בית המדרש

  • מדורים
  • קול צופיך - הרב שמואל אליהו
לחץ להקדשת שיעור זה
מהלכות גשמים

גֶּשֶׁם נְדָבוֹת תָּנִיף אֱלֹקִים

*על הבירור שיהיה בעשו לעתיד לבוא נאמר בגמרא כי הוא כולל גם הסרת הרצחנות שלהם וגם הסרת העבודה זרה שלהם. ובאמת אירופה מתנערת והולכת מהרצחנות שליוותה אותה כל ההיסטוריה עד השואה. *מותר לגבר לקחת מטרייה של אישה באופן זמני, כי אינו מתכוון לקישוט אלא להגן עליו מהגשם. אבל לעטות מסיכה ורודה, שהיא בגדר לבוש, לדעת הבן איש חי אסור.

undefined

הרב שמואל אליהו

א' כסלו תשפ"א
15 דק' קריאה 61 דק' צפיה

תשובתו של עשו


יעקב ועשו – ישראל והעמים


בפרשה הקודמת הזכרנו שישמעאל עשה תשובה בסוף ימיו, ומעשה אבות סימן לבנים. גם על האומות אנו אומרים כי באחרית הימים יתקיים בהם "הריעו לה' כל הארץ", ואנו מזכירים את זה בתפילת שחרית לפחות 20 פעמים. השאלה היא האם עשו עתיד לחזור בתשובה או לא. בפרשת "וישלח" אנחנו רואים את עשו ויעקב חיים בשלום זה עם זה, מתחבקים ומתנשקים. השאלה היא מה יהיה איתם באחרית הימים.


כִּשְׂמֹחַ כָּל הָאָרֶץ שְׁמָמָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ


כולנו מכירים את הפסוק מעובדיה שאומר כי לעתיד לבוא אדום ועשו יבואו במשפט "וְעָל֤וּ מֽוֹשִׁעִים֙ בְּהַ֣ר צִיּ֔וֹן לִשְׁפֹּ֖ט אֶת־הַ֣ר עֵשָׂ֑ו וְהָיְתָ֥ה לַֽה֖' הַמְּלוּכָֽה" (א כא). "יַ֗עַן הֱי֤וֹת לְךָ֙ אֵיבַ֣ת עוֹלָ֔ם וַתַּגֵּ֥ר אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל עַל־יְדֵי־חָ֑רֶב בְּעֵ֣ת אֵידָ֔ם בְּעֵ֖ת עֲוֹ֥ן קֵֽץ" (יחזקאל לה ה). לכן "כִּ֣י זֶ֤בַח לַֽה֙' בְּבָצְרָ֔ה וְטֶ֥בַח גָּד֖וֹל בְּאֶ֥רֶץ אֱדֽוֹם" (ישעיהו לד). וגם כשכל האומות ייהנו מהטוב והאור של ימות המשיח, עשו ישלם מחיר יקר.  "כֹּ֥ה אָמַ֖ר אֲ-דֹנָ֣י ה֑' כִּשְׂמֹ֙חַ֙ כָּל־הָאָ֔רֶץ שְׁמָמָ֖ה אֶעֱשֶׂה־לָּֽךְ" (יחזקאל לה יד). ועל זה אנו מתפללים "ומלכות הרשעה מהרה תעקר ותשבר ותכלם ותכניעם במהרה בימינו".


הקשר בין רומא והנצרות לעשו ואדום


חכמינו בגמרא אמרו שאדום בימינו זו רומא. שבתחילה ברחו הנוצרים תלמידי ישו לנחלת אדום שבעבר הירדן המזרחי, משם בא הורדוס. אחר כך הם הוגלו לרומא ונרדפו על ידי הרומאים עובדי האלילים. בימי הקיסר קוֹנְסְטַנְטִינוּס השתלטה הנצרות על רומא עד היום הזה.


על הקשר שבין עשו הוא אדום לרומא התנבא יצחק בפרשה ואמר: "הנה משמני הארץ יהיה מושבך" (בראשית כז, לט), ודרשו חכמינו "זו איטליא של יון" (ב"ר סז, ו), שזו רומא (מגילה ו, ב). על הקשר בין דינה של רומא לדינה של אדום אמרו חכמינו בגמרא: "אמר ריש לקיש: שלש טעיות עתיד שרו של רומי לטעות, דכתיב: 'מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה', טועה - שאינה קולטת אלא בצר (בעבר הירדן המזרחי). והוא גולה לבצרה (עיר המלוכה); טועה - שאינה קולטת אלא שוגג, והוא מזיד היה; טועה - שאינה קולטת אלא אדם, והוא מלאך הוא" (מכות יב א. וכותב האברבאנל כי גם מפרשי כתבי הקדש אשר לנוצרים אומרים כי הם ממשיכי דרכה של אדום. לדוגמא ניקולאו המפרש הגדול של כתבי הקודש שלהם).


