פרשתנו הפותחת את ספר ויקרא עוסקת כצפוי בדיני הקרבנות. לכן כל כך בולט בה הפסוק הבא העוסק, לכאורה, בנושא אחר, שונה לחלוטין.

המשנה במסכת סנהדרין לומדת מפסוק זה את האיסור "לכבוש עדות", וז"ל:

לפי פירוש זה, התורה מרחיבה את האיסור המופיע בעשרת הדיברות "לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר" ומוסיפה שיש איסור גם ב"שב ואל תעשה". היודע עדות לחברו ונמנע מלהגיע לבית הדין בגלל שאינו רוצה לבזבז את זמנו, מכיון שהוא חושש מהתבזות בחקירת העדים, מכיון שהוא איננו רוצה להסתכסך עם הצד השני או בגלל כל סיבה אחרת בלתי מוצדקת, ישא את עוונו.

לכאורה היינו חושבים כי איסור זה מוטל רק על כתפי שני עדים שהיו יכולים לתת "עדות" ולחייב ממון. באה הגמרא ומלמדת אותנו (בבא קמא נו ע"א) שהוא חל גם על "עד" בודד וכך נפסק להלכה:

הרמז לכך הוא שהתורה נקטה לשון יחיד בפסוק זה.

אומנם,לפי פרשנות זו הרישא של הפסוק איננה מובנת, מה הקשר בין כבישת עדות ל"וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה"?

"אבן עזרא" במקום מסביר שהפסוק רומז למנהג קדום. בכל מקרה שהשלטון או בית הדין לא הצליח לפענח או למצוא ראיות שיוכיחו עם מי הצדק, הם היו מטילים חרם על כל מי שיודע עדות ואיננו בא להעיד. באה התורה לחדש שאכן מי שיתעלם מן החרם - "וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ". "אבן עזרא" כדרכו מצליח לכוון לפשוטו של מקרא.

להלכה, למדו חז"ל מפסוק זה את ההלכה הבאה, המופיעה במשנה:

ומפרש הרמב"ם:

לפי זה ברור מדוע פסוק זה מופיע כאן בפרשת הקרבנות וברור גם הקשר בין הרישא לסיפא של הפסוק, שהרי החיוב בקרבן מותנה בכפירה בשבועה בידיעת העדות.

אם כך, למדנו על הבדל נוסף בין משפט התורה לבין המקובל במערכת המשפט האזרחית. בבתי המשפט גם בעולם הרחב נוהגים להשביע את העד לפני מתן עדותו לומר את האמת, רק את האמת ואת כל האמת. על פי דין תורה אין הדבר כך. כל יהודי בכל מקרה מושבע ועומד ממעמד הר סיני להיות דובר אמת בפיו ובלבבו ולהתרחק מאמירת שקר. לכן אין צורך בהשבעת העדים. שבועה בדין תורה אפשרית רק כאמצעי לחץ על עדים החוששים לבוא ולהעיד או כחובה על בעל דין כשיש חשש שהוא משקר כנתבע או לפני גביה כשהוא התובע.

נסיים במדרש נוסף על פסוק זה המלמדנו עיקר מוסרי חשוב. הפסוק במשלי מכריז:

מסביר המדרש במה דברים אמורים "ראובן גנב לשמעון ולוי ידע ביה, אמר לו אל תפרסמני ואנו נחלוק בשלל. למחרת נכנס לבית הכנסת שמע קול מכריז ואומר "והוא עד או ראה או ידע" מה יעשה, ישתוק והלא כבר הכריזה התורה, "והוא עד או ראה או ידע" (ויקרא רבה פרשה ו ד"ה חולק עם). רווח נוסף הרווחנו, בהיתר, מפסוק זה- המחפה על הגנב וחולק עמו איננו טוב יותר מהגנב עצמו, הוא מושבע ועומד שלא לעשות זאת.

כמה מוסר השכל טמון בפסוק בודד זה.