בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • וירא
לחץ להקדשת שיעור זה
שיחת מוצ"ש פרשת וירא תשפ"א

אברהם אבינו והחסד

- האמונה בקב"ה - מדרגת גמילות החסדים של אברהם אבינו והכרח מציאות מידת החסד בנפשו של האדם

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

כ"א חשוון תשפ"א
13 דק' קריאה 51 דק' צפיה
הקמת היישוב בית אל – התחלה מהקודש
תודה לריבונו של עולם על הזכות להיות שותפים בהקמת היישוב בית אל. באותם ימים לימדתי בישיבת מרכז הרב, והיינו קבוצה מגובשת של אברכים. מצד אחד רצינו להמשיך את אורה של תורה ולא להפסיק את המהלך של ללמוד וללמד, ומצד שני ארץ ישראל בערה בקרבנו, ורצינו לחזק את ההתיישבות כי היישובים ביהודה ושומרון באותו זמן היו בודדים. התארגנו לצאת לבית אל על מנת להקים ישיבה, כדי להמשיך את המגמה של הופעת התורה וגם להתיישב במקום. החלטנו שבבוקר נלמד כולנו במרכז הרב, אני אמשיך להיות ר"מ בישיבה, ואחר הצהרים נפתח כאן כולל. בהתחלה למדנו קדשים, אחר כך למדנו הלכה. עשרה ימים לפני העלייה לקרקע, אישרו לנו לבוא ולהתחיל את לימודי הכולל. זה היה היישוב היחידי שקודם שהוקם, התחילו עשרה ימי לימוד של תורה. במשך עשרה ימים, למדנו כאן סדר שני וחזרנו לירושלים, עד כ' בחשוון, היום שבו הייתה העלייה לישוב. עדיין אי אפשר היה להקים ממש יישוב בגלל שיקולים מדיניים, לכן הקימו את היישוב בבסיס, בטענה שמבחינה ביטחונית זה נצרך. היום בונים שם את הבניינים הגבוהים ל300 יחידות הדיור, שם פחות או יותר גרנו , כך הכשרנו את הקרקע ליחידות האלה...
אחרי חודשיים, אדריכל הכין תכניות של היישוב, והגישו אותן לצבא. ראה המפקד את התכניות, ואמר: "אי אפשר, אני צריך את כל השטח בשביל האימונים הצבאיים, בלתי אפשרי להקים כאן יישוב". מאוד נבהלנו. היה לנו דיון עד שתים בלילה, לפנות בוקר קמנו והחלטנו ללכת כמשלחת לסגן שר הביטחון, ולהגיד לו שזה בלתי אפשרי. בזמנו היה אפשר לבוא בלי הזמנות. נכנסנו אליו והוא התחיל לצעוק עלינו, אתם הולכים להקים יישוב, ולא מבינים שצריכים קודם לעשות תכניות. אמרנו: "נסתכל על התכניות, ונראה אם אפשר לחלק את השטח, חלק אנחנו נקבל, וחלק מסוים יישאר לצרכי הצבא". פתחנו את התכניות והמפה, והוא הבין שאפשר להסתדר, היישוב יקבל את החלק המערבי, והחלק המזרחי יישאר לצבא.
בזמן שגרנו בקראוונים בבסיס, קבלנו את השטח של הגבעה של קריית הישיבה, והשטח הדרומי הוקצה ליישוב. הזמנו אדריכל ואמרנו לו: "אנחנו רוצים לבנות כאן בית מדרש". באנו איתו למקום, והוא אמר: 'אני צריך תצ"א - תצלומי אויר' הזמינו צילומים כאלה, הוא בא איתנו לגבעה הריקה השוממה הזאת, ואמר: "אני לא מבין אתכם, אולי יהיה כאן כביש? אי אפשר לתכנן בית מדרש בלי שנתכנן את כל השכונה את הכבישים וכו'?", אמרתי לו: "יש לנו תצ"א, יש שולחן ערוך שאומר שבית המדרש צריך להיות במקום הגבוה ביותר, המקום הגבוה זה איפה שבית המדרש הישן עומד, ואת הכבישים נבנה מסביב. זה היה בניין האבן הראשון שנבנה ביהודה ושומרון, וזכינו שהמקום הזה התחיל מהקודש.
הרבה התמודדויות היו לנו מאז. לא כל כך פשוט להקים יישוב. התמודדויות ביטחוניות ואחרות, אבל זה הסדר. עשרה ניסיונות נתנסה אברהם אבינו ועמד בהם. ההתחלות תמיד מאוד קשות, אבל אם מתעקשים, בסופו של דבר, מתגברים עליהם, ואחר כך נבנים בניינים רבים. ברוך ה' הוקמה כאן שכונה גדולה, וקרית ישיבה גדולה, ועל זה אנחנו מודים לריבונו של עולם, ויום הקמת היישוב זה היום המתאים להודות לריבונו של עולם.

