בית המדרש

  • מדורים
  • חסידים מספרים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

רויטל בת לאה

עלבונם של הכתלים

הנסיעה לצרכי מסחר היא נסיעה לקראת מטרה שאינה מצויה כאן, אלא במקום אחר; האדם מטלטל את עצמו כאילו אין לו כאן מה שהוא צריך; חסידות פשיסחה אמרה שאם "לית אתר פנוי מיניה" הרי שהאור האלוקי יכול להתגלות גם כאן; הנסיעה מיותרת בעצם; הכל מצוי תחת היד.

undefined

הרב אריה הנדלר

ניסן תשס"ו
3 דק' קריאה
חסידים מספרים כי באחד ממסעות המסחר שלו התעכב ר' שמחה בונם מפשיסחה בדרכו, יחד עם סוחרים אחרים שהיו עמו, בביתו של יהודי אחד כדי להתפלל תפילת מנחה. כשעמד להתפלל חש בריח מוזר הנודף מן הכתלים של החדר שבו עמדו. מעולם לא התפלל במין חדר שכזה. רמז ר' שמחה בונם לבני לווייתו, והם יצאו החוצה. הרבי פנה ללכת לבית אחר, אבל לאחר פסיעות אחדות עמד מלכת. "עלינו לחזור" אמר הרבי, "הכתלים תובעים אותי לדין משום שזלזלתי בהם".

את הסיפור שלנו אפשר להבין בכמה רבדים. הרובד הפשוט המבצבץ מבין השיטין הוא הגישה האנושית של ר' שמחה בונם לכל נברא, ובכלל זה גם לכותלי החדר שבו רצה להתפלל בתחילה. ראשית, נראה שהכתלים רוצים שר' שמחה בונם יתפלל במחיצתם. באופן בלתי מילולי הם מביעים את כמיהתם. בשפה חסידית היינו אומרים כי הם מבקשים את תיקונם בתפילתו של הצדיק בחדר.
על רקע זה של ייחוס דפוסי התנהגות אנושיים לכתלים, מורגשת כעת בצורה חריפה גם טענתם של הכתלים על ר' שמחה בונם, כשהוא מחליט להעדיף את התפילה במקום אחר. נכון, יש לו סיבה שלא להתפלל במקום הזה - בשל הריח המוזר הנודף מהכתלים, אבל מה יגידו הכתלים שר' שמחה בונם מצא בהם פגם? הכתלים כמוהם כבני אדם, נעלבים בשעה שהצדיק מואס בהם מלשמש כמקום תפילה.

נראה שגישה זו, המתייחסת אל הכתלים כאל ישות אנושית, נעוצה עמוק בשורשי החסידות, שהורתה לנו כי "לית את פנוי מיניה" (כלומר, אין מקום פנוי ממנו יתברך). אין מקום ריק מתוכן רוחני. אין מקום שאין בו גילוי של יסוד אלוקי. מי שמאמין ביסוד זה, יודע כי לכתלים יש חיות משל עצמם, למרות היותם דוממים. גם הם חלק מן הבריאה המלאה בנוכחותו של בורא עולם.

משום כך גם להם יש שיחה משלהם, בבחינת "השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע. אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם בכל הארץ יצא קום". מי שחש בדיבור אילם זה הוא דווקא ר' שמחה בונם. זהו תפקידו וגדולתו של הצדיק, לחוש את המשמעות הרוחנית שיש לכל נברא. על הצדיק להגיע אל העולם, לגעת בו, להעניק לו את ההתייחסות הנכונה, לחשוף את היסוד האלוקי שבו, ועל-ידי כך להביא לתיקונו של העולם.

נקודה זו, מחויבותו של האדם, הצדיק, לתיקון העולם, מתקשרת למסגרת הסיפורית כולה. ר' שמחה בונם יוצא לדרך לרגל מסחרו. הבעש"ט לימד אותנו כי לעתים נדמה לאדם כי הוא יוצא לדרך לצורכי מסחר, אבל האמת היא שהאדם יוצא לדרך כדי לתקן את מה שצריך לתקן, כדי להגיע לכל האנשים, החפצים והמציאויות המבקשים תיקון על-ידו.

המסחר הוא רק הגורם המזמן, המגלגל את האדם אל הדברים האמיתיים שעליו לעשות בצאתו לדרך. ר' שמחה בונם יוצא אמנם למסחר, אך האמת היא שהכתלים שם על אם הדרך הם שקראו לו, הם המצפים לתפילה שיעשה במחיצתם.

מכאן מגיעים אנו לעיקרון חשוב ביותר, שנוסח בצורה חזקה בתורת פשיסחה. הנסיעה לצורכי מסחר היא נסיעה לקראת משהו, לקראת מטרה שאינה מצויה כאן, אלא במקום אחר. האדם מטלטל את עצמו כאילו אין לו כאן מה שהוא צריך. חסידות פשיסחה אמרה שאם "לית אתר פנוי מיניה" הרי שהאור האלוקי יכול להתגלות גם כאן. אין צורך לנדוד אחריו למרחקים. הנסיעה מיותרת בעצם; הכל מצוי תחת היד.

בדרך זו פירש ר' שמחה בונם את הפסוק: "ובקשתם משם את ה' אלקיך ומצאת, כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך". יש אנשים המבקשים את ה' במהלך של "ובקשתם משם". ה' אינו נראה להם במקום שבו הם נמצאים, ומשום כך הם צריכים לחפש אותו "שם". אבל האמת היא "ומצאת - כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך", כלומר, האפשרות של האדם למצוא את ה' היא אם יבקשנו "בכל לבבך", כלומר בלב ובנפש של עצמו. אין צורך בנדודים, יש צורך לחפש במקום שבו האדם נמצא כרגע ממש.

מכאן חוזרים אנו אל הסיפור. ר' שמחה בונם נכנס להתפלל בחדר אחד, אולם הוא יוצא למקום אחר. בסופו של דבר הוא שב למקום הראשון - הכתלים תובעים אותו לדין. היציאה למקום אחר כמוה כחיפוש ה' משם. כביכול אין ה' במקום הראשון שבו היית. הכתלים תובעים את ר' שמחה בונם לא בשל העלבון האישי, אלא בשל הגישה. אם הניח למקום אחד לטובת מקום אחר, משמע שאין קדושה במקום הראשון, משמע יש אתר פנוי ממנו, חס ושלום? ר' שמחה בונם חוזר על עקביו: את ה' אפשר למצוא בכל מקום, כי "לית אתר פנוי מיניה" - גם לא המקום שהאדם נמצא בו בדיוק כרגע.

-----------------
מתוך המדור 'חסידים מספרים' שבעיתון 'בשבע'.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il