דיין: הרב דניאל מן 

המקרה בקצרה:הנתבעים והתובעים שניהם עלו לארץ, הנתבעים העלו מכולה עם הרכוש שלהם, ועל מנת לחסוך בהוצאות הם מכרו לתובעים חלק מהמקום במכולה. התובעים שילמו 1,500 דולר, מתוך 10,000 דולר עלות כוללת של המכולה. הנתבעים עסקו בכל הדברים הקשורים להובלת המכולה, והחליטו שלא לבטח את המכולה באופן מלא, מכמה סיבות, ובסופו של דבר חלק מהדברים נשברו. בשעת האריזה האורזים לא הפרידו בין החפצים של שני הצדדים. כתוצאה מכך, חלק מהחפצים של התובעים הגיעו לביתם של הנתבעים, וחייבו את התובעים להגיע אל התובעים כמה פעמים. התובעים הגישו לבית הדין רשימה של פריטים שבורים ואבודים, בשווי של כ-750 דולר שהם תבעו מהנתבעים. בנוסף הם בקשו לקבל בחזרה את עלות המשלוח. כנגד זה  הנתבעים טענו שהם עשו את מה שנדרש בכך שמסרו את העבודה לחברת הובלה מכובדת, וכי הם לא היו יכולים לצפות את התקלות מראש. 

פסק הדין בקצרה: על הנתבעים לשלם לתובעים כ-180 דולר כפיצוי על הנזקים שנגרמו להם.

נימוקים בקצרה:

א. הגדרת הנתבעים כשומר שכר שמסר לשומר שכר
הנתבעים הינם בגדר שומרי שכר של התובעים. אף שהם קיבלו שכר רק עבור השכרת המקום במכולה, כיוון שהם נהנו מהשכרת המקום במכולה לתובעים, הרי הנאה זו הופכת אותם להיות בגדר שומרי שכר אף שלא קבלו תשלום על השמירה (בבא מציעא פ ע"א).

הנתבעים מסרו את חפצי התובעים לחברת ההובלה שהיתה אמורה לטפל בהובלה, ולכן מקרה זה מוגדר כ"שומר שמסר לשומר". בנוגע למקרה כזה פסק השולחן ערוך (חו"מ רצא, כא) שעל השומר השני לשלם לבעלים פיצוי אם אירע נזק. כאשר הבעלים אינם יכולים לגבות את המגיע להם מהשומר השני, הם גובים מהשומר הראשון את כל הכסף (שם, כד). במקרה זה פנו התובעים לחברת המשלוחים ולחברת הביטוח, ולא הצליחו להוציא מהם כסף. ולכן לכאורה החיוב מוטל על הנתבעים.
אלא שבמקרה זה התובעים ידעו מראש שבכוונת הנתבעים להעביר את האחריות לחברת ההובלה, ולכן האחריות הבלעדית מוטלת על חברת ההובלה ולא על הנתבעים (ש"ך שם, לב, ועי' בפתחי חושן שומרים ד, הערה 44). אולם, במקרה זה חלק מהאחריות נשארה גם הנתבעים שלא עשו את מה שמוטל על שומר שכר (בבא  מציעא צג ע"ב) כדי לשמור על החפצים של התובעים. הנתבעים היו צריכים לפקח על האורזים שיעשו את עבודתם כראוי, והם לא נהגו כך.

ב. חיוב השומר במקרה של ספק
במקרה שישנה מחלוקת בין השומר לבין הבעלים האם השומר שמר כראוי, ההלכה היא (שולחן ערוך חו"מ שה, א) שעל השומר להישבע. כיון שהיום מנהג בתי הדין שלא להשביע, בית הדין ממיר את השבועה בתשלום חלקי. במקרה זה, כיון שבית הדין לא היה בטוח שהנתבעים שמרו כמצופה משומרי שכר, הוא קבע כי כפשרה הם ישלמו שליש מהסכום שביקשו התובעים עבור חפצים שניזוקו.  

ג. פיצוי על חפצים שנטען שאבדו
לגבי החפצים שנטען שאבדו, הנתבעים טענו כי יכול להיות שהם כלל לא הובאו לביתם על ידי התובעים. גם לתובעים עצמם לא היתה וודאות גמורה בעניין זה. במקרה זה שבו התובע טוען טענה ודאית, ואילו הנתבע מסתפק מה קרה, הנתבע פטור (שו"ע חו"מ עה, ט) אלא שהם צריכים להישבע. במקרה זה בית הדין פוסק כי במסגרת פשרה יש לחייב את הנתבעים רק ב-10% מהתביעה, משום שיתכן שהם כלל לא קיבלו את החפצים, ובנוסף יתכן שהם קיבלו אותם וטיפלו בהם כראוי. 

ד. שומת הנזק ועלות ההובלה
בית הדין העריך את החפצים לפי שווי שלהם כמשומשים (על פי המנחת שלמה א, קלה), ולכן השומה נמוכה משומת התובעים. בנוסף בית הדין סבר שאין לפטור את התובעים מעלות ההובלה משום ששולם שחלק מהחפצים הגיעו ליעדם, ועל אלה שאבדו וניזוקו הם קיבלו פיצוי במסגרת פסק הדין.