אחריות בשמירת ההנחיות
עוד לפני הפרשה, אני רוצה לדבר על הזהירות הרפואית הנדרשת. ברוך ה', נפתחו קצת הקפסולות. זה מחייב שכל מי שיש לו רשות לצאת מסיבה רפואית או אחרת, צריך להרגיש אחריות כפולה ומכופלת, הוא חייב להיות בטוח שביציאה ובחזרה שלו, לא נפגש עם אנשים שעלול להידבק מהם. אם הוא חלילה נדבק ויכול להדביק אחרים, זה יכול להרוס את כל הלימוד שלנו, יש אנשים שנדבקים וזה עובר בקלות, ויש אנשים שזה לא עובר בקלות. לא לזלזל, לא לקחת סיכונים על חשבון אחרים ולא על חשבון עצמו, ממש להיות זהיר עם מסכה וריחוק, וכל הדברים שיבטיחו שהוא חלילה וחס לא נדבק.

האמונה – הבסיס להכול
בשבוע שעבר בפרשת לך לך דברנו על האמונה הגדולה של אברהם אבינו. אברהם אבינו היה מאמין גדול בה'. 'וְהֶאֱמִן בה' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה' (בראשית טו, ו). האמונה היא היסוד. אדם המאמין, נדבק לריבונו של עולם, המקור של הכול, ויש לו כוחות עצומים. הוא נעשה צור, עמוד חזק, שעליו נבנה כל בית ישראל. זה אברהם אבינו. אהבת ה' אצלו הלכה והתגברה מניסיון לניסיון והגיעה לאהבה עצומה. האמונה התעמקה מאוד, והאמונה היא עצם החיים. "וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה" (חבקוק ב, ד), אדם בלי מטרה, בלי שייכות למשהו, לא חי. צריך מטרה בחיים, וככל שהמטרה יותר גדולה כך החיים יותר אמיתיים. האמונה היא עצם החיים. האמונה היא ביטחון. אדם מאמין בקב"ה, בוטח בו, נשען עליו, וכשנשענים על הקב"ה, אין ממה לפחד. כי ריבונו של עולם הוא מקור הכוח, מקור הכול. אם הוא שומר עלינו, מי יכול לנגוע בנו, מי יכול לנגוע במי שהקב"ה שומר עליו? הביטחון מביא לשמחה. מי שמאמין הוא בוטח, ומי שבוטח מלא שמחה, אופטימי ומאושר. זה באמת עצם החיים השלמים, ולכן "צדיק באמונתו יחיה".

