בית המדרש

  • משפחה חברה ומדינה
  • האשה ביהדות
לחץ להקדשת שיעור זה

“לפי שאינה כשבויה"

במשפט התורה האיש מקדש את האישה, ולמעשה קונה את הייחוד שלה אליו ורק אליו. אולם קניין זה אינו פוגע כהוא זה בריבונות האישה על גופה. איסור האונס בתורה היה כל כך פשוט, שגם כאשר אישה מסרבת לקיים יחסי אישות זה בשום פנים ואופן לא יכול להיות הצדקה ליחסי אישות בכפייה

undefined

רבנים שונים

ז' טבת תשפ"א
4 דק' קריאה
לעומת המשפט העברי, שמכיר בבעלות מוגבלת למטרות מסוימות, המשפט הכללי רואה בבעלות שאלה בינארית של הכול או כלום. זה מה שגרם למהפך הקיצוני שהתרחש בדור האחרון – מדיכוי מוחלט של האישה כלפי בעלה, עד כדי רשות לאונסה, ועד להפקרות המוחלטת שהוא מעודד כיום
האם האישה קנויה לבעלה? התשובה שנתן בשנת 1736 סר מתיו הייל, שעמד בראש מערכת המשפט האנגלית, היא: "הבעל אינו יכול להיות אשם בעבירת אינוס שביצע בעצמו באשתו החוקית, כי על ידי ההסכמה ההדדית וחוזה הנישואין האישה מסרה את עצמה לבעלה בעניין זה, ואין היא יכולה לחזור בה".
לעומתו פסק הרמב"ם כבר לפני יותר מ־800 שנה שאסור לאדם לקיים יחסי אישות עם אשתו שלא מדעתה ורצונה. "ולא יאנוס אותה ויבעול בעל כורחה אלא לדעתה ומתוך שיחה ושמחה" (רמב"ם הלכות אישות פרק טו הלכה י"ז), והוסיף: "אישה שאמרה ‘מאסתיהו ואיני יכולה להיבעל לו מדעתי’, כופין אותו לשעתו (מיד) לגרשה לפי שאינה כשבויה שתבעל לשׂנוי לה" (רמב"ם הלכות אישות, פרק יד, הלכה ח').
בשנים האחרונות חל שינוי משמעותי בעולם ביחס לסוגיה זו. בשנת תשנ"ג (1993) פרסם האו"ם הצהרה על המאבק באלימות נגד נשים, ובכלל זה אונס על ידי בן זוג. בשנת תשע"ד (2014) אושררה אמנת מועצת אירופה שבה יש מחויבות להבטיח שמעשים מיניים שבוצעו במסגרת הנישואים שלא בהסכמה יהיו בלתי חוקיים. אך השאלה המתבקשת היא מה הסיבה לכך שבמשפט התורה היה ברור שהאונס אסור ואילו במשפט העמים היה מותר, ומה משמעות השינוי שמתחולל כיום בעולם המערבי שבמסגרתו האונס בין בני זוג נאסר ביותר ויותר מדינות?
בשנים האחרונות אני עוסק בספרו המונומנטלי של שבתי בן דב (להלן שב"ד) בדיני הקניין. בספר זה, שאותו העליתי למרשתת, משווה שב"ד בין דיני הקניין בתורת ישראל לשבע שיטות משפט בעולם שאותן הוא הכיר על בוריין בשפתן. מהשוואה זו ניתן ללמוד שההבדלים בין השיטות הם לא הבדלים חיצוניים אלא מהותיים. הבדלים אלו משקפים עולם ערכים שונה, ומעצבים את פני החברה בהתאם. במאמר זה ברצוני להדגים כיצד דיני הקניין השפיעו ומשפיעים עד היום על מערכת היחסים הזוגית וממילא על עיצוב המשפחה.

