בית המדרש

  • משפחה חברה ומדינה
  • היחס למי שאינו שומר מצוות
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

ר' פרץ בן ר' יוסף אריה ז"ל

היחס לתועים

האם יש בכלל מושג רשע בדורנו, מה בין שנאה לתרעומת, על אלטלנה, חטא העגל ואורגניות.

undefined

הרב מרדכי גרינברג

תשס"ו
8 דק' קריאה
קורס באהבת ישראל
היינו קבוצת אברכים צעירים מישיבת "כרם ביבנה", שנסענו, לפני למעלה מ-40 שנה, מדי שבוע לירושלים לשמוע שיעורים בביתו של הרב צבי יהודה זצ"ל. בתקופה הראשונה לימד אותנו הרב מה שהוא קרא "קורס באהבת ישראל". למדנו מקורות שונים מבעלי מחשבה ותורת החסידות, ומאז עסקנו רבות בנושא מתוך הבנה שאהבת ישראל "איננה רק עבודה הרגשית לבדה, כי אם מקצוע גדול בתורה, וחכמה עמוקה ורחבה. וביותר צריך לעוררה בעת ירידתה של האומה במצב הרוח, בעת אשר רמיסת קדש וזלזול דת יראו בכל תוקף ועוז" (אורות עמ' קמח).
יסודה של האחדות וחשיבותה היא בהגדרת הלאומיות הישראלית. שני פנים לאגד הלאומי: שותפות וציבור. השותפות היא אוסף של יחידים המתאגדים לצורך מטרה או אינטרס משותף. אין בקופה המשותפת יותר מאשר סיכום הפרטים. לא כן הציבור. הוא גוף אורגני שחלקיו אחוזים זה בזה, יונקים זה מזה ומעניקים זה לזה. חסרון של חלק מהציבור, אינו רק חסרון בגודל אלא קלקול באורגן כולו. "ערך הצבור כלפי אומות העולם הוא בבחינת שותפים" (משפט כהן, קלא). אך בישראל גדר הכלל הוא ציבור. וכך הגדיר בעל התניא, שכנסת ישראל היא חטיבה אחת, רק שהגופים מחולקים. וחז"ל מצאו לכך רמז בתורה, שמניין בני עשו הם 23 נפשות , לשון רבים, ואילו בישראל "שבעים נפש ". ולכן כל ניסיון של פירוד הוא ניתוק ממקור החיוניות. וכתב הנצי"ב על ניסיונות הפרדת הקהילות ש"עצה זו קשה כחרבות לגוף האומה וקיומה" (משיב דבר כג).

על היחס לעוברי עבירה בזמננו כתב ה"משך חכמה" על הפסוק "לא תראה חמור אחיך " (דברים כב ד): "ובמשפטים כתיב 'שור אויבך' (שמות כג ד), ופי' שהרי אסור לשנוא אדם מישראל ומ"ש 'חמור שונאך' היינו שראה שעבר עבירה (פסחים קיג עמוד ב), וזה היה קודם העגל אשר היו כולם ממלכת כהנים וגוי קדוש, ואז היה שרי לשנויי כשראה בו עבירה. לא כן אחרי כל המסות אשר נכשלו בעוונות, אם יראה אדם בחברו חטא, אם יפשפש במעשיו ימצא כמה מכשולים ופקפוקים, זה בפרט זה, וזה בפרט זה, לכן אסור לשנוא איש כזה, רק מי שהוא בעצמו סר מרע וצדיק תמים בדרכיו. אבל קשה למצוא כמותו, וע"ז אמרו ראיתי בני עלייה והמה מועטים, לכן כתוב 'אחיך'". ובדומה לזה הביא החפץ חיים בסוף ספרו אהבת חסד: "להשתדל בטובת חברו ולרדוף אחר השלום ולהזהר מלאו דלא תשנא. ואף ברשע גמור יש איסור, לדעת המהר"ם מלובלין, לשנאתו כל זמן שלא הוכיחו, ואין בדור הזה מי שיודע להוכיח, שמא אם היה לו מוכיח היה מקבל".
וכמו כן כתב החזון איש, שיש בהיתר השנאה עוד תנאי, "שלא יהיה אנוס, וכמש"כ הרמב"ם פ"א מהל' ממרים דבניהם ותלמידיהם (של הקראים) חשיבי כאנוסים וכתינוק שנשבה ותינוק שנשבה מביא קרבן ומצווין להחיותו ואף לחלל שבת בשביל הצלתו. ובהגהות מיי' פ"ו מהל' דעות כתב בשם הגר"א מולין, שמצוה לאהוב את הרשעים מה"ט, והביא כן בשם תשובת מהר"ם מלובלין שאצלנו הוא קודם תוכחה, שאין אנו יודעין להוכיח, ודיינינן להו כאנוסים" (אבה"ע ס"י קיח ו). ובמקום אחר כתב: "נראה דאין דין מורידין ולא מעלין אלא בזמן שהשגחתו גלויה, כמו בזמן שהיו ניסים מצויים ומשתמשים בבת קול, וצדיקי הדור תחת השגחה פרטית הנראית לעין כל וכו'. אבל בזמן ההעלם שנכרתה האמונה מדלת העם וכו'. וכיון שכל עצמינו לתקן, ואין הדין נוהג בשעה שאין בו תיקון, ועלינו להחזירם בעבותות אהבה ולהעמידם בקרן אורה במדה שידינו מגעת" (יו"ד סי' י"ב אז).
ר' יעקב מליסא, בעל הנתיבות, הזהיר את בניו בצוואתו: "מה מאד הזהרו מלדבר על אדם שום רע, גם אם עושה מעשה זמרי, כי הלא נפשכם יודעת מאוד, כי גם בכם יש דברים רעים, ואולי שקול יותר הרע שבכם מהרע שבו, ואיך ימלא לבכם לדבר רע על חברכם".

גדולי החסידות ביססו את השקפת עולמם על יסוד אהבת ישראל. וכך כתב הבעל-שם-טוב: "ירגיל עצמו לדון את הרשעים ועוברים לתיאבון לכף זכות, שכל דבר עבירה שרואה ברשעים ידון אותם לכף זכות, כי את עצמו הוא דן, ובכל כוחו יחזירם בתשובה וירחץ אותם מצואת עוונותיהם, וידע נאמנה שגם אצלו נמצא שמץ דבר מעבירה זאת, אלא שעל עצמו הוא מוצא תמיד זכותים, כן ימצא זכות וחסד על כל ישראל, כי הצד השווה שבהם, שכולם צדיקים, כולם טהורים, כולם ראויים לכל הברכות" (פ' קדושים). ובספר ילקוט משה לר' משה מסאסוב כתב בסופו מהבעל-שם-טוב: "מוסר ה' בני אל תמאס", היינו מהו מוסרו של השי"ת? בני אל תמאס, פירוש: אל תמצא פסול בבני, כי כל הפוסל – פסול". וכן כתב ר' פנחס מקוריץ בדרשותיו: "וצריך לאהוב אפילו הרשעים רק צריך לשנוא מעשיהם הרעים, ואסור להתקרב אליו אך צריך לאהוב אותו ועי"ז יכול להיות שיחזור בתשובה, כמ"ש באהרן 'אוהב שלום וכו' ומקרבן לתורה', שע"י שאוהב אותם קרבן לתורה, שעי"ז חזרו בתשובה" (חכם הרזים עמ' נה'). ור' צדוק הכהן מלובלין כתב: "ואין לבקש לראות רעת האדם, אפילו רשע " (צדקת הצדיק ע"א).

מפלגה איננה מקור החיים
הדרכה כיצד להתגבר על רגש השנאה כלפי עוברי עבירה מצאנו בדברי הגמרא בב"מ לב: אוהב לפרוק ושונא לטעון, מצווה בשונא כדי לכוף את יצרו. ושאלו תוס' שם ובפסחים קיא: הרי הגמרא בפסחים פירשה שהשנאה היא מחמת שראה שעובר עבירה, ואם כן מה שייך לכוף את יצרו, והרי בדין שונאו. ותירצו: וי"ל כיוון שהוא שונאו, גם חברו שונא אותו, דכתיב "כמים הפנים אל הפנים כן לב האדם לאדם", ובאין מתוך כך לידי שנאה גמורה ושייך כפיית היצר. והסביר לנו רבנו זצ"ל, שהשנאה על העבירה אינה שנאה גמורה, אלא תרעומת והסתייגות. אלא שאם שונאו, הרי חברו גם כן שונא אותו וזה יגביר השנאה ככדור שלג עד כדי שנאה גמורה. ועל כן יש לכוף היצר ולסייע דווקא למי שמכונה "אינו דתי".
מחשבה של שנאה והתרחקות מותרת רק כלפי מי שאיבד את הסגולה שבו, וזה רק "במי שבא למדה זו להיות ח"ו שונא את ישראל ודורש רעה להם בפועל ובצפית הלב. ואלו המינים שהיו מצירים לישראל, ועליהם תקנו ברכת המינים. אבל מי שדורש טובתם של ישראל, אף שאנו סבורים שהוא טועה לגמרי, מ"מ אין היחס אליו כאחד מבחוץ". "סימן רע הוא למפלגה אם היא חושבת שרק עימה מקור חיים של כל החכמה וכל היושר וכל זולתה – הכל הבל ורעות רוח" (אגרות א' ע"מ יז). ובדברו שם על המחלוקת בין ה"אוגנדיים" ותומכי היישוב בארץ-ישראל, כתב שבוודאי שתי המפלגות דורשות טובת עמם. ועל כן "אנו ביחד עם כלל ישראל, על אף כל הצרות. יש הרבה צרות וגם צרות מבפנים אבל אנו שייכים לכלל ישראל על אף כל הסיבוכים. אנו אומרים 'אני מאמין וכו' עם כל זה אחכה לו', עם כל זה, עם כל הסיבוכים, בתוך הסדר הכללי של 'השוכן אתם בתוך טומאתם' אין כאן שום פשרנות ושום ויתורים, אלא צריך עמידה בתוקף, אבל בפנים" (שיחות הרצב"י שמות עמ' 216).