אהבת ה' מוכרחת
דברנו על האמונה שמתוכה נמשכת האהבה, ונעסוק באהבת ה' הגדולה שהייתה לאברהם שנקרא "אַבְרָהָם אֹהֲבִי" (ישעיהו מא, ח).
בספר מוסר אביך, במידות הראיה, מידת אהבה, כותב הרב:
אי אפשר שלא לאהוב את ה' ואי אפשר שלא יצמיח כוח אהבה מתוקה ומוכרחת זו, צמח מעשי, לאהוב לפעול בפועל ובמעשה כל המתרחש לטוב ביחס להשגת אור ד'. אי אפשר שלא לאהוב את התורה והמצוות שהן כל כך קשורות בטוב ד'.
אין אפשרות כזאת שלא לאהוב את ה'. זה משהו בסיסי בטבע הפנימי של האדם. הרב לא מסביר לנו למה הוא אומר שאי אפשר, אלא אומר את זה כדבר מוחלט.
אדם שיודע שריבונו של עולם הוא מקורו של עולם ומקורו של האדם, זה כל הזמן מחיה אותו, כמו שאי אפשר שלא לאהוב את ההורים, זה דבר טבעי, ולא צריכים לחנך לאהבת ההורים, רק צריך לדעת להוציא אהבה זו מן הכוח אל הפועל - באופן טבעי אדם קשור בהוריו, מולידיו, מחנכיו, מגדליו, כן ביחס לריבונו של עולם. ריבונו של עולם הוא הכול. הוא נותן כוח להורים, הוא מחיה את האדם, הוא נותן ומשפיע טוב על האדם. כל מה שיש לאדם הוא מאת ה', וכל הזמן זה נמשך ו'אתה מחיה את כולם". אנחנו מחוברים לריבונו של עולם במציאות. כל הזמן הקב"ה מחיה אותנו, מקיים אותנו. אי אפשר שלא להיות מחוברים אליו, לא רק במציאות אלא בהרגשה. אם מתבוננים כמה טוב ה' המקיים את כל העולם כולו, ואת האדם, וכל הטוב שיש בעולם, אי אפשר שלא לאהוב את ה'.
זה היה אברהם אבינו, וזה היה גם מורנו ורבנו הרב אברהם, אברהם האחרון. "אי אפשר שלא יצמיח כוח אהבה מתוקה ומוכרחת זו צמח מעשי", כלומר זה לא רק דבר מופשט שאדם אוהב את ריבונו של עולם בלב, ומרגיש אהבה גדולה לריבונו של עולם, אלא ממילא הוא רוצה לעשות את כל הפעולות שמחברות אותו לקב"ה כתורה ומצוות, חסדים, וכל המעשים הטובים. על ידי זה הוא מחובר ונדבק בקרבת ה'. "אתם הדבקים בה' אלקיכם". ומתוך כך, ממשיך הרב ואומר שאי אפשר שלא לאהוב את היושר ואת הצדק, את הסדר הטוב, אי אפשר שלא לאהוב את התורה והמצוות, שהן כל כך קשורות בטוב ה', כי הכול בא מאת ה'. אהבת ה' מתפשטת על כל ההופעות האלוקיות, על כל התורה המצוות, המידות הטובות. ממשיך הרב באות הבאה:
אי אפשר שלא להתמלא אהבה לכל בריה, שהרי שפע אור ד' בכל הוא מאיר.
מתוך אהבת ה' נמשכת אהבה אל כל בריותיו של הקב"ה. בראש ובראשונה אל השפע האלוקי הרוחני הפנימי, הקדושה, התורה, המצוות, ישראל. וזה נמשך אל כל הבריות כולן. ממשיך הרב:
שלהבת אש הקודש של אהבת ד' הלא בתוך הנשמה תמיד בוערת היא, מחממת את הרוח, מאירה את החיים, וענוגיה אין להם סוף.
בתוך הלב פנימה, שלהבת אש קודש של אהבת ה' בוערת. זאת מציאות. צריכים להוציא את השלהבת הזאת מן הכוח אל הפועל, שלא תהיה מכוסה. הרב ממשיך ואומר:
ומה אכזרי הוא האדם על עצמו שהוא משתקע במחשכי החיים, מטריד את עצמו בחשבונות רבים, ואת חיי החיים את עדן יסוד החיים משכיח מלבבו, והרי הוא הולך שחוח מתגרת יד החמריות הגסה המתגברת עליו.
אדם אכזרי על עצמו אם הוא לא נותן לאהבת ה' שתתגלה בתוכו, לא נותן לאש שלהבת הקודש של אהבת ה' שבתוך הנשמה להתגלות, לצאת מן הכוח אל הפועל. כשמפריעים לאש הזאת להתגלות, אומר הרב:
זה נגד כל טבע הנפש, זה נגד טבע ההויה כולה, החסד העליון מוכרח להתפרץ.
אהבת ה' צריכה להיות לא רק בוערת בלב, אלא צריכה גם להתגלות.

