מ-צר-ע וצרות עין

חז"ל מנו שבעה דברים שבגללם נענש אדם ח"ו בצרעת. וז"ל הגמרא:

מכל הרשימה נראה ש"צרות העין" היא יוצאת דופן שהרי מי שנוהג במידה שכזו איננו עובר על איסור, כל שהוא, בוודאי לא איסור חמור כמו שאר האיסורים המנויים ברשימה. ננסה להסביר מדוע התורה הקפידה כל כך על מידה זו.

חז"ל מנסים להביא מקור לכך שצרות עין מביאה לנגעים. וז"ל הגמרא (שם):

וביתר פירוט במסכת יומא:

כלומר "צר העין" מסרב להשאיל את כליו לשכניו בטענה ש"אין לו". הקב"ה שולח את הצרעת לביתו. האדם, נאלץ לפנות את ביתו ועכשיו נגלים לעין כל, כל הכלים שסירב להשאילם.

מסביר רבנו מאיר שמחה הכהן מדוינסק בספרו "משך חכמה", שההבנה כי צרעת באה על "צרות עין" מסבירה שתי הלכות בתחום זה:
א. עונשו של המצורע הוא ישיבה בדד ככתוב:

המצורע מבודד גם משאר הטמאים כמפורש בברייתא:

זהו עונש מידה כנגד מידה כלפי מי שלא היה חלק מחברה, בה היה חבר כביכול לפני צרעתו.

ב. חז"ל לימדונו כי:

אם הצרעת באה לו לאדם על צרות עינו לא יתכן כי איש עשיר שנצטרע יצא ידי חובה בקרבנו של עני, אף על פי שבשאר קרבנות יצא. זאת מכיון שהוא עדיין נוהג בצרות עין וכיצד יתכפר שהרי הוא ממשיך בחטאו ולמרות שהוא עשיר הוא מביא קרבן של עני?!

נביא עתה שתי הוכחות הלכתיות כי כל אדם חייב להיות שותף לחיי קהילה והתורה מעוניינת ומעודדת חיים חברתיים.
א.

זאת מפני שההלכה רואה בחיי החברה והקהילה וביחסי שכנות טובים, צורך קיומי בסיסי שאסור לשלול אותו.

ב. אף על פי שבכל התורה כולה:

"עד אחד נאמן באיסורין". מסביר הריטב"א בשם הירושלמי:

מכאן אנו למדים כי הערך העליון של עידוד פגישות חברתיות שלרוב נערכות בסעודת רעים גובר על היסוד המשפטי הפורמלי הדורש עדות של שניים.
נוסיף במאמר מוסגר כי כאן, דוגמא נוספת לעדיפות של הלכות "בן אדם לחברו" על הלכות "בן אדם למקום".

אם כך, למדנו כי "צרות עין" - מידה אנטי חברתית - שקולה כנגד גילוי עריות שפיכות דמים וגזל, לכן גם עליה נגעים באים.

הבה נשתדל לתקן את הצד החברתי ומתוך כך יצטרפו יותר אנשים לחיים מתוקנים גם בתחומים של "בין אדם למקום".