הטוב בעשו - חכמת המלוכה


חכמינו לימדו שיש בעשו שורש טוב וקליפה גדולה. לעתיד לבוא יבורר אצלו הרע מהטוב. לכן ראשו של עשו קבור במערת המכפלה (סוטה יג ע"א), ובמדרש מספר על חושים בן דן שהרגו לעשו. "שלף את חרבו והתיז את ראשו של עשו ונכנס הראש לתוך מערת המכפלה ואת גוייתו שלח לארץ אחוזתו בהר שעיר. מה עשה יצחק? אחז בראשו של עשו והיה מתפלל לפני הקב"ה ואמר לפניו: רבון כל העולמים יֻחַן רָשָׁע בַּל לָמַד צֶדֶק. יוחן רשע זה שלא למד כל המצות שבתורה שנאמר בַּל לָמַד צֶדֶק. ועל ארץ ישראל ועל מערת המכפלה בעול הוא מדבר שנ' בְּאֶרֶץ נְכֹחוֹת יְעַוֵּל. השיבתו רוח הקדש ואמרה אני לא יראה גאות ה' שנאמר וּבַל יִרְאֶה גֵּאוּת ה'" (פרקי דרבי אליעזר). 


מסביר הרב יהונתן אייבשיץ "וזה היה ענין יעקב שהביט בפני עשו, כי בפני עשו היו ניצוצי קדושה, ולכך נאמר עליו (בראשית כה-כח) 'כי ציד בפיו'. שיצחק הרגיש כי בראשו קדושה, ולכך היה ראש עשו במערת המכפלה, כי ראשו היה בו מהקדושה, ולכך הביט יעקב בו ללקט ניצוצי הקדושה" (יערות דבש חלק ראשון - דרוש ז).


וַהֲסִרֹתִי דָמָיו מִפִּיו וְשִׁקֻּצָיו מִבֵּין שִׁנָּיו


ליקוט ניצוצות הקדושה יהיו על ידי הסרת הרצחנות והעבודה זרה שלהם, כך כתוב בגמרא. "אמר רבי יוסי בר חנינא: מאי דכתיב וַהֲסִרֹתִ֨י דָמָ֜יו מִפִּ֗יו וְשִׁקֻּצָיו֙ מִבֵּ֣ין שִׁנָּ֔יו וְנִשְׁאַ֥ר גַּם־ה֖וּא לֵֽאלֹהֵ֑ינוּ? וַהֲסִרֹתִ֨י דָמָ֜יו מִפִּ֗יו - זה בית במיא שלהן (שעוסק ברצחנות), וְשִׁקֻּצָיו֙ מִבֵּ֣ין שִׁנָּ֔יו, זה בית גליא שלהן (שעוסק בעבודה זרה), וְנִשְׁאַ֥ר גַּם־ה֖וּא לֵֽאלֹהֵ֑ינוּ - אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבאדום. וְהָיָה֙ כְּאַלֻּ֣ף בִּֽיהוּדָ֔ה וְעֶקְר֖וֹן כִּיבוּסִֽי - אלו תראטריות וקרקסיות שבאדום שעתידין שרי יהודה ללמד בהן תורה ברבים" (זכריה פרק ט. מגילה ו ע"א).


ובאמת אירופה מתנערת והולכת מהרצחנות שליוותה אותה כל ההיסטוריה עד השואה, מתנערת והולכת מהעבודה זרה של הנצרות הקתולית, ולא עוד אלה שבאמצעות השליטה שלהם בעולם הם הקימו בתקופה הקולוניאליסטית מושבות רבות בעולם שלימדו את העולם לסור מהאלילות שהיו שקועים בה אלפי אלפי שנים וללכת לנצרות שמכינה אותם לימות המשיח. כן מביא הרמב"ם על הנצרות שעם כל הקלקול שבה היא מביאה את העולם יותר מוכן לימות המשיח. "וכל הדברים האלו של ישוע הנצרי ושל זה הישמעאלי שעמד אחריו אינן אלא לישר דרך למלך המשיח ולתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד. שנאמר: "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד". כיצד? כבר נתמלא העולם כולו מדברי המשיח ומדברי התורה ומדברי המצוות ופשטו דברים אלו באיים רחוקים ובעמים רבים ערלי לב, והם נושאים ונותנים בדברים אלו ובמצוות התורה. אלו אומרים מצוות אלו אמת היו וכבר בטלו בזמן הזה ולא היו נוהגות לדורות, ואלו אומרים דברים נסתרות יש בהם ואינן כפשוטן וכבר בא משיח וגלה נסתריהם. וכשיעמוד המלך המשיח באמת ויצליח וירום וינשא מיד הם כולן חוזרין ויודעים ששקר נחלו אבותיהם, ושנביאיהם ואבותיהם הטעום" (רמב"ם הלכות מלכים פרק יא, והושמט הקטע הזה מהספרים שהודפסו תחת יד הנוצרים, והוחזר היום).