אהבת ה' השלמה של הרב קוק
כך הרב היה חי. אש קודש של אהבת ה' כל הזמן בערה בקרבו, ואהבת ה' התפשטה לאהבת התורה, וגרמה לשקידה עצומה. הרב היה שקדן עצום ומעמיק גדול, ומתוך אהבת התורה, ואהבת המצוות והדקדוקים של המצוות ופרטי הדקדוקים ודקדוקי הדקדוקים שהרב היה מדקדק, מתוך כך, אהבת ישראל, כי ישראל ואוריתא חד הוא, ומתוך כך אהבת כל הנבראים כולם, כי כולם ברואים של ריבונו של עולם. זו אהבת ה' השלמה, אהבת ה' שמתפשטת על כל הבריאה כולה. קרוב קרוב קודם. תורה וישראל כאחד, ומתוך כך האנושות כולה.

מידת החסד של אברהם אבינו
זה אברהם שהיה 'אברהם אוהבי', ומתוך האהבה הגדולה הזאת, מופיע החסד. מי שאוהב את כל הבריות, עושה חסדים ומשתדל לעזור לכולם. זה מה שאנחנו רואים בפרשה שלנו, שאברהם אבינו מכניס אורחים. ואיך הוא מכניס אורחים? האורחים מרגישים שהם עושים טובה לאברהם שבאו להיות אורחים שלו, הם לא מכבידים עליו, אלא משמחים אותו. הוא עושה הכול במרוצה. כשהוא רואה אורחים, רץ אליהם, ומזמין אותם, שלא יעברו על פניו ולא יוכל להכניס אותם. ואחר כך "אל הבקר רץ אברהם", "ולשרה אמר מהרי", הכול בזריזות ובהידור, מכין כמויות - שלוש סאים, שלפי עניות דעתי מספיקות לעשרות אנשים, הוא בוודאי הזמין את כל השכנים, יש לנו אורחים, והוא עושה מסיבה גדולה לכבוד האורחים שבאו. ב'בן בקר', גם כן אפשר להאכיל לא רק שלשה אורחים, אלא הרבה אנשים. אברהם אבינו מקיים הכנסת אורחים עם כל ההידורים ובכל השלמות.

לימוד זכות מתוך אהבת ה'
מתוך אהבת ה' אברהם אוהב את כל הבריות, וכשהקב"ה אומר לו ש'זעקת סדום ועמורה כי רבה', אברהם אבינו מלמד זכות על הבריות. נגיד שיש היום אנשים שהם דומים בהתנהגותם לאנשי סדום, ויש אפשרות לסלק אותם מן המציאות באיזה שהוא אופן, עם צונאמי או דבר אחר, והאדם יאמר: ריבונו של עולם אל תעשה להם את הדבר הזה, אולי יש להם נקודות של צדקות. אולי יש בהם משהו שהוא טוב. אכן הרושם הכללי הוא מאד שלילי ומאד רע, הם ממש מקולקלים, הגיעו לעברי פי פחת, אבל אולי יש בהם ניצוצות של קודש. אולי יש בין האנשים האלה מספר צדיקים. כך אברהם מסתכל. מסתכל במבט שלא יכול להיות שיש במציאות משהו שאין אור ה' מאיר בתוכו, ואולי את האור הזה אפשר להגדיל ולהמשיך. הוא עומד לפני ה' ומבקש, עוד פעם ועוד פעם. זה אברהם אבינו. 'אהבת צדק ותשנא רשע', אפשר לפרש בפשט, אהבת צדק – אוהב את האנשים שעושים צדק, ושונא את הרשעים שעושים רשע. באים חז"ל ומפרשים על אברהם אבינו, 'אהבת צדק' - אהבת לצדק את בריותי, 'ותשנא רשע' - שנאת להרשיעם, כי אין בריות רעות, ואתה שונא להרשיע את הבריות כי הם בריותיו של הקב"ה. זו מדרגה עצומה של אברהם אבינו. כדי להגיע למדרגה הזאת, צריך שזה יהיה נובע מאהבת ה'. לא מהמקום שאדם אוהב את כל הבריות אף על פי שהם רשעים, אלא מתוך אהבת ה' הגדולה, מתוך האמונה הגדולה, שכל הבריות הם בריותיו של הקב"ה, מתוך המקום הזה אברהם אבינו מלמד עליהם זכות.

