בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • והגדת לבנך
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

חנה בת חיים

האם לקרוא את ההגדה?

מהי המצווה האמיתית והעיקרית בליל הסדר - לחדש חידושים בהגדה או פשוט לספר מה היה ביציאת מצרים? דרך סיפור ההגדה ומהלך הסיפור; ומה העיקר בהגדה?

undefined

הרב אריאל פרג'ון

ניסן תשס"ו
4 דק' קריאה
מצות הלילה
הלכה א':
מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן שנאמר (שמות יג): "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים". כמו שנאמר (שמות כ): "זכור את יום השבת". ומנין שבליל חמשה עשר תלמוד לומר: והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך. ואף על פי שאין לו בן, אפילו 1 חכמים גדולים חייבים לספר ביציאת מצרים וכל המאריך בדברים שאירעו ושהיו הרי זה משובח.

הלכה ב':
מצוה להודיע לבנים ואפילו לא שאלו שנאמר והגדת לבנך, לפי דעתו של בן אביו מלמדו, כיצד אם היה קטן או טיפש אומר לו בני כולנו היינו עבדים כמו שפחה זו או כמו עבד זה במצרים ובלילה הזה פדה אותנו הקב"ה ויוציאנו לחירות, ואם היה הבן גדול וחכם מודיעו מה שאירע לנו במצרים ונסים שנעשו לנו ע"י משה רבינו הכל לפי דעתו של בן. (רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ז)

נדמה שהיא משימה בלתי אפשרית היא, שמירת הילדים ערים בלילה עליו נצטוינו: "והגדת לבנך". גם אם ישנו הילדים בצהריים, לאחר זמן קצר מאבדים הם ענין בהגדה, ובחידושי התורה עליהם שקדו מבעוד מועד משתתפי הסדר. במקרה הטוב הילדים, אינם מפריעים למהלך הסדר, במקרה הפחות טוב הם יוצרים אטרקציות חלופיות...

אלא, שהמעיין ברמב"ם, יראה שאין כלל מצוה לחדש חידושים בהגדה בליל הסדר. מצות הערב היא פשוט לספר מה היה ביציאת מצרים. "אפילו חכמים גדולים חייבים לספר ביציאת מצרים" (רמב"ם פ"ז ה"א), דהיינו למרות שיודעים אנו חכמים וכבר יודעים את הסיפור, ואין בסיפור זה פילפול וחידוד - מצווים אנו, פשוט, לספר מה היה.

כמובן שסיפור זה הוא כפי דעתו של השומע. יש שנסתפק לספר לו בכלליות בלבד, ויש שנדקדק לעיין כמה מכות נכללו בכל מכה ומכה, וכנגד איזה עוון באה כל מכה ופרטיה, ואיזה לקח היה בכל מכה ומכה.

נראה שהדרך הרצויה בערב זה היא לקרוא בזריזות את ההגדה עד "מתחילה עובדי ע"ז", ואז פשוט לשבת ולספר לכל הילדים את סיפור היציאה בצורה חיה וזורמת (אחר שכבר למדנו את המדרשים, ודקדוק הפסוקים). אפשר לשלב תחפושות, הצגות, שירים וכד'. לאחר שכבר יתעייפו הילדים, אז יקראו את המשך ההגדה בזריזות, ובסעודה ידרשו המבוגרים בעניני הצלת ה' את עמו כפי כוחם והרמה הראויה להם.

דרך הסיפור - שאלה
הלכה ג':
וצריך לעשות שינוי בלילה הזה כדי שיראו הבנים וישאלו ויאמרו מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות עד שישיב להם ויאמר להם כך וכך אירע וכך וכך היה. וכיצד משנה מחלק להם קליות ואגוזים ועוקרים השולחן מלפניהם קודם שיאכלו וחוטפין מצה זה מיד זה וכיוצא בדברים האלו, אין לו בן אשתו שואלתו, אין לו אשה שואלין זה את זה מה נשתנה הלילה הזה, ואפילו היו כולן חכמים, היה לבדו שואל לעצמו מה נשתנה הלילה הזה. /השגת הראב"ד/ חוטפין מצה. א"א פירוש אחר ממהרין לאכול כדי שלא ישנו. (רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ז)

המרגיש שיש לו מעלה או הבנה משל עצמו, אין הוא פתוח לקבל מן האחר 2 . הרגשת ההעדר והחיסרון, מהווה כלי קיבול להבנה חדשה.

