ההכרזה: "וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים" (בראשית, ל"ז ג) פותחת את פרשתנו. בסופו של יום, כנראה שהכתונת נקרעה בידי האחים, קודם שהציגוה לפני אביהם יעקב (שם לא).
גם תמר, בתם של מעכה בת תלמי - מלך גשור ודוד מלך ישראל (שאולי רק גדלה בביתו ואכמ"ל) לבשה בגד כזה. וז"ל הכתוב: "וַתִּקַּח תָּמָר אֵפֶר עַל רֹאשָׁהּ וּכְתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלֶיהָ קָרָעָה וַתָּשֶׂם יָדָהּ עַל רֹאשָׁהּ וַתֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְזָעָקָה" (שמו"ב י"ג יט). שתי הכותנות הפכו לדורות לסמל של אי אחווה.
ביטוי יחידאי נוסף קושר בין שתי הפרשיות. לפני התגלותו של יוסף אל אחיו והכרזתו הכפולה: "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף ...אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם" (בראשית מ"ה ג-ד), הוא מצווה על עבדיו: "הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי" (שם, א). לפני שאמנון פגע באחותו תמר, גם הוא מכריז: "וַיֹּאמֶר אַמְנוֹן הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלַי" (שמו"ב י"ג ט).
ננסה להבין למה רומזים רמזים מיוחדים אלה? נציע כי הפרשיה הפותחת את פרשתנו, איננה רק בבחינת לקח לדורות כיצד לגדל ילדים בכל בית יהודי, כמו שדרשו חז"ל: "לעולם אל ישנה אדם את בנו בין הבנים שבשביל ב' סלעים מילת שהוסיף יעקב ליוסף נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים" (אוצר המדרשים עמוד 273), אלא, שהיא מלמדת אותנו לדורות לקח בנושא הנהגה לאומית. כיצד בוחרים מנהיגים ומה פוסל להנהגה?
נסיכים, כמעט בכל מקום, לאורך כל ההיסטוריה, ניסו להוכיח קבל עם את מנהיגותם בשתי דרכים: בשלטון על חייהם של נתינהם, או בשלטון על נשותיהם / בנותיהם. ראובן מבטא את טענתו למנהיגות ב"מעשה בלהה", שבזכותו "זכה" לכינוי "פַּחַז כַּמַּיִם" (שם מ"ט, ד). שמעון ולוי ניסו להפגין מנהיגות בהצעה: "לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ" (שם ל"ז, כ), בכך "זכו" לביקורתו של אביהם: "וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר" (שם, שם ו).
גם בביתו של דוד המלך, עלתה על הפרק שאלת המנהיג הבא. הבכורות של דוד מנויים בפסוקים הבאים:
"וַיִּוָּלְדוּ לְדָוִד בָּנִים בְּחֶבְרוֹן וַיְהִי בְכוֹרוֹ אַמְנוֹן לַאֲחִינֹעַם הַיִּזְרְעֵאלִת: וּמִשְׁנֵהוּ כִלְאָב לאביגל לַאֲבִיגַיִל אֵשֶׁת נָבָל הַכַּרְמְלִי וְהַשְּׁלִשִׁי אַבְשָׁלוֹם בֶּן מַעֲכָה בַּת תַּלְמַי מֶלֶךְ גְּשׁוּר: וְהָרְבִיעִי אֲדֹנִיָּה בֶן חַגִּית וְהַחֲמִישִׁי שְׁפַטְיָה בֶן אֲבִיטָל: וְהַשִּׁשִּׁי יִתְרְעָם לְעֶגְלָה אֵשֶׁת דָּוִד..." (שמואל ב ג' ב-ה).
שלשה מתוכם ראו עצמם כיורשי עצר (הפעם נדון רק בשניים מהם). אמנון, בכור הבכורות של דוד, בנה של אחינועם, במקביל לראובן, שניסה להביא לידי ביטוי את שאיפתו לקבל מעמד של מלכות בענייני עריות - בפגיעה נוראה בתמר. אבשלום, במקביל לשמעון ולוי, מביא לידי ביטוי את שאיפותיו למלכות כשהוא חוטא בענייני נפשות - ברצח אמנון. (בשלב שני ביטא זאת גם בענייני עריות, במקביל לראובן, עם פלגשי אביו).
ראובן שמעון ולוי הפסידו את ההנהגה אבל לא נדחו מן המשפחה. ראובן חזר בתשובה וישב בשקו ובתעניתו כמובא במדרש: "וישב ראובן אל הבור, והיכן היה, ... רבי אליעזר אומר בשקו ובתעניתו (על שבלבל יצועי אביו-רש"י), ... אמר לו הקב"ה מעולם לא חטא אדם לפני ועשה תשובה... (בראשית רבה פרשה פד ד"ה וישב ראובן).
שלשתם לא פגעו באחווה. ראובן לא פגע בה, שהרי מנע את הפגיעה בנפשו של יוסף - הוא לא השתתף במכירה ורצה להשיבו אל אביו, כעדות הכתוב: "וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם וַיֹּאמֶר לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו" (שם ל"ז כא-כב).
"שִׁמְעוֹן וְלֵוִי (נשארו) אַחִים" (שם מ"ט ה), כיון שבסופו של דבר לא פגעו בנפשו של יוסף וחזרו והתחרטו על מכירתו. כעדות הכתוב: "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו (שמעון ולוי ע"פ רש"י מ"ט ה) אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת" (שם מ"ב כא).
שלשתם לא נדחו מעם ישראל ולא שילמו בחייהם.
בניו של דוד לא חזרו בתשובה, פגעו באחווה ללא תיקון, כתנת הפסים של תמר נקרעה ואמנון נרצח, לכן, גם אמנון וגם אבשלום נדחו לא רק מעמדת ההנהגה, אלא גם נכרתו ועזבו את העולם ללא צאצאים (שמו"ב י"ח יח, ירמיהו כ"ב ל, סנהדרין כא ע"א).

ימי החנוכה, הם הזמן להיזכר כיצד מפעלם של מתתיהו ובניו התמוטט וכל מאמציהם ירדו לטמיון. מלחמות האחים – ביטול האחווה, הם שהביאו עלינו את ביטול העצמאות, את שלטון רומא ובסופו של דבר גם את חורבן בית שני.
הרבה נרבה באור ונזכור כי אנשים אחים אנחנו כולנו.