ויקרא אל משה - א' זעירא
פרשת השבוע פותחת בפסוק (ויקרא א, א) "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר". האל"ף של המלה "ויקרא " קטנה. ומבאר רש"י:

והנה, משה רבנו בענוותנותו לא רצה לכתוב על עצמו בפרשה "ויקרא" שהוא לשון חיבה שנאמרת רק אצל צדיקים, וחשב לכתוב "ויקר" בלבד. אמר לו הקב"ה, ספר תורה שחסרה בו אפילו אות אחת נפסל כולו, ואיך תוריד את האות אל"ף? נכנע משה רבנו וכתב את האות אל"ף אבל קטנה, כאילו כתוב "ויקר" אבל באמת כתוב ויקרא. ובכל זאת, כשנתן הקב"ה דיו לכתיבת ספר התורה, נתן לו בדיוק לכל האותיות ולגודלם לא פחות ולא יותר, ומכיון שכתב משה רבנו את האות אל"ף זעירא, נשאר לו מעט דיו מיותר, וניגב אותו על מצחו, ומאותו הדיו נהיה "קירון פנים" למשה רבנו. ומבאר בעל "אור החיים הקדוש" שלמרות שהדיו הוא שחור, הקדושה הרוחנית העצומה שבו עשתה את קרני ההוד להם זכה משה רבנו ע"ה. וכן בזכות הענווה זכה לקרני הוד.

כופין אותו עד שיאמר רוצה אני - כיצד?

קול צופיך - הרב מרדכי אליהו (249)

הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל

add_alert

137 - חמץ ומצה

138 - כופין אותו עד שיאמר רוצה אני - כיצד?

139 - דיני הכשרת כלים לפסח

טען עוד

פרשתנו עוסקת בקרבנות הנדבה והחובה למעלותיהם, ומלמדת אותנו שאין להביא קרבן אלא מרצון, וכמו שכתוב (שם א, ג) "אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי ה'".

שואלים חז"ל, מדוע נאמר "יקריב אותו לרצונו", והרי לכאורה זו סתירה, כי "יקריב אותו" משמע בעל כרחו, ו"לרצונו" משמע מדעתו? על זה ביאר רש"י:

דברי חז"ל הללו צריכים הבנה, שכן כל אחד מבין שמה שאומר "רוצה אני" נובע מחמת הכרח כיון שהכו אותו ויש לא צער וכאב - וכי זה נקרא שעושה לרצונו?!

והביאור הוא, בכל אדם יש את החלק הרוחני שלו שהיא הנשמה הקדושה, ויש את החלק הגשמי והבהמי שהוא גופו. נשמתו של האדם רוצה ומשתוקקת להביא את הקרבן, אבל בגשמיותו הוא מרגיש שאין הוא רוצה להביאו, לכך צריכים "לשבור" את המחסום הגשמי שבגופו, ואז יצרף את רצונו לרצון נשמתו הקדושה וירצה באמת ובתמים להביא את הקרבן. וכתב הרמב"ם (פ"ב מהלכות גרושין הל' ב') על אדם שחייב לגרש את אשתו ומכין אותו עד שיאמר רוצה אני, וז"ל הרמב"ם:

ועוד יש לבאר, על דרך מה שמבארים על אלו שהיו מעלים מעשר שני לירושלים, ועליהם התורה כותבת (דברים יד, כג) "למען תלמד ליראה את ה' אלקיך כל הימים". וקשה, מה הקשר בין הדברים? ומבארים, בשעה שאדם נכנס למקדש ומתבשם מהקדושה האופפת אותו, ומתפעל מהזריזות הגדולה שבעבודת הכהנים, ומתעלה משירת הלויים, אז הוא רוכש וקובע בנפשו יראת ה' לכל הימים. כך גם כאן, כשאדם אינו רוצה להביא את הקרבן, צריכים לכפות אותו להביאו אפילו נגד רצונו עד "פתח אוהל מועד", ואז בהגיעו לשם מובטח שתאחז אותו הקדושה המיוחדת שבבית המקדש, ותרומם אותו ההתפעלות שבראיית זריזות הכהנים בעבודת ה', והתעלות מיוחדת שבשמיעת שירי הלויים, ואז ממילא יהיה "לרצונו". יהי רצון שיראו עינינו וישמח לבנו בעגלא ובזמן קריב.

וז"ל התוספות (ב"ב דף כ"א ע"א ד"ה כי מציון):