"עלינו לזכור שישועת ישראל תלויה ברצון ישרי הלב ללמד זכות על ישראל, אולם בזמן שישרי הלב שוכחים את החובה הזאת, וגם בפנימיותם רואים הם חובה על כולם ולא עוד אלא שתמיד מדברים הם על הפלגת החוב של ישראל, הרי בזה מגלים הם את אי רצונם בישועתם האמיתית. וזה עצמו גורם שהדרך לגילוי הרצון בישועתם של ישראל תבוא ותתגלה ע"י דרכים עקלקלות, ברפיון תורה ומצוות, וזה סוד החוצפא המתגברת וקרירות הדעת שמתרבה בעקבתא דמשיחא. ידעו נא זאת ישרי הלב, שאם רצונם שדקדוקי הדינים וכל מנהגי ישראל ישארו אצלם בכל החום והחמימות שהיה מקודם, עליהם להרחיק מפנימיותם כל חוב וכעס על שום אחד מישראל, ויציירו במחשבתם כאילו כל ישראל זכאים הם ועובדים את ה' בקדושה וטהרה ובזה יתחזק קיום התורה ותשובת ישראל תבוא במהרה" (הרב חרל"פ, מי מרום ח"ו עמ' רכח).
נסיים בדברי הרב צבי יהודה זצ"ל, שנכתבו אחר הפגזת האונייה אלטלנה: "את כולם אני מבקש ומפיל תחנונים לפניכם, חוסו נא על נפשותיכם ועל נפש עמנו כולו... אל נגיע לידי חילול השם חלילה . אל נא יחליט כל אחד מאתנו, כל מפלגה וארגון וחלק, אשר כולם, הלא את טובת עמנו ותקומת ארצנו דורשים, כי רק אתו כל האמת וכל הצדק. אל יחפוץ ואל ידמה, במצבנו האיום הזה, להטיל את דעתו בכפיית ידים על חבירו וכו'. נזכור כי המרים ידו על חבירו נקרא רשע, וכי היחס השלילי מתכפל בהדדיותו שאין מעצור וכו' אל נדלדלן בגסות אגרוף ובארסה של השליליות. נזכור את כוונת הצדק והאידיאליות שבכל אחד מאתנו ונמצא את הדרך הנכונה והמתאימה לסידור היחסים שבינינו ולתיכון מגמותינו המעשיות".

