בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • בהר
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

ר' יוסף בן יעקב רייכר ז"ל

מתוך "קול צופייך" 356

ושב לאחוזתו - קץ הגלות והגאולה

ושב לאחוזתו - אתערותא דלתתא; מהותו של ל"ג בעומר; מנהגי אבילות בספירת העומר

undefined

הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל

אייר תשס"ו
20 דק' קריאה
ממכר בית ושדה - לעורר אתערותא דלעלא
בפרשת השבוע מוזכר העניין של ממכר בית וממכר שדה. וכך כתוב בפרשה (ויקרא כה, כה-כח) "כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ וּבָא גֹאֲלוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו וְגָאַל אֵת מִמְכַּר אָחִיו. וְאִישׁ כִּי לֹא יִהְיֶה לּוֹ גֹּאֵל וְהִשִּׂיגָה יָדוֹ וּמָצָא כְּדֵי גְאֻלָּתוֹ. וְחִשַּׁב אֶת שְׁנֵי מִמְכָּרוֹ וְהֵשִׁיב אֶת הָעֹדֵף לָאִישׁ אֲשֶׁר מָכַר לוֹ וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ". ומבאר בעל "אור החיים הקדוש", שיש כאן רמז למשכן והנהגת הקב"ה ישתבח שמו ויתעלה, וז"ל (ד"ה "כי ימוך אחיך): "פרשה זו תרמוז ענין גדול והערה ליושבי תבל כי ימוך, ע"ד אומרו בעצלתים ימך המקרא, אז"ל עשיתם לאותו שנאמר בו המקרה במים עליותיו, מך כי כשהתחתונים מטין מדרך הטוב, מסתלקים ההשפעות ומתמסכן עמוד הקדושה, כי העיקר תלוי בהתחתונים. ואמר 'ומכר מאחוזתו', ירצה על המשכן משכן העדות אשר הוא אחוזתו יתברך שבו השרה שכינתו, ובעוונותינו נמכר הבית ביד האומות, וכמאמרם ז"ל בפי' הפסוק מזמור לאסף באו גויים וגו', והודיע הכתוב כי גאולתו היא ביד הצדיק אשר יהיה קרוב לה', ע"ד אומרו בקרובי אקדש, הוא יגאל ממכר אחיו, כי האדון ב"ה קרא לצדיקים 'אח' כביכול, דכתיב 'למען אחי ורעי' והגאולה תהיה בהעיר לבות בני אדם, ויאמר להם הטוב לכם כי תשבו חוץ, גולים מעל שלחן אביכם, ומה יערב לכם החיים בעולם זולת החברה העליונה אשר הייתם סמוכים סביב לשולחן אביכם הוא אלקי עולם ב"ה לעד, וימאיס בעיניו תאוות הנדמים ויעירם בחשק הרוחני, גם נרגש לבעל נפש כל חי עד אשר יטיבו מעשיהם, ובזה יגאל ה' ממכרו, ועל זה עתידין ליתן את הדין כל אדוני הארץ גדולי ישראל ומהם יבקש ה' עלבון הבית העלוב", עכ"ל.
מכאן למדנו, שהאתערותא דלעילא תלויה באתערותא דלתתא, והנטל המוטל על הצדיקים הוא לעורר את עם ישראל לאבינו שבשמים, ועל ידי שתתעורר אתערותא דלתתא תתעורר גם אתערותא דלעילא, ובזה נזכה להקים שכינתא מעפרא (וכן תלוי בעם שיתעוררו בעת שמעוררים אותם).

ושב לאחוזתו - קץ הגלות והגאולה
פרשתנו מלמדת שמי שאין בידו לגאול את ממכרו, וגם אין לו קרוב או אוהב שיגאל את ממכרו, יישאר ממכרו עד היובל, וכתוב (ויקרא כה, כח) "וְאִם לֹא מָצְאָה יָדוֹ דֵּי הָשִׁיב לוֹ וְהָיָה מִמְכָּרוֹ בְּיַד הַקֹּנֶה אֹתוֹ עַד שְׁנַת הַיּוֹבֵל וְיָצָא בַּיֹּבֵל וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ". מבאר על כך בעל "אור החיים הקדוש", וז"ל: "פירוש, אם יראה האדון ב"ה כי אין כח בעם לסבול חבלים עוד ורבו חובותיהם למעלה ראש ואפס בהם כח הסבל והיה ממכרו עד שנת היובל שהוא הזמן המוגבל לגאולה בעתה ואז ויצא ביובל ושב לאחוזתו כי קץ הגלות ישנו אפי' יהיו ישראל רשעים גמורים ח"ו", עכ"ל.
כלומר, ישנם שני זמנים בהם ראוי עם ישראל להגאל, יש "בעתה" ויש "אחישנה". ועל זה אומר אוה"ח הקדוש, כשיגיע קץ הגלות וזמן הגאולה יהיה "בעתה", כל עם ישראל ראויים להגאל ואפילו יהיו כולם רשעים גמורים ח"ו. ואם יהיו כל עם ישראל קדושים וראויים לגאולה, אז נזכה ל"אחישנה". ואנחנו נושאים עינינו לשמים ומתחננים שלא נחכה לזמן של ה"בעתה" אלא ל"אחישנה", ושהקב"ה ינהג עמנו במידת הרחמים ושנהיה ראויים לפניו להיות במדרגה שבגינה נזכה ל"אחישנה" (ומשמע מהרמב"ם שאין צורך שכל ישראל יהיו צדיקים אלא רוב).

האם יש ריבית בהשאלת מוצרים?
איסור ריבית חמור ביותר, וצריך כל אדם להזהר ממנו ולהשמר ממנו מכל משמר, כי עונשו חמור לאין ערוך. וכך כתוב בפרשה (שם, לז - לח) "אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אָכְלֶךָ. אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹקִים".
איסור ריבית אינו חל רק על הלוואה של כסף, אלא אפילו על מוצרים שרגילה אשה להלוות לשכנתה, ולולי הסברא של מרן בעל ה'בן איש חי' בדין זה, היינו נבוכים עד מאוד.
מהדין, אשה שלוותה מחברתה כוס סוכר וכדו', וחברתה נתנה לה כוס שאינה מלאה עד הסוף, צריך להזהר להחזיר לה במדויק, שאם תחזיר לה כוס גדושה, זה ריבית כיון שזה דבר קצוב, ובדבר קצוב יש איסור ריבית (סאה בסאה אסור).
כמו כן, אם לוותה ממנה תפוח אדמה אחד וכל כיוצא בזה, חייבת להקפיד שלא להחזיר תפוח אדמה גדול יותר, כי אז יש בזה ריבית. בעל ה"בן איש חי" הרגיש בקושי שבדבר, ואמר סברא שאין רגילות להקפיד עד כדי כך בהבדל משקל קל בין תפו"א אחד למשנהו, וכן אין דרך להקפיד כל כך אם הכוס מלאה סוכר באופן דחוס או לא, ומשום כך אין ריבית בהחזר המוצרים הנלקחים משכנה אחת לחברתה (ועיין לבא"ח ש"ש פרשת עקב אות א', ב'. הגדרת שאלