דיין:
הרב עדו רכניץ

המקרה בקצרה:
התובעים, הם בעלי דירה, שהושכרה לנתבע למשך שנה מתחילת אוגוסט 2018 בתמורה לסך 4,700 ₪ לחודש. לאחר שנה הצדדים האריכו את החוזה בשנה נוספת תמורת 4,900 ₪ לחודש. הנתבע שכר את הדירה לצורך כתיבת סת"ם, וכן לצורך מגורי אחיו.
בתחילת אפריל 2020 הודיע הנתבע לתובעים כי הוא מבקש לעזוב את הדירה, וזאת משום שההכנסות שלו כסופר סת"ם נפגעו עקב הקורונה. הנתבע לא הצליח למצוא שוכר חלופי, הוא שילם לתובעים עבור אפריל ומאי.
התובעים טענו שעל הנתבע לשלם את דמי השכירות ואת התשלומים הנלווים עד סוף חודש יולי 2020 על פי החוזה. ואילו הנתבע טען שהוא פטור וזאת על פי הפרשנות שלו לחוזה.

הלכה פסוקה (259)

הרב עקיבא כהנא

add_alert

269 - תשלום דמי שכירות על בית כנסת בתקופת הקורונה

270 - הפסקת שכירות דירה בגלל מגפת הקורונה

271 - ביטול הזמנת אולם לחגיגת בר מצווה בגלל הקורונה

טען עוד

פסק הדין:
על הנתבע לשלם לתובעים 7,350 ₪.

נימוקים בקצרה:
א. פרשנות החוזה
בחוזה כתוב שכדי לעזוב את הדירה על הנתבע להודיע על עזיבתו חודשיים מראש, וגם למצוא שוכר חלופי. בלא תנאים אלו, עליו להמשיך לשלם את שכר הדירה. גם אם  הנתבע הבין אחרת, הרי ש"דברים שבלב אינם דברים" (חו"מ רז, ד), ולכן אין לנתבע אפשרות לעזוב את הדירה לפני הזמן ללא הודעה של חודשיים ומציאת שוכר חלופי.
התובעים טענו שהנתבע לא עמד בתנאי נוסף שהופיע בחוזה – שעליו להודיע בכתב על עזיבת הדירה. בית הדין דחה זאת, כיוון שמדובר בתנאי טכני, ולכן כאשר מוסכם שנמסרה הודעה בעל פה, לא ברור שאי עמידה בו גוררת חיוב בתשלום. מסתבר שתנאי זה נועד למנוע מחלוקת בעניין ההודעה, אלא שבמקרה זה אין מחלוקת לגבי ההודעה.

ב. טענת הפטור של הנתבע מחמת הקורונה
לטענת הנתבע הוא פטור מהחוזה בגלל טענת אונס, כיוון שהכנסותיו נפגעו בגלל הקורונה. בית הדין לא קיבל טענה זו, משום שבעת השכירות לא נאמר שהשכירות היא במיוחד לצורך כתיבת הסת"ם,  מה גם שהדירה הושכרה לנתבע גם לצורך מגורים של אחיו.

ג. האחריות למציאת שוכר חלופי
בין הצדדים מחלוקת מי אשם שלא נמצא שוכר חלופי. הנתבע טען שמיד לאחר שהודיע על עזיבת הדירה פרסם אותה להשכרה והגיעו מספר מתעניינים. בסופו של דבר אף אחד מהם לא שכר את הדירה כיוון שהתובעים סרבו לבצע תיקונים נדרשים בדירה, ובגלל שהתובעים דרשו שכר דירה גבוה יחסית למה שהשוכרים הסכימו לשלם.
בית הדין קבע כי התובעים לא היו רשאים לדרוש שכר דירה גבוה יותר ממה שהתחייב הנתבע עד לסוף תקופת השכירות שלו. אולם, על פי החוזה האחריות למצוא שוכר חלופי היתה מוטלת על הנתבע והוא לא עמד בכך.
למעשה החליט בית הדין לפסוק בדרך של פשרה. על פי מה שכתב בשו"ת דברי מלכיאל (ב, קלג) שיש לפשר על פי יושר כש"על פי דין מגיע לו הכסף, אבל ע"פ יושר אין ראוי שיקחנו". במקרה זה, התובעים דרשו שכר דירה גבוה עבור שנת השכירות הבאה ולא הצליחו למצוא שוכר אפילו עד לדיון בבית הדין. הדבר לימד שהדרישה שלהם הייתה גבוהה מדי ביחס למחיר השוק וכנראה היא גרמה לכך שלא נמצא שוכר חלופי. לפיכך, הוחלט לחייב את הנתבע רק ב-75% משכר הדירה.