התהליך זה התרחש ממש לפני הקמת המדינה. עם סיום השלב האימפריאליסטי שלהם קמה מדינת ישראל.


זה מה שאמרו חכמינו במדרש "אמר רבי שמעון בן לקיש 'הנה טוב מאד' -זו מלכות שמים, "והנה טוב מאד" - זו מלכות הרומיים, וכי מלכות הרומיים טוב מאד אתמהא? אלא שהיא תובעת דקיון של בריות, שנאמר (ישעיה מה) 'אנכי עשיתי ארץ, ואדם עליה בראתי" (בראשית רבה בראשית ט יג).


 


מהלכות גשמים


מוקצה בגשם ובשלג


מיא בעבים מינד ניידי


גשם אינו מוקצה ואם הוא ראוי לשימוש - מותר להשתמש בו. כך כתוב בשולחן ערוך: "מותר ליתן כלי תחת הדלף בשבת, ואם נתמלא שופכו ומחזירו למקומו; והוא שיהא הדלף ראוי לרחיצה, אבל אם אינו ראוי - אסור" (שלח סעיף ח).


והטעם כתב ב"בית יוסף" בשם רב צמח גאון כי המים לא נולדו אלא היו קיימים בעננים גם קודם ירידתם. ולכן "מטר היורד בשבת וביום טוב אף על גב דמאתמול לא היו עבים - מותר לרחוץ ולשתות מהם דאסיקנא (עירובין מו ע"א) 'מיא בעבים מינד ניידי' ולא הוי מוקצה" (ב"י על או"ח סימן שי). וכן כתב במשנה ברורה "דאין על המטר היורד שם מוקצה או נולד, ויכול לשתותו או לרחוץ ממנו. והוא הדין אם הוא ראוי רק לשתיית בהמה" (משנ"ב סימן שלח ס"ק ל).


שלג אינו מוקצה


כן כתוב בגמרא שמותר להשתמש בשלג בשבת. אמנם יש שאלה אם מותר לרסק שלג בשבת או שזה נחשב לאיסור דש (שבת נא, א). וכך צידד הגרי"ש אלישיב שאינו מוקצה. וכן פסק בשמירת שבת כהלכתה (פרק טז, סעיף מד) בשם הגרש"ז אויערבך.


אולם, הגר"מ פינשטיין זצוק"ל סבר שדין זה היה נוהג בזמנם שהיו משתמשים בשלג לשתייה והיו שואבים מים מהבארות שבחצרותיהם מדי יום. מה שאין כן בזמנינו שאין לנו כל שימוש בשלג היורד על הארץ, לכאורה השלג הוא מוקצה, כשם שאבנים ועפר שאינם ראויים לכלום וממילא דינם כמוקצה מחמת גופו.


לעבור בשלולית


לא להיכנס לאמת מים אלא לקפוץ מעליה


ואע"פ שמי הגשמים אינם מוקצה, צריך אדם להיזהר לא להתרטב במי גשמים, שלא יבוא לידי סחיטה. ואין הדברים אמורים שאסור לאדם ללכת בגשם שלא יתרטב. אלא שלא ייכנס לתוך אמת מים. וכך בשולחן ערוך "היה הולך והגיע לאמת המים יכול לדלגו ולקפוץ עליה אפילו אם היא רחבה שאינו יכול להניח רגלו ראשונה קודם שיעקור שנייה, ומוטב שידלג ממה שיקיפנה מפני שמרבה בהלוך; ואסור לעבור בה, שלא יבא לידי סחיטה" (שא סעיף ג).


ההולך לדבר מצוה - מותר לעבור במים אף בחזרה


אמנם אם אדם הולך לבית הכנסת או אם "היה הולך לדבר מצוה כגון: להקביל פני רבו או פני מי שגדול ממנו בחכמה, יכול לעבור בה ובלבד שיעשה שינוי כגון שלא יוציא ידו מתחת שפת חלוקו, כדי שיזכור ולא יבא לידי סחיטה" (שא ס"ע ד). ומותר גם לחזור דרך אותה אמת מים, שאם לא תתיר לו לחזור - הוא לא ילך גם לכתחילה. "ההולך לדבר מצוה - מותר לעבור במים אף בחזרה, כדי שלא תהא מכשילו לעתיד לבא" (ה). אמנם אם היה הולך לדבר רשות - מותר לעבור בהליכתו, אבל אסור בחזרתו. "ההולך לשמור פירותיו מותר לו לעבור במים בהליכה, אבל לא בחזרה" (ו). "דשמירת ממונו נמי הוי קצת מצוה. ומכל מקום לא התירו בחזרה דאינו דבר מצוה כל כך" (משנ"ב שם).


