נערך ע"י הרב יואב שטרנברג

המקרה: התובע הפקיד ביד הנתבע, שהוא גוי, צאן למכירה. הנתבע היה אמור לשמור על הצאן עד שימצא קונה. בין ההודעה למכירה, מתו הצאן. הסיבה למוות היא אכילה מופרזת של שעורה שנתן הנתבע לצאן לאכול, שכן הצאן המדובר הוא צאן הניזון ממרעה, שיש לגביו הגבלות על כמות השעורה שמותר לו לאכול.
התביעה: התובע טוען, שהנתבע ידע שהצאן הוא צאן מרעה, ואין להאכיל אותו יותר מדי שעורה. לכן, הנתבע פשע בשמירה.
תשובת הנתבע: הנתבע מכחיש כי ידע שמדובר בצאן מרעה. את הצאן שלו עצמו הוא אף פעם לא לוקח למרעה, וכך נהג גם עם הצאן של התובע. הנתבע טוען ששמר על הצאן כטובה אישית, ומעמדו כשומר חינם.
פסק הדין : הנתבע פטור.
הנימוקים: ישנה הכחשה בין התובע לנתבע בשאלה האם היתה פשיעה. לכן, מספק אי אפשר להניח שהיתה פשיעה ולחייב ממון על כך. ואמנם יש בתלמוד (ב"מ מב:) סוגיה בה מובא שמסרו שור לרועה ולא היו לשור שיניים, ולכן הוא לא אכל וכתוצאה מכך מת. על כך אומרת הגמרא כי היות שהרועה הוא שומר שכר, היה מוטל עליו לבדוק אם הבהמה אוכלת. אבל המקרה בגמרא אינו דומה למקרה שלנו כלל. שכן, הגדיים אכלו כמו כל הצאן של הנתבע, ולטענתו לא ידע שהאוכל הזה אינו מתאים להם בכמות מופרזת. שנית, התובע היה צריך להודיע לנתבע מה הגדיים אוכלים. שלישית, לפי דברי הנתבע הוא עשה הכל בחינם ולא קיבל תשלום וממילא אין עליו דין שומר שכר.
הרמב"ם (הלכות שכירות פרק ב הלכה ה) והמחבר (שו"ע חו"מ סימן שא סעיף ט) פוסקים שדיני שמירה וחיוביהם לפי התורה הם רק בתוך עם ישראל, ואם מדובר במי שהוא מעם אחר, אם אין התחייבות מפורשת – לא חלים עליו דני שמירה. הרמב"ם והמחבר אמנם עוסקים במקרה שהשומר הוא ישראל, אך הסמ"ע (ס"ק יב) מוסיף גם מקרה שהשומר הוא גוי. ולכן בנידון דידן לא חלים דיני שומרים לחיוב תשלומים.
לגבי חיוב השומר כשפשע, יש מחלוקת בשו"ע (שם סעיף א) אם שומר שאינו חייב בשאר החיובים, פטור גם מפשיעה. ולכן, יש ספק אם לחייב שומר גוי כשפשע.