על כן, מצוות ההגדה היא על ידי הקדמת שאלה לסיפור. אפילו האדם נמצא לבד, יש לו לעורר עצמו לשאול, "להיכנס לראש" של מצוקת אי-ידיעה, ורק אח"כ להתחיל לספר ביציאת מצרים. כך ייספג בו סיפור הדברים ביתר שאת, ויחלחלו הדברים פנימה, ולא יישאר ברובד החיצוני בלבד.

מהלך הסיפור
הלכה ד':
וצריך להתחיל בגנות ולסיים בשבח, כיצד מתחיל ומספר שבתחלה היו אבותינו בימי תרח ומלפניו כופרים וטועין אחר ההבל ורודפין אחר ע"ז, ומסיים בדת האמת שקרבנו המקום לו והבדילנו מן התועים וקרבנו ליחודו.
וכן מתחיל ומודיע שעבדים היינו לפרעה במצרים וכל הרעה שגמלנו ומסיים בנסים ונפלאות שנעשו לנו ובחירותנו, והוא שידרוש (דברים כו) מ"ארמי אובד אבי" עד שיגמור כל הפרשה, וכל המוסיף ומאריך בדרש פרשה זו הרי זה משובח. (רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ז)

מהלך סיפור ההגדה הוא להתחיל משפל המצב בו היינו קודם שבא ה' ועזרנו, עד שילך ויתאר את תיקון המציאות ועילויה בחסדי ה' עלינו.

סיפור זה רץ על שני מישורים: רוחני, וגשמי:
המישור הרוחני מתחיל ממה שמתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו. הסיפור מתחיל ממצבו הירוד של תרח, דרך בירור הסגולה בבני ישראל, ועד מתן תורה - הבדלת ישראל להיות לו ממלכת כהנים וגוי קדוש.

המישור הגשמי מתחיל מהשיעבוד הקשה במצרים, ועד לגאולה.

עיקר ההגדה
הלכה ה':
כל מי שלא אמר שלשה דברים אלו בליל חמשה עשר לא יצא ידי חובתו ואלו הן, פסח מצה ומרור.
פסח - על שם שפסח המקום ב"ה על בתי אבותינו במצרים שנאמר (שמות יב): "ואמרתם זבח פסח הוא לה' וגו'".
מרורים - על שם שמררו המצרים את חיי אבותינו במצרים.
מצה - על שם שנגאלו. ודברים האלו כולן הן הנקראין הגדה. (רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ז)

עיקרה של ההגדה היא הבחירה העצמית שבחר בנו ה', בגלל הסגולה שבנו ולא בגלל מעשינו. ושמכח בחירה זו הוציא אותנו בבת אחת ממצב מר וקשה לגאולה.

מהלך זה בא לידי ביטוי באזכור קורבן הפסח הבא לזכר הפסיחה על בתי ישראל, למרות שהיו דומים למצרים (כפי שמופיע במדרשים). בפסיחה זו הבחין ה' בין טיפה של ישראל לטיפה של מצרי - בחירה שאינה תלויה במעשים.

אזכור נוסף הוא של המרור - לזכר מרירות ושפלות בו היינו.
ולבסוף המצה - על שם הגאולה החפוזה, שברצות ה' שיצאו ישראל ממצרים, אפילו לא הספיק בצקם להחמיץ.

כך בכל עת, אף שלא בזכות, יכולה הגאולה לבוא. אפילו במצב בו חרב חדה מונחת על צווארנו, פתאום יכול לבוא גואל.
"הִנְנִי שֹׁלֵחַ מַלְאָכִי וּפִנָּה דֶרֶךְ לְפָנָי וּפִתְאֹם יָבוֹא אֶל הֵיכָלוֹ הָאָדוֹן אֲשֶׁר אַתֶּם מְבַקְשִׁים וּמַלְאַךְ הַבְּרִית אֲשֶׁר אַתֶּם חֲפֵצִים הִנֵּה בָא אָמַר ה' צְבָאוֹת" (מלאכי ג, א)


^ 1 מה שנקט 'אפילו' לכאורה ר"ל שאפי' שהוא חכם עליו לספר את הסיפורים על הניסים שהיו שם ולא לפרוש ללימודים.
^ 2 תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף פה עמוד א: "רבי זירא כי סליק לארעא דישראל יתיב מאה תעניתא דלשתכח גמרא בבלאה מיניה, כי היכי דלא נטרדיה".

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il