וכל זה הוא באמת מים שיש בה עומק. אבל בשלולית קטנה שיש בכבישים ובמדרכות, אין חובה לעקוף כל אחת אלא אם יש חשש שיירטבו בגדיו עד כדי ספיגה. וכן כתב הרמ"א (שא מו) "ואסור לילך בשבת במקום שיוכל להחליק וליפול במים, שמא ישרו כליו ויבא לידי סחיטה".


ייבוש בגדים


מי שבגדיו נרטבו - מותר להמשיך ללבוש אותם


אדם שדרך על שלולית בשבת והגרביים והנעליים שלו נרטבו מאוד, וכן מי שהלך בדרך וירדו עליו גשמים ונספגו בגדיו במים, מותר לו להמשיך ללכת בהם. "מי שנשרו כליו במים, הולך בהם ואינו חושש שמא יבא לידי סחיטה" (שו"ע סימן שא סעיף מה). למרות שהוא סוחט בכל צעד שלו מפני שאין לו כל שימוש בסחיטה, המים שיוצאים הולכים לאיבוד, ומה שנותר מהם חוזר ונבלע בבגד.


כן הדין באדם שבגדיו נרטבו מאד מהגשם או מדברים אחרים - מותר לו להוריד את הבגדים הרטובים למרות שהוא סוחט כשהוא תופס בבגד על מנת להוריד אותו.


תלייה לייבוש


ואסור לתלות את הבגדים לייבוש על חבל מפני מראית העין. "ולא ישטחם לנגבם, מפני מראית העין, שלא יחשדוהו שכבסן בשבת. ואפילו בחדרי חדרים, שאין שם רואים, אסור".  (שו"ע שא מה).


ולכן לא תולים אותם על מתקן ייבוש בגדים שנמצא בתוך הבית. אבל מותר לתלות את הבגדים הרטובים על מתקן שבו תולים בדרך כלל מעילים וכד'. שבזה אין חשש של מראית עין שתולה את הבגד לייבשו.


בגדים השרויים במים, אסור לנגבם סמוך לאש


וצריך להיזהר שלא לשים בגדים שהתרטבו ליד האש. שכך כתב בשולחן ערוך "בגדים השרוים במים, אסור לנגבם סמוך לאש" (שא מו) שמא המים יתבשלו ויתחממו. ואם הוא עומד ליד האש במקום שאין היד סולדת בו - מותר להתחמם מול האש (מג"א כה"ח שא ס"ק רסג). אבל אם הוא עומד במקום שהיד סולדת בו, אסור.


האם מותר לאיש להשתמש במטרייה של אישה?


"לא ילבש" - גם בכלים וגם במלבושים


בשולחן ערוך (יורה דעה סימן קפב סעיף ה) מבואר שאיסור "לא ילבש" הוא בין במלבושים ובין בתכשיטים ובין בדברים שאינם תכשיט ומלבוש. "לא תעדה אשה עדי האיש, כגון שתשים בראשה מצנפת או כובע או תלבש שריון וכיוצא בו (ממלבושי האיש לפי מנהג המקום ההוא), או שתגלח ראשה כאיש. ולא יעדה איש עדי אשה, כגון שילבש בגדי צבעונים וחלי זהב במקום שאין לובשין אותם הכלים, ואין משימין אותו החלי אלא נשים".


וכתב הרמ"א בשם ה"בית יוסף" שהאיסור הוא גם אם הגבר לובש בגד אחד של האשה. "ואפילו באחד מן הבגדים אסור, אף על פי שניכרים בשאר בגדיהם שהוא איש או אשה".


לבישה ארעית


אמנם אם מדובר בלבישה ארעית שלא לצורך קישוט -מותר. וכן כתב הט"ז (יורה דעה סימן קפב ס"ק ד) "לא תעדה אשה. משמע דרך עידוי וקישוט אסור, אבל אם עושה כן מפני החמה או צינה או גשמים - אין איסור. כן נראה לי פשוט".


ומקורו בספרי "וכי מה בא הכתוב ללמדנו יכול שלא תלבש אשה כלים לבנים והאיש לא יתכסה צבעונין? תלמוד לומר 'תועבה' דבר המביא לידי תועבה. זהו כללו של דבר שלא תלבש אשה מה שהאיש לובש ותלך לבין האנשים, והאיש לא יתקשט בתכשיטי נשים וילך לבין הנשים". (תצא פיסקא רכו).