גאוות יחידה
חז"ל מספרים שמשה התלונן על שהוא סוחב על כתפיו את עצמות יוסף כדי להביאם לקבורה בארץ-ישראל, ואילו הוא עצמו לא יזכה לכך. וענה לו הקב"ה: מי שהודה בארצו ייקבר בארצו, ומי שלא הודה בארצו לא ייקבר בארצו. יוסף הודה בארצו, מנין? גברתו אומרת "ראו הביא לנו איש עברי", ולא כפר. "גונב גונבתי מארץ העברים". אתה שלא הודית בארצך אין אתה נקבר בארצך. כיצד? בנות יתרו אומרות "איש מצרי הצילנו" והוא שומע ושותק (דב"ר ב ח). הזכות לארץ-ישראל היא לאלה המתגאים בשייכותם לעם ישראל ולא מסתירים את יהדותם. וכך מתבארת הגמ' בסוטה לו: "עד יעבר עמך ה' – זו ביאה ראשונה. עד יעבר עם זו קנית – זו ביאה שניה. אמור מעתה ראויים היו ישראל לעשות להם נס בביאה שניה, כמו בביאה ראשונה, אלא שגרם החטא. ופירש רש"י: לעשות להם נס, לעלות בזרוע, ולא היו משתעבדים למלכות, אלא שגרם החטא של ישראל בימי בית ראשון ונגזר עליהם שלא יעלו אלא ברשות כדכתיב 'מי בכם מכל עמו ויעל'".
לא פירש רש"י מהו החטא שעיכב את הנס שיעלו בצורה מכובדת לארץ-ישראל, אך ה"משך חכמה" בפרשת בא כתב שבמצרים לא שינו שמם ומלבושם והתגאו בלאומיותם, מה שאין כן בגלות בבל, אף ששמרו על המצוות, מכל מקום לא שמרו על גדרי היהדות. בניהם דברו אשדודית ושינו שמם והיו נושאים נוכריות, ועל כן נכנסו לארץ בשפלות. בס' המצוות מצוה ט כתב הרמב"ם: "מצוה לקדש את שמו, שנא' ונקדשתי בתוך בני ישראל. ומצוה לפרסם האמונה ושלא נפחד בהיזק שום מזיק". ובהמשך כתב: "כמו שעשו חנניה מישאל ועזריה, בזמן נבוכדנצר הרשע, כשצווה להשתחוות לצלם והשתחוו לו כל ההמון וישראל בכלל, ולא היה שם מקדש שם שמים, אבל פחדו הכל, והיתה בזה חרפה לכל ישראל, על אשר אבדה המצוה הזאת מכלם. ויעד ה' ע"י ישעיהו שלא תשלם חרפת ישראל בזה המעמד, ושיראו בהם בחורים בעת ההיא הקשה, לא יפחידם המות ויתירו נפשם יפרסמו האמונה ויקדשו את השם ברבים , כמו שהבטיחנו באמרו 'לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחוורו, כי בראותו ילדיו מעשה ידי בקרבו יקדישו את שמי וגו'".
הבטיחנו הנביא שיבואו ימים ובחורים לא יפחדו, יתגאו בשייכותם לעם ישראל ולארץ-ישראל ויגרמו נחת רוח ליעקב אבינו ששוב לא יבוש, כיוון שיראה את ילדיו מקדישים את שמו. אשרינו שזכינו בדורנו להתגשמות החזון הזה.
אלא שבדבר אחד צריך להיזהר, שלא ייהפך הרצון לקדש את השם לחילול שמו ח"ו. ועל החילוק בין קידוש השם לחילול השם מצאנו במס' יומא (פו עמוד א): "ואהבת את ה' אלקיך, שיהא שם שמים מתאהב על ידך. שיהא קורא ושונה ומשמש ת"ח ויהא משאו ומתנו בנוח עם הבריות. מה הבריות אומרות עליו? אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה. אוי להם לבריות שלא למדו תורה. פלוני שלמד תורה ראו כמה נאים דרכיו כמה מתוקנים מעשיו, עליו הכתוב אומר 'ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר', אבל מי שקורא ושונה ומשמש ת"ח, ואין משאו ומתנו באמונה, ואין דיבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו? אוי לו לאביו שלמדו תורה אוי לו שרבו שלמדו תורה. פלוני שלמד תורה ראו כמה מקולקלים מעשיו וכמה מכוערים דרכיו. ועליו הכתוב אומר 'באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו'".

וזוהי ההדרכה שהורונו חז"ל לעת כזאת.
"שבעים אלף שנהרגו בגבעת בנימין, מפני מה נהרגו? לפי שהיה לסנהדרין גדולה שהניח משה ויהושע ופנחס, לילך ולקשור חבלים של ברזל במתניהם, ולהגביה בגדיהם למעלה מארכובותיהם ויחזרו בכל עיירות ישראל. יום אחד ללכיש, יום אחד לבית אל וכן בכל שאר מקומות ישראל, וילמדו את ישראל דרך ארץ בשנה בשתים ובשלש, עד שיתיישבו בארצם כדי שיתגדל שמו של הקב"ה, והם לא עשו כן, אלא כשנכנסו לארצם, כל אחד ואחד נכנס לכרמו ולשדהו ואומרים שלום עליך נפשי כדי שלא להרבות עליהם את הטורח. כך שנו חכמים הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה" (תנא דבי אליהו רבא יא).


------------
באדיבות תנועת "קוממיות". להזמנת חוברת המאמרים 9974425 02.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il