מסירות נפש מתוך אהבת ד'
אהבת ה' של אברהם אבינו מגיעה לשיאה בעקידת יצחק. מסירות נפש זה שיא של אהבת ה', כמו שאנחנו אומרים 'ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך', ורבי עקיבא מסר את נפשו על קידוש ה', והיה מאריך באחד. שאלו אותו תלמידיו: למה אתה מאריך באחד? אמר להם: "כל ימי הייתי מצטער מתי יבוא פסוק זה לידי ואקיימנו. ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו"? אני מקיים עכשיו 'בכל נפשך'. המהר"ל מסביר: אהבה היא רצון להיות מחובר לריבונו של עולם, להיות כולי דבוק בקב"ה, הדרישה האלוקית היא "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך", תבטל את עצמך בפני ריבונו של עולם, ואם הוא רוצה שלא תעבור את העבירה הזאת ותמסור את הנפש, אז תמסור את הנפש. אבל זה יותר עמוק. ההתבטלות היא התחברות אל ריבונו של עולם, דבקות בו, זה שיא האהבה, להיות בלוע בגדולה האלוקית. זה מתבטא בפסוק: 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד'. אין עוד מלבדו, רק ריבונו של עולם נמצא, וכל המציאות כולה שייכת לקב"ה בלבד. זאת אומרת כל המציאות כולה היא הופעה אלוקית. ואתה מתחבר אל ההופעה האלוקית, מתקרב אל ריבונו של עולם, איך אפשר להתקרב - לקיים מצוות זו התקרבות מסוימת, ומסירות נפש זו התקרבות של כולך, הנפש הרוח והנשמה של האדם מתחברים אל ריבונו של עולם. זו המדרגה שגילה אברהם אבינו שעמד בניסיון הזה.

מסירות נפש בדורנו מכוח עקידת יצחק
'מעשה אבות סימן לבנים'. מסירות הנפש של אברהם גרמה שלעם ישראל יש טבע של מסירות נפש, ומפעם לפעם הטבע הזה מתגלה. מסירות הנפש של עשרת הרוגי מלכות נמשך ממסירות הנפש של העקידה. בדורנו, מסירות הנפש של חיילי ישראל ושל ההורים ששולחים את הילדים לצבא, ליחידות קרביות ולמלחמות, ומסתכנים מאוד למען עם ישראל, למען התורה, למען ה', זו מסירות נפש שהיא המשך מעקידת יצחק, הם כמו אברהם אבינו שעקד את יצחק בנו. אלו מעשים עצומים שנותנים המון זכויות לדור שלנו. בכל הדורות ישראל מסרו את נפשם על קידוש ה', הרבה פעמים זה היה באופן פסיבי, הרגו יהודים בגלל שהם יהודים, בגלל שהם התעקשו להיות יהודים ולא הסכימו להמיר את דתם, על כך הרגו אותם. זה בוודאי היה קידוש ה'. אבל חיילים שהולכים לצבא, הולכים לקראת המלחמה, למרות שיודעים שזה מסוכן, הם הולכים לתפוש מחבלים, ויודעים שיכול לקרות להם משהו, לזרוק עליהם אבן מהגג, כמו שקרה, הם יודעים שזו סכנת נפשות. צריכים לדעת את הגודל הזה של מסירות הנפש. ההורים ששולחים את הילדים הללו, זה המשך המדרגה הזאת של עקידת יצחק.