אחר שכתב הט"ז את ההיתר הביא את דברי הב"ח שהיה חמיו. "ומורי חמי ז"ל כתב שיש לאסור את זה והביא ראיה ממה שכתב ר"א ממיץ לאסור לעשות כן מפני שמחת חתן או כלה והשומע לאסור תבוא עליו ברכה כי יש הרבה מכשולות חס ושלום מזה כשהולכין ביחד בלי היכר איש או אשה".


מטרייה ארעית


בשו"ת תורה לשמה (סימן ריד) כתב להחמיר בלבישת בגד אפילו אם זה באופן ארעי, אבל התיר לאישה להשתמש בכלי של גבר באופן ארעי וכן להפך. ומקור דבריו הוא מהגמרא במסכת שבת שעוסקת בטבעת של גברים שיש עליה חותם. ובטבעות של נשים שבדרך כלל אין עליהן חותם.


ובגמרא "פעמים שהאדם נותן לאשתו טבעת שיש עליה חותם להוליכה לקופסה ומניחתה בידה עד שמגעת לקופסה ופעמים שהאשה נותנת לבעלה טבעת שאין עליה חותם להוליכה אצל האומן לתקן ומניחה בידו עד שמגיע לבית האומן". טבעת עם חותם של גברים לפעמים נמצאת אצל האישה כשהבעל מבקש ממנה לשים את הטבעת בקופסה. במקרים כאלה אם הבעל יענוד את הטבעת שלו בשבת - הרי זה תכשיט ומותר. אבל לאישה טבעות כאלה אינן תכשיט ואם היא הוציאה את הטבעת באופן זה בשבת - חייבת.


מכאן למד הבן איש חי שאישה שעונדת טבעת של גבר - לא עוברת על "לא ילבש" כי זה ארעי. "כיון שאינו מתכוין לקשוט". והביא מקור מהב"ח שכתב דאין איסור אלא דוקא כשלובש בגד העשוי לנוי אבל בגדים שאין עשויין לנוי ולקשוט אין בלבישתם איסור (ב"ח יו"ד קפב). וכתב "והנה אף על גב דיש לפקפק לאסור במלבוש גמור אף על פי שלובשו להגין מן הגשמים, מ"מ בדבר שהוא תכשיט ואינו מלבוש מוכח מדין מראה ושער ערוה דאין לאסור אלא אם מתכוין לקשוט אבל אם אין כונתו כלל לקשוט - שרי".


לפי זה מותר לגבר לקחת מטרייה של אישה באופן זמני, כי אינו מתכוון לקישוט אלא להגן עליו מהגשם. אבל לעטות מסיכה ורודה, שהיא בגדר לבוש, לדעת הבן איש חי אסור. ולדעת הב"ח מותר כיוון שלא מתכוון להתקשט בזה אלא לשימוש של הגנה.


דין אוהל בשבת מפני הגשמים


כיסוי בגדים התלויים לייבוש


מותר להשאיר על החבלים כביסה שתלויה שם מערב שבת, ואין בכך מראית עין כיוון שלא תולה את הבגדים בשבת. אם בשבת מתחיל לרדת גשם על הכביסה שתלויה על החבל - מותר לכסות אותה בניילון, שזה כמו שמיכה שאדם מתכסה בה. שאין בין השמיכה לבין האדם המתכסה בה רווח שאפשר לקרוא לו אוהל.


גגון של עגלה


עגלות התינוקות שיש עליהם גגון שנמתח ומתקפל - מותר לפתוח אותו ולפרוס אותו בשבת, כיוון שגם כשהוא סגור הוא מאהיל ברוחב טפח. וכל דבר שהוא אוהל ארעי שכבר פרוס טפח מותר להוסיף עליו. שכך כתב בשו"ע (סימן שטו ב) "עצים שתוקעין ראשן האחד בדופן הספינה וכופפין ראשן השני בדופן השני של הספינה, ופורסין מחצלת עליהם לצל, אם יש ברחבן טפח, או אפילו אין ברחבן טפח אם אין בין זה לזה ג' טפחים - חשיבי כאוהל ומותר לפרוס עליהם בשבת מחצלת, דהוי ליה תוספת אהל עראי ושרי; ומטעם זה מחצלת פרוסה כדי טפח, מותר לפרוס שאר המחצלת בשבת. וטפח שאמרו, חוץ מן הכריכה". אבל להתקין בשבת גגון על העגלה - אסור.


כובע שרחב טפח


בימינו יש כאלה שנוהגים ללכת עם כובעים שיש להם שוליים שהם רחבים מטפח. ובאמת זו בעיה גדולה שלא ברור למה מקילים באיסור שבת שהשו"ע פסק לאיסור על סמך דברים מפורשים בגמרא. "ואמר רב ששת בריה דרב אידי: האי סיאנא (כובע) שרי. והאיתמר: סיאנא אסור! - לא קשיא, הא - דאית ביה טפח, הא - דלית ביה טפח. (אם יש בשולי הכובע טפח - אסור. ואם אין - מותר) אלא מעתה, שרביב בגלימא טפח הכי נמי דמיחייב? אלא לא קשיא, הא - דמיהדק, הא - דלא מיהדק". מקשה הגמרא: אם כן, גם טלית שנפרסת לפעמים יש טפח רוחב בפריסה שלה? ועונה הגמרא כי בגד הוא גמיש ולא נשאר כאוהל. אבל כובע הוא קשיח (שבת קלח ע"ב).


השולחן ערוך (סימן שא סעיף מ) פסק לאיסור "כובע שהוא מתפשט להלן מראשו טפח, אסור להניחו בראשו אפילו בבית, משום אהל". והמשנה ברורה התפלא איך בימינו הולכים בחורי ישיבות בשבת עם כובעים שיש בשוליים שלהם יותר מטפח. וענה כי הם סומכים על שיטת רש"י שמסביר בגמרא כי הגמרא בתירוץ השני חזרה בה. אבל באמת המשנה ברורה לא מקבל את הפסק הזה שלא פסקו כן לא השו"ע ולא הרמ"א. ועל כן כתב "ובמקום שלא נהגו להקל בזה בודאי יש להחמיר כדעת השו"ע [שהיא ע"פ דעת הר"ח והרמב"ם והערוך והר"ת והרה"מ] שלא ללבוש בשבת קאפעלו"ש רחב כזה וגם בכתבי האר"י אוסר בקאפלו"ש".


ברכת רעמים וברקים


כל זמן שלא נתפזרו העבים


בשולחן ערוך (רכז) כתוב כי על הברקים ועל הרעמים ועל רוחות שנשבו בזעף, על כל אחד מאלו, אומר: בא"י אמ"ה עושה מעשה בראשית; ואם ירצה יאמר: בא"י אמ"ה שכחו וגבורתו מלא עולם". ואומרים אותם פעם אחד בכל יום כל עוד לא התפזרו העננים. "כל זמן שלא נתפזרו העבים נפטר בברכה אחת; נתפזרו בין ברק לברק ובין רעם לרעם, צריך לחזור ולברך".


מנהג הבן איש חי


בבן איש חי (פרשת עקב טז) כתב "על הברקים מברך, ברוך עושה מעשה בראשית, ועל הרעמים מברך, ברוך שכוחו וגבורתו מלא עולם, ומן הדין צריך לברך בשם ומלכות, אך פה עירנו, נהגו לברך שתי ברכות אלו בלי שם ומלכות, וכתב לי ידידנו הרה"ג מהר"א מני נר"ו, דגם בעה"ק תוב"ב נהגו לברך בלי שם ומלכות". והטעם הוא כי לא בטוחים ברעם ובברק אם הוא משמים או ממקום אחר. ואם בטוחים בהם - יש נוהגים לברך בשם ומלכות.


היכא דהשמים נטהרו, צריך לברך מחדש


כתב המשנה ברורה "ודוקא היכא דהשמים נטהרו וזכו לגמרי בין ברק לברק ואח"כ נתקדרו השמים בעבים ושמע עוד קול רעם וברק צריך לברך מחדש עליהם דהוי מלתא חדתא, אבל היכא שנתפזרו העבים ע"י הרוח אחד הנה ואחד הנה ועדיין מעונן הרקיע - אז נפטר הכל ע"י ברכה הראשונה ואין צריך לחזור ולברך מחדש. ומשמע בירושלמי דדוקא באותו יום אבל ביום אחר בכל גוונא צריך לחזור ולברך". 


ברכה תוך כדי דיבור


מברכים תוך כדי דיבור לרעם או לברק. שכך כתב השו"ע "היה יושב בבית הכסא ושמע קול רעם או ראה ברק, אם יכול לצאת ולברך תוך כדי דבור, יצא; ואם לאו, לא יצא". וכתב המשנה ברורה (סימן רכז ס"ק יב) "ומכל זה נשמע דשיעור הברכה שעל רעמים וברקים הוא דוקא בכדי דיבור ואם עבר יותר מכדי דבור מעת שראה הברק או שמע הרעם שוב לא יברך על רעם וברק זה".


הלכות שכנים בגשם שדולף


מים שהעליון משתמש בהם


בגמ' בבא מציעא (קיז ע"א) מובא: "הנהו בי תרי דהוו דיירי, חד עילאי וחד תתאי. איפחית מעזיבה. כי משי מיא עילאי - אזלי ומזקי לתתאי". אדם שגר מעל חברו וכאשר שוטף את ידיו המים נשפכים דרך הרצפה לבית חברו, מי צריך לתקן את הרצפה? "רבי חייא בר אבא אמר: העליון מתקן, ורבי אלעי משום רבי חייא ברבי יוסי אמר: התחתון מתקן".


בשולחן ערוך נפסק: "היו מימי העליון יורדים על התחתון ומזיקין אותו, אם אין שם מעזיבה, בענין שכששופך מימיו מיד יורדים לתחתון ומזיקים אותו - חייב (העליון) לסלק היזקו. ואם יש מעזיבה שהמים נבלעים בה ואינם יורדים מיד, אלא לאחר מכאן יורדים ומזיקים, אינו חייב לסלק הזיקו" (שו"ע חושן משפט סימן קנה, ד).


מי גשמים שעוברים דרכו


בשו"ת הריב"ש (סימן תקיז) כתב "אבל בנדון זה שמי הגשמים יבאו מאליהן ואין זה עושה בהן דבר. וגם לא ניחא ליה לזה שירדו שם, אין כאן גיריה כלל. ולא דמי לאבנו וסכינו, שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו שחייב לשלם (ב"ק ג':). דהתם ממונו הוא שהזיק ובפשיעתו שהניחן במקום שברוח מצויה ילכו ויזיקו. אבל בנדון זה אינן ממונו ואינו חפץ לזכות בהן. וגם אינן יורדים בפשיעותו ואינן לא גירי ולא גרמא דגירי". ולכן העליון לא צריך לשלם על הנזק שעשו מי הגשמים שעברו דרכו.  וכן פסק הרמ"א "וכל זה במי תשמיש דבעל עלייה ששופך על העלייה, אבל אם ירדו גשמים על העלייה ויורדין למטה, על הניזק לתקן שלא יוזק".


חייב העליון לתקן את המעזיבה


ובמשנה כתוב שחובת בניית הרצפה שבין שני דיירים היא על שניהם. "רבי יוסי אומר: התחתון נותן את התקרה, והעליון את המעזיבה" (ב"מ קטז: רמ"א קסד סעיף א). על כן כתב הב"ח (קנה ז): "ומיירי (הריב"ש) במי גשמים שבאו לשם שלא בפשיעת בעל העלייה כגון גשם שוטף, אבל אם הוא פושע שלא תיקן הגג על בעל העלייה לתקן" (שו"ת רשב"א ב קצט).


ויהי רצון שנזכה ויקוים בנו "גֶּשֶׁם נְדָבוֹת תָּנִיף אֱלֹקִים נַחֲלָתְךָ וְנִלְאָה אַתָּה כוֹנַנְתָּהּ" (תהילים סח, י). אמן ואמן.


 


סיפורים


זהירות משעטנז


סיפר הרב אברהם דוד, רב קהילה בלונדון, כי כשהרב זצ"ל שהה באנגלייה זה היה בתקופת החורף הקשה. הם הציעו לרב מעיל, אבל הוא לא רצה ללבוש אותו מטעמים שלו. באותו יום ירד גשם עז, אבל הרב הגיע לבית הכנסת יבש לגמרי. זה פלא גדול, שכן כל מי שהגיע אחריו הגיע רטוב עד לשד עצמותיו.


סיפור דומה מספרת הרבנית שתחיה, על ביקור שהיה להם בקנדה בקהילות היהודיות בשבת. וכך מספרת הרבנית: ירד גשם זלעפות, והמרחק בין המקום בו שהינו לבית הכנסת, היה גדול. הביאו לרב זצ"ל מעיל, אך הרב סירב ללבוש אותו כי חשש משעטנז.


הרב ראה שדאגתי לו ואמר לי לא לדאוג. ובאמת כשהרב הגיע לבית הכנסת הוא היה כולו יבש. כאילו שהיה עליו מגן שקוף. נעליו היו אמורות להיות ספוגות במים, אך גם הן נותרו יבשות.


שאלתי אותו: איפה כל הטיפות?


הרב אמר לי בחיוך: הלכתי בין הטיפות, ואחר הוסיף בלחישה שלא אשאל את השאלה הזאת בקול. אחר כך כבר לא שאלתי יותר.


 


שבגללי לא ירד גשם?


סיפר הרב משה הררי: בליל שבת חורפי וסוער במיוחד, יצא הרב זצ"ל ל"שלום זכר" אצל אחת המשפחות בשכונת קריית-משה. לאחר שבירך את המשפחה, המשיך לבית הכנסת לתפילת הבקשות, כמנהג הספרדים בלילי השבת של החורף.


באותה שבת היה מאוד גשום. אנחנו ליווינו את הרב וראינו כי כל הזמן ירד גשם, פרט לשעה שבה הרב היה הולך ברחוב. באותן דקות שהרב היה הולך ממקום למקום, הגשם הפסיק. ברגע שהרב נכנס לתוך מבנה – הגשם הסוער התחדש.


כשיצאנו מהבקשות בבית הכנסת ראינו, כצפוי, שהגשם פוסק. לא התאפקתי ואמרתי לרב: "אומרים עליך, הרב, שבכל פעם שאתה הולך בחוץ, הגשם פוסק, וכאשר אתה בבית –  הגשם מתחדש". הרב הזדעזע. מייד הוא אמר: "מה פתאום? בגללי הגשם פוסק? אם זה תלוי בי, אני גוזר עכשיו שירד גשם".


באותו הרגע שהרב סיים את דבריו קרה דבר פלא. גשם זלעפות שלא נראה במקומינו בדרך כלל החל לרדת. הרב, שהיה ללא מעיל, נרטב כולו עד לשד עצמותיו, ואני כל כך הצטערתי שגרמתי לצדיק צער. גם בגלל שנרטב בגללי, וגם בגלל שגילתי את סודו.


 


 


תשובה כהלכה


שותפות בתיקון העולם. יש לי קושי מסוים.  אני משתדלת לעשות את המקסימום שלי כדי להתגבר עליו, אבל אני מרגישה שלא הכול תלוי בי, שבסוף זה בידי שמיים. לכן מתוך הקושי אני מרגישה לפעמים כעס כלפי הקב"ה למה הוא גורם לי צער וקושי גדול. מה אפשר לעשות כדי להתחזק באמונה שלי בקב"ה ולהסיר את הכעס הזה?



את צודקת בכך שאנחנו עושים את כל מה שביכולתנו, אבל לא הכול תלוי בנו. ובאמת אולי זה נכון שיש דברים שהם לא במודעות ובשליטה שלנו, כמו פעולת הלב, מערכת העיכול, בניית השרירים והעצמות ועוד אלפי דברים אחרים חיוניים ביותר.


קל להבין למה אלוקים ברא אותנו ולא נתן לנו לשלוט בפעולת הלב. הוא רצה שהדבר החשוב הזה לא יהיה נתון לרצונותיו המתחלפים של האדם. קל גם להבין למה אלוקים נתן לנו לשלוט על חלק מהפעולות. הוא רצה שנהיה שותפים ומודעים בתיקון העולם.


לכן זה ממש נכון שאנחנו עושים את המאמץ, אבל לפעמים התוצאה היא בידי אלוקים. ואע"פ שזה נראה לנו לא כל כך צודק, זה ממש צודק. כנראה שהמבט של אלוקים הוא באמת הרבה יותר נרחב מהמבט שלנו.


מכאן אני מגיע למה שאת קוראת "כעס". ואם תתבונני תראי שהוא גם לא נכון, וגם תוקע את ההתפתחות הרוחנית שלך. את לא צריכה להיות במאבק עם אלוקים. הוא לא אויב שלך. הוא לטובתך ולטובת כולנו, אלא שהוא רואה את הדברים מנקודת מבט הרבה יותר כוללת ושלמה ולכן הוא לפעמים מחליט באופן שונה ממך.


התפקיד שלך הוא לנסות להבין יותר את נקודת המבט שלו, לא לכעוס אלא להשתלב וכך לעלות עוד שלב בהבנה המציאות באופן שיותר קרוב להבנת המציאות מצד הבורא.


 


 


מתוך שלא לשמה. האם יש בעיה שבחורה תורנית תתחתן עם בחור חילוני שהכירה ,ויש ביניהם קשר טוב וחיבור? הבחורה טוענת שהיא תקפיד על תורה ומצוות, וזה שבעלה יהיה חילוני זה לא יפגע בה לעבוד את ה'.


 


האהבה היא דבר חשוב מאוד. אבל לצערי, ראיתי הרבה מאוד בתים שלא החזיקו מעמד לאורך שנים, כי אחרי זמן קשה מאוד להסביר לילדים למה האבא לא הולך לתפילה כשהאימא רוצה שהילד ילך, ולמה לברך כשהאבא לא מברך.


והבעל, גם אם התגבר מספר חודשים, אח"כ קשה לו והוא דורש מאשתו דברים שאסורים. קשה לאישה להישאר בבית לבד בשבת כשהבעל הולך למשחק כדורגל או למועדון או למקומות אחרים. וזה לא טוב בשבילו ללכת לבד למקומות כאלה. קשה להשאיר את הבעל בבית כשהוא לא מאמין בזה. הרבה יותר קל להחליט החלטה קשה כעת, ולא להיגרר לתהום עמוקה הרבה יותר. אם הקשר הוא הדוק - צריך לעשות תנאי שהבחור ילך חצי שנה למכון מאיר לא בשביל לחזור בתשובה אלא בשביל שיכיר את העולם שמממנו באה אשתו. ורוב האנשים הולכים למקום כזה והופכים לדתיים.


 




את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il