נערך על ידי הרב יואב שטרנברג

המקרה: ועד הבית פרסם מודעה, ובה החלטה בדבר איסור הנחת חפצים של דיירי הבניין בשטחים המשותפים. כמו כן, פורסמה התראה, שלאחר זמן ועד הבית יפנה את החפצים המונחים בשטח המשותף וישליכם לאשפה. המודעה התפרסמה במשך זמן מספיק, ובמקום בולט, כך שכל דיירי הבניין היו מודעים לתוכן ההחלטה.

במועד הפינוי, חלק מהדיירים שראה את הפינוי פנה לוועד בבקשה שלא לפנות כעת את החפצים, כיוון שהם חשובים ויקרים. הוועד נעתר להם. חפצי שאר הדיירים, וביניהם התובע, פונו והושלכו לאשפה על ידי המנקה של הבניין, על פי הוראת הוועד.

הלכה פסוקה (259)

הרה"ג דוב ליאור

add_alert

13 - חיוב בהוצאות משפט בעקבות ביטול התביעה

14 - נזק שנגרם על ידי ועד הבית

15 - חיובי שמירה של גוי

טען עוד

התביעה: התובע תובע פיצוי בגין מזגן שלו, שהיה מונח בשטח המשותף ונזרק. הוא טוען כי לוועד הבית אין סמכות לזרוק חפצים של הדיירים לאשפה, והוא מעכב את תשלום חובותיו לוועד עד שישלמו לו על הנזק שנגרם.

פסק הדין : בית הדין קבע מכח פשרה, כי התובע יקבל מחצית משווי המזגן שנזרק, על פי שומה. סכום זה ינוכה מחובו של התובע לוועד הבית. יתרת החוב לוועד הבית תשולם תוך 30 יום ממועד פסק הדין.

הנימוקים: נכתב בשו"ע (חו"מ סימן קסא סעיף ה):

לאור דברי השו"ע הנ"ל, ברור שבשטחי מעבר כגון חדרי מדרגות, אין דרך בני אדם להניח חפצים, ובזה אין צורך בהחלטת רוב כדי לאסור את ההנחה, אלא אפילו דייר אחד יכול לעכב בעד שאר השותפים, שלא לחרוג מהמנהג.

אולם, בשטחים משותפים שאינם שטחי מעבר, כגון בקומת המחסנים, שם הנחת חפצים אינה גורמת להפרעה ממשית במעבר, אין בזה מנהג רווח לאסור או להתיר, ולכן צריך החלטה של רוב הדיירים. כיוון שוועד הבית נבחר לצורך ניהול הבניין וקבלת ההחלטות בעניינים השוטפים הנוגעים לו, דין החלטת הוועד כדין החלטת הציבור עצמו, כל עוד הוועד אינו חורג בהחלטותיו מהסמכויות שניתנו לו. בפרט, בנידון דידן, כיוון שוועד הבית פרסם מודעה בעניין זה, והדיירים או רובם לא התנגדו להחלטתו, הרי זה מורה על הסכמה להחלטה, והוי כהחלטת הציבור, רובו או כולו, שמחייבת את כלל הדיירים.

מלבד הדיון העקרוני, האם בסמכות ועד הבית להוציא חפצים המפריעים למעבר, יש לדון, במידה והוחלט להוציא, האם ועד הבית רשאי להשליך חפצים אלו לאשפה. השו"ע (חו"מ סימן שיט סעיף א) כותב:

והרמ"א מוסיף:

מבואר, שניתן להשליך חפציו של אדם לרחוב, אף שיתכן שיאבדו ויתקלקלו, אלא שיש להודיע לו קודם הפינוי. אלא שיש לשאול, האם הדין זהה גם בהשלכת חפצים לאשפה, שאז לכאורה המשליך מאבדם בידיים. מלשון הרמב"ם (הל' חובל ומזיק פרק ו הלכה א) עולה, שאף על פי שיש רשות להוציא, אם שברם בידיים, חייב. ולכאורה הוא הדין להשליכם לאשפה. אבל בחוות יאיר (סימן קסה) כתב, שמותר לזרוק בגדים לחוץ, גם במקום שברור שהם יתקלקלו מחמת הגשמים, ואם כן הוא הדין בנידון דידן, שאין לחייב אף על פי שהשליכו לאשפה.

במקרה דנן, החלטת ועד הבית לא הייתה לגבי כלל הדיירים, אלא לגבי חלקם. החתם סופר (חו"מ סי' סא ד"ה אך) מביא את דברי כנסת הגדולה (סי' יג סע' מג), שכתב:

מבואר, שהחלטת הדיירים תקפה, רק אם היא שווה כלפי כל הדיירים, ובנידון דידן היה הפינוי חלקי, כיוון שמי שביקש שלא יפנו את חפציו נעתרו לו, ואם כן יש מקום לומר שההחלטה נאכפה באופן חלקי, וממילא נעשתה ללא סמכות.

כמו כן, לאחר בירור עם ועד הבית, התברר שכל מטרת ההודעה הייתה כדי לדעת האם יש חפצים ללא בעלים, ואת החפצים האלו לזרוק, אבל אם יבואו דיירים ויאמרו שחפץ מסוים הוא שלהם, לא התכוונו לפנותו כלל. אולם התובע לא הבין את המודעה כך, וגם מנוסח המודעה אי אפשר להבין שזו הייתה מטרתה. לכן מסתבר עוד יותר, שלא היה צריך לפנות את החפצים שלא התברר שאין להם בעלים בבניין.

נכתב בשו"ע (חו"מ סימן קעו סעיף ח):

לכאורה עולה מכאן, כי אם ועד הבית מתחלף כל אחד בתורו, הרי הם שומרי שכר; ואם ועד הבית הוא קבוע, ומטפל בענייני הבית בחינם, הרי הם שומרי חינם.

אלא שלגבי אפוטרופוס מצינו מחלוקת, שלדעת השו"ע (חו"מ סימן רצ סעיף כ) דינו כשומר חינם וחייב בפשיעה, ובש"ך (שם ס"ק כה) נשאר ב'צריך עיון' על המחבר, שכן דעת הרמב"ן, רבנו חיים ורבנו ירוחם שפטור אפילו מפשיעה. ובפתחי תשובה (חו"מ סי' שא ס"ק ח) דן אם גבאי בית הכנסת חייב בפשיעה, שכן דינו לכאורה כאפוטרופוס, שלגביו הסיק הש"ך היא שהרי הוא ספיקא דדינא אם חייב או לא. ואם כן, אין לחייב את ועד הבית בפשיעה, שכן דינם כאפוטרופסים.

אך עדיין יש לדון, האם הנזק שנגרם הוא בגדר שומר שפשע, או כמזיק בידיים, שהרי בית הדין קבע, שלוועד הבית לא הייתה סמכות להוציא את החפצים לרחוב.

לאחר בירור שערך בית הדין, התברר שוועד הבית פנה בעבר לדיירים שיודיעו לוועד הבית מהם חפציהם, ולאחר שהדבר לא עזר, נכתבה המודעה הנ"ל. ואף שמנוסח המודעה לא ברור שכוונת ועד הבית הייתה רק שהדיירים יודיעו לוועד אילו חפצים שלהם, לא הייתה לוועד כוונה להפלות, ולכן אין להגדיר את זריקת החפצים כמזיק בידיים, אלא כפשיעה, וחזר הדין, שמחמת ספיקא דדינא, אין לחייב את הוועד אישית.

למרות זאת, מדין פשרה פסק בית הדין, שהתובע יקבל מחצית משווי המזגן.