עם ישראל דבוק בריבונו של עולם. זה 'ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל מאודך', לא רק 'בכל נפשך', גם 'בכל מאודך', לאהוב מאד את ה', לאהוב בכל המצבים, לאהוב את ה' בחיים, כמו מסירות נפש.
שקידת התורה מבטאת את אהבת ה'. אפשר לשקוד ולשקוד, ולבטא בזה את אהבת ה'.

עומק מידת החסד
מאהבת ה' נמשכת מידת החסד. אני רוצה להביא דברים מהרב זצ"ל באורות הקודש (חלק ג, מוסר הקודש, עמ' שיג). אומר הרב:
בכל גאונות רואה העין הבהירה החודרת אל התוכן הרוחני המסבב את הפעולות, את הוד הרוח הגאוני בעצמותו, בכביריות חילו, בפאר תפארתו, החסד וההטבה היא משאת נפשו, היא נזר חייו.
יש שני סוגים של גאונות. יש גאונות בכישרון לימודי, ויש גאונות של חסד. שמידת החסד מופיעה אצלו בגדלות עצומה. גאון בעשיית חסדים. אברהם אבינו היה מגאוני החסד. הרב אומר שעוד לפני שעושים חסד בפועל, יש בתוך הלב פנימה רצון לעשות חסד. רצון שהעולם יהיה מלא טוב, רצון לתקן.
יכול להיות אדם שיש לו רצון כזה, אבל אין לו יכולות. אהבת החסד זו לא רק מידה רגשית, שאדם אוהב לעשות דברים טובים, אלא זה עמוק מאוד, הוא מרגיש קשר לכל העולם. הוא רואה את כל העולם כבריותיו של הקב"ה, הוא רוצה שהעולם יתמלא חסד, הוא רוצה באופן עמוק לפעול חסדים בעולם. הרב אומר שהרצון הפנימי הוא העיקר, שם מופיעה הגאונות. היכולת להוציא את הדברים מהלב אל הפועל היא חשובה מאוד, אבל יותר צריכים להכיר את הנקודה הפנימית. "העין הבהירה החודרת אל התוכן הרוחני המסבב את הפעולות", מסתכלת על המקור, מה גורם לעשות את הפעולות.
מכירה ההסתכלות הפנימית, שחודרת לפני ולפנים, את זיו החסד מצד עצמו, שהוא דבר יותר יקר ומרומם, יותר מכל הפעולות של החסדים וההטבות המתגשמות במעשה בפועל.
המעשים הם פחות ממה שיש בטבע הפנימי. הרב מחדש את עניין ההסתכלות הפנימית, הגאונות הפנימית של החסד. אנחנו מסתכלים על כל דבר איך הוא נראה מבחוץ, יכול להיות שאדם עושה הרבה חסדים, ולא בעמקות גדולה, ויכול להיות שעושה בעמקות גדולה, והעומקים האלה הם פועלים בעולם. החפץ הפנימי פועל בעולם לא פחות מהמעשים בפועל. ממשיך הרב:
וגאונות החסד הזאת, מתגלה לפעמים אצל עניי ארץ, רק שהוד הקודש של חיי החסד שוכן תמיד בלבבם פנימה, ולפעמים יוצא אל הפועל בנדיבות מעשית.
אין לעניי ארץ יכולת לעשות את הפעולות האלה, אבל הלב שלהם, ההשגות שלהם, וההסתכלות שלהם, מלאה רצון וחסד. לפעמים זה יוצא לפועל, ולפעמים זה נמצא לפני ולפנים.
ולפעמים יוצא אל הפועל כשיפגש הכישרון של הנדיבות עם היכולת לזה.
כשזה מופיע מתוך העומקים הגדולים, אז המעשים גם כן מקבלים משמעות גדולה. צריך לדעת להסתכל גם על הפנימיות. יש אנשים שעושים חסד, אבל הם לא נעימים, הם יודעים שצריכים לעזור ומגיע לאדם עזרה, אבל הפנים לא מאירות. יש אנשים שעושים צדקה וחסד עם פנים יותר מאירות, ויש עם יותר מאירות וזה פועל בעולם, זה עושה את העולם טוב יותר. הכול מתחיל מהעומק הפנימי, מפנימיות של הלב, והכלים של ההופעות הם מצטרפים לזה.