בעלות מקבילה
הבעלות במשפטי העמים היא מושג הסכמי בינארי – שלי נחשב כשלי כי הוא לא שלך. לעומת זאת במשפט התורה הבעלות היא מושג מציאותי־ריאלי, אשר בא לידי ביטוי ב"רשות" שיש לאדם במושא הבעלות. הרשות היא מילה המכילה משמעויות רבות ומגוונות. רשות היא מרחב פיזי כמו רשות היחיד ורשות הרבים, ולענייננו היא הימצאות מושא הבעלות ברשותו של הבעלים - ההחזקה. לרשות יש גם משמעות של היתר מול איסור, ולענייננו היא חירות הפעולה, השימוש וההנאה ממושא הבעלות. בנוסף לכך, לרשות יש מובן של שליטה - "הוו זהירים ברשות", ולענייננו - היכולת לאסור על אחרים להשתמש במושא הבעלות או להעבירו לאחר.
כשבאדם אחד מרוכזות כל הרשויות שהזכרנו הוא בוודאי הבעלים ביחס למושא הרשויות, אך רשויות אלו יכולות להתפצל בין אנשים שונים בלי שתיפגע הבעלות. אחד ההבדלים הגדולים בין השיטות הוא ביחס לאפשרות של בעלות משותפת. בשעה שבמשפטי העמים השותפות היא בלתי מוסברת מבחינת ההיגיון המשפטי, במשפט התורה היא מובנית. לדוגמה, דיני השומרים במשפטי העמים הם תמיד חוזיים, ואילו במשפט התורה שומר רוכש בעלות משנית בנכס שעליו הוא שומר. השותפות מובנית בתפיסת עולמו של האדם המאמין. מצד אחד הריבון על הכול הוא בורא עולם - "לה' הארץ ומלואה" (תהילים כד, א), ומצד שני - "והארץ נתן לבני אדם" (תהילים קטו, טז). נתינה זו היא רְשות שמאפשרת לבני אדם בעלות על דברים, בעלות שאינה פוגמת כהוא זה בבעלותו של בורא עולם.
כעת התמונה מתבהרת. במשפט התורה האיש מקדש את האישה, ולמעשה קונה את הייחוד שלה אליו ורק אליו. אולם קניין זה אינו פוגע כהוא זה בריבונות האישה על גופה. איסור האונס בתורה היה כל כך פשוט, שגם כאשר אישה מסרבת לקיים יחסי אישות זו אומנם סיבה לגירושין, ובמקרים מסוימים להפסד כספי – גירושין בלי כתובה – אבל בשום פנים ואופן לא ליחסי אישות בכפייה, כלשון הזהב של הרמב"ם שהבאתי: "שאינה כשבויה שתיבעל לשׂנוי לה".
כך מבחינת דיני הקניין יכולה האישה להיות בעלים על גופה וחירותה, וביחד עם זאת למסור את ייחודה - כלומר את האפשרות לקיים יחסי אישות - רק לבעלה, מבלי שהדבר יפגע בבעלותה על עצמה. לעומת זאת, בתפיסת העולם של משפט העמים שבה הבעלות היא טוטאלית ובינארית, כלל לא תיתכן בעלות מקבילה, בו זמנית, שהרי זו פגיעה בזכות הקניין. לכן כאשר האישה נישאה ו"נקנתה" לבעלה היא בעצם איבדה את חירותה על גופה, וממילא לא עלתה כלל שאלת האונס לגבי אישה נשואה, ואם עלתה היא נדחתה על הסף. כל זאת עד להתעוררות הפמיניסטית של עשרות השנים האחרונות. יחד עם ההתעוררות הפמיניסטית צמחה ההכרה בדבר חירותה של האישה ובעלותה על גופה. מכאן קצרה הדרך לאיסור האונס גם באישה נשואה על ידי בעלה.

מבעלות מוחלטת להפקרות
אך אם עד לשנים האחרונות נתפסה האישה שלא בצדק כרכושו המוחלט של הבעל, נעה עכשיו המטוטלת לעבר השני, ושחררה את האישה מכל מחויבות. וכך כותב השופט יהודה פרגו: "משהחליט בן זוג נשוי לנהל מערכת יחסים עם אחר זכותו לעשות כן, ולא ניתן למנוע זאת ממנו, גם אם הדבר נראה לא ראוי בעיני אחרים... קשר הנישואין אינו יוצר בעלות על גופו ורצונותיו של בן הזוג. יש לכבד את היותו אדם בן חורין. אלו הם מעיקריו ואושיותיו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו" (בית המשפט המחוזי בת"א. ת"א 4657-11-09).
כפי שאנו רואים, תפיסת הקניין הביאה למצב הפקר שבו כל מערכת היחסים בין איש ואישה מאבדת את ייחודה וקדושתה. תקנת האישה, כביכול, הפכה להיות הרס המשפחה, וכל זאת רק בגלל המוגבלות המובנית של מערכת הערכים שלא יכולה להכיל את השיתופיות הנפלאה שהתורה מחנכת אליה.
ולסיום, אכן התורה מבדילה בין נשים לגברים. מדין תורה איש יכול לשאת כמה נשים ואישה יכולה להיות נשואה רק לגבר אחד. איננו מוסמכים לומר מה הסיבה לכך, אך ניתן לומר שאפשר ללמוד מהבדלה זו שלתורה חשובה המסגרת המשפחתית שבה לכל ילד יש אב ואם מובחנים. ברית הנישואין שבה האישה מוסרת את ייחודה לבעלה, היא הדרך היחידה שבה ילד יודע מי הוא אביו ולא רק מי היא אמו. האפשרות לעשות זאת בהתאמה לכל מערכת דיני הקניין תוך שמירה על חירותה של האישה בכל מה שמעבר לצורך זה, מתאפשרת רק במשפט התורה. במשפטי העמים ההשפעה של דיני הקניין יוצרת שתי אפשרויות, ששתיהן לא טובות. אפשרות אחת: האישה היא רכושו המוחלט של הגבר עד כדי אינוסה. האפשרות השנייה: האישה לא מחויבת בשום נאמנות לבעלה, דבר שמביא בפועל לפירוק התא המשפחתי ולגידול ילדים חסרי אב מובחן.
מאז חרם דרבנו גרשום קיבלו למעשה גם הגברים את חובת ההתייחדות לבת הזוג היחידה, ואם כן התייחדות וההתקדשות של בני הזוג זה לזה היא למעשה הדדית, והיא כפי הנראה סוד כוחה של המשפחה בישראל.

מיכאל פואה
הכותב חוקר במרכז אחווה, מראשי תנועת 'בוחרים במשפחה' ומחבר הספר 'בשורת הצדק'



את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il