זמן רב סובלים מתפללי בית הכנסת מדיבוריו הבלתי פוסקים של מר יצחק. מדי פעם היו חבריו מעירים לו אך הוא לא היה מבין את רמיזתם העדינה והיה ממשיך ומתלוצץ כדרכו. שבת אחת הרגיש הגבאי שהפעם הגדיש מר יצחק את הסאה. באוזן שמאל שמע את צחוקו של מר יצחק, וניכר היה שהלה לא שם לב למתרחש סביבו. כמה ממתפללי בית הכנסת ניסו להשתיקו בסימונים עדינים ושאינם עדינים, אך הוא בשלו. ממשיך וסוחף אחריו את חבורת הנערים שסביבו, שגם את פרצי הצחוק שלהם קשה היה לפספס.
או אז החליט הגבאי לעשות מעשה. היה זה לקראת העליה השישית. מר יצחק היה נראה עסוק בדיון סוער עם אחד משכניו לספסל כשלפתע נשמע הגבאי קורא: "יעמוד יצחק בן משה שישי". מר יצחק, ששם לב לקריאת שמו עצר לרגע, הסתכל סביבו והבין כי אכן קראו לו לעליה לתורה. למען האמת, לא היה בטוח בכלל לאיזו עליה מעלים אותו אך את שמו ואת מבטיו של חבריו ראה. במהירות קם ממקומו, סידר את טליתו שהיה שמוט במקצת, ניפח את חזהו וניגש לבימה ברוב עניין וחשיבות.
הגבאי, שראה את צעדיו של מר יצחק התרגז עוד יותר בליבו וסימן לו להגביהה את ספר התורה. מר יצחק חשב לעצמו "איזה כבוד. נותנים לי להגביהה את ספר התורה!" וכך, ברוב חשיבות והתרגשות הרים את ספר התורה אל על. לפתע הרגיש עשרות עיניים ננעצות בגבו ושקט מוחלט הושלך באולם התפילה. מר יצחק הרגיש שמשהו אינו כשורה, אך רק כשפרצי צחוק חנוקים נשמעו מכל עבר וראה את מבטו התמה של בעל הקורא הבין את שנעשה לו. פניו האדימו והחליפו צבעים והיה נראה כאילו עוד רגע קט מבקש הוא להיבלע באדמה כמו קרח. בשקט סימן לו הגבאי: "אולי עכשיו תפסיק לדבר ולהפריע לכולנו במהלך התפילה?!"
האם עשה הגבאי כשורה כאשר החליט להוכיח את מר יצחק בצורה שכזו?
תשובת הגאון הרב יעקב אריאל שליט"א:
אסור היה לגבאי לעשות זאת! זה איסור חמור של הלבנת פנים. בשולחן ערוך כתוב: "לא ישיח שיחת חולין בשעה ששליח ציבור חוזר התפלה ואם שח הוא חוטא וגדול עונו מנשוא וגוערים בו"(סימן קכד, סעיף ז). לכן צריך להעיר לו ולחזור ולהעיר לו. אם האזהרות לא מועילות והוא ממשיך לדבר ניתן לקנוס אותו ולמנוע ממנו עליות לתורה (אפילו אם הוא כהן ואין כהן אחר). אולם אין היתר להלבין פניו שזה נחשב כמו רצח.
לסיכום: אסור היה להלבין פניו, אלא צריך לפתור את הבעיה בצורה אחרת.