עשיית חסד מתוך הטבע הפנימי או מחיוב המצווה?
האדר"ת, חותנו הראשון של הרב קוק, כותב בפרשה הזאת, שמי שעושה חסדים או צדקות מפני שהוא מרחם על הבריות, לא כל כך מגיע לו שכר. כי זה דבר טבעי שאדם רואה מישהו מסכן, ומרחם עליו - זו לא מצווה.
הפסוק אומר:
כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו (בראשית יח, יט).
האדר"ת מסביר שצדקה ומשפט הם דברים טבעיים, לכאורה אין מקום לשלם שכר על צדקה ומשפט, שהן מצוות שכליות ותיקוני המדינות, וגם אם לא נצטווינו עליהם, היינו מוזהרים לעשות אותם, כי זה מצד השכל. עיקר השכר נעשה בשביל שהמצוות פיקודי ה' יתברך, ולא בשביל ששכלנו מחייב אותנו בהם. ואם עושים מפני שה' ציווה, 'ושמרו דרך ד', אז הן הופכות למצוות חוקיות, ואנחנו עושים אותם לשם שמים, אז מגיע שכר "למען הביא ה' על אברהם את אשר דיבר עליו'. כותב האדר"ת:
והבחינה לזה אם נותן צדקה משום שכלו, או מצוות ה' יתברך הוא שיתן בטרם מרחם על העני ולא נותן לו בשביל שמרחם עליו. ועל זה פירש אדוני אבי מורי ורבי הגאון ז"ל מה שכתוב "וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ" (דברים טו, י). שהכוונה לא כשרואה עני ואביון ערום, רעב, צמא, נמס לבבו מצער, ונכמרו רחמיו עליו, ונותן לו. ואיש כזה, הרי הוא נותן לו מחמת שרע בעיניו, שלא יתן מפני רוע לבבך, רק מפני ציווי ה' יתברך, וזה המצווה האמיתית.
האדר"ת מדייק מהפסוק 'ולא ירע לבבך בתיתך לו', לא בגלל שירע לבבך תרחם עליו, אלא תיתן לו בגלל שה' ציווה אותך, רק על זה מגיע השכר. יש כאן מקום להתבונן, האם החסד שאדם עושה, צריך להיות בטבע שלו להיות עושה חסד, ולא רק מפני שהקב"ה ציווה, או לעשות מפני שהקב"ה ציווה. האם לפני שאדם נותן צדקה, צריך להגיד לשם יחוד קודשא בריך הוא, הנני מכוון לקיים מצוות ה' לעשות צדקה ולתת לעני, איך העני ירגיש?
זו שאלה עמוקה ומקיפה יותר, האם מצוות צריכים לעשות בגלל הטבע הבריא של האדם, או שנקודת המוצא היא מפני שה' ציווה. האדר"ת מחנך אותנו שהמצווה נחשבת רצון ה' כאשר נעשית עוד לפני שיכמרו רחמיך, לפני שראית אותו מסכן. לתת צדקה מפני שזה מצוות ה'.
הרב זצ"ל בספר אורות הקודש, מוסר הקודש, עמ' שיח, אומר:
ממקור החסד צריכה אהבת הבריות להתפרץ. לא בתור חוק מצווה, כי אז תאבד חלקה היותר ברור מזוהרה, כי אם בתור תנועה נפשית פנימית עזה.
הפוך ממה שאומר האדר"ת. אם אדם יעשה את המעשה בתור מצווה, זה יקטין אותו. צריך להיות טבע עמוק ופנימי לעשות חסדים להיות טוב. ממשיך הרב:
והיא צריכה לעמוד בניסיונות קשים מאוד, לנצח סתירות רבות, המפוזרות כצורי מכשול, במאמרים בודדים, בשטחיותן של כמה הלכות, ובהמון השקפות הבאות מהצמצום שבחלק הגלוי של התורה והמוסר הלאומי.
אהבת הבריות צריכה לבוא ממקור החסד. צריך כאן להתמודד עם מאמרי חז"ל מסוימים שנראים אחרת. הרב אומר שתופסים אותם באופן שטחי. אם הם נראים שונים מהרעיון שהרב אומר שהחסד צריך לבוא מהטבע, זאת אומרת, שצריכים להעמיק בתורה, ולהבין את עומקה, שהתורה היא גילוי של העומק הפנימי של הטבע. ממשיך הרב:
אבל ברור הוא, שאך מתרחקת היא האהבה ממקורה האלוקי, יקמל פרחה, והמקור האלוקי מופיע את אורו על ידי צינורות התורה והמעשה, ועל ידי הצמצום הלאומי המיוחד.
אם האהבה הזאת היא אהבה אנושית ומתרחקת מהמקור האלוקי, היא לא תצמח. הרב מדבר על אהבת הבריות שכוללת אהבת הבריות כולם, אבל בעצם צריך להתחיל באהבת ישראל שהיא היותר מרכזית, בצינורות של התורה והמעשה המיוחד לישראל. המקור האלוקי מופיע דרך התורה, דרך ישראל, ואחרת מעשיית הדברים ממקור החסד העמוק ולא מתוך חוק ומצווה. צריך למצוא את האיזון מצד אחד צריכה להיות אהבת הבריות עמוקה בטבע. מצד שני מקורה צריך להיות מהמקור האלוקי של התורה והמצוות. אומר הרב:
ובזה באה עבודת רוח גדולה, איך לקיים את כל הצינורות במעמדם, ועם זה לשאוב מימי החסד בטהרתם והרחבתם.
איך לעשות את השילוב הזה, שמצד אחד האדם מאוד אוהב את כל הבריות כולם, כעומק הטבע של האדם הבריא, כזה שאוהב את כולם ומחובר אל כולם, מרגיש שכל העולם אחד ואוהב את כל הבריות, ומצד שני שזה יהא מקושר עם השפעה של התורה - זו עבודה מאוד גדולה וקשה, ואל זה צריך לשאוף, אל המגמה הגדולה והעמוקה הזאת. הרב מחנך אותנו לגדלות לא לשטחיות. לא לאהבה תורנית מגבילה בלבד, לא לאהבה אנושית כזאת שלא מכוונת, אלא למצוא את הדרך איך לקחת מזה ומזה, וליצור הסתכלות עמוקה של הבנה. להיות בריאים, להיות אוהבים בטבע, ועם זה מכוונים על ידי הצינורות של התורה והמעשה.
אנחנו מרחיבים את הדיבור על מידת החסד, מכיוון שהפרשיות שלנו עוסקות במידות שהן הבסיס למצוות. כל בן תורה חייב כל הזמן לשפר את המידות שלו, חייב כל הזמן להתקדם, להיות לדוגמה, לא רק מבחינה חיצונית, אלא מצד עצמו, כדי שהתורה שלו תהיה תורה נכונה, תורת אמת. להאהיב את ה' על הבריות. על ידי שאדם מקדש שם שמים, מתנהג בצורה נכונה ומסודרת, אוהב את כל הסביבה שלו, אוהב את הבריות, מטיב עם כולם, זה קידוש ה'. כך צריכים להיות בני תורה. בעזרת ה' חזק ונתחזק.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il