייגרמו לו עקב התביעות", ולכן יש לחייב את הערבים., אמנם וודאי שאין לחייבו אילו היה מסכים לשיעור מזונות גבוה מאוד, שהרי ברור שלא עלה על דעתם להתחייב במקרה כזה.
לכן יש לקבוע מהו שיעור הסכום שהושת עליו עקב התביעה, ומהו השיעור שהושת עליו עקב הסכמתו. במקרה של ספק ידו של התובע על התחתונה שכן הדין הוא ש"יד בעל השטר על התחתונה". בית הדין קבע כי יש לראות בסך 2,000 ₪ כמשקף את הסכום שוודאי בית המשפט היה פוסק, ולכן יש לחייב את הנתבעים בפער שבין המזונות המקוריים לסכום זה.

ד. האם ניתן לגבות מנתבעת 2 שהיא אשה נשואה?
ב"כ הנתבעת טען שאין לגבות מנתבעת 2 שהיא אשה נשואה, ולפי ההלכה נכסיה משועבדים לבעלה. בית הדין הבהיר כי טענה זו אינה קשורה לעצם חיוב הנתבעת, אלא רק לאפשרות הגבייה ממנה. בכל מקרה כיון שהנתבעים התחייבו ביחד ולחוד, הרי שאם לא ניתן לגבות מנתבעת 2, הרי שנתבע 1 חייב לשלם את כל הסכום. בנוסף, בימינו לאשה נשואה בדרך כלל יש נכסים משל עצמה, משום שהיא בגדר "אשה הנושאת ונותנת בבית". בכל מקרה בית הדין קצב לאשה זמן על מנת לדון בטענתה, אם תביא ראיות לכך שאכן אין לה כסף, ואז נתבע מס' 1 יוכל להשיב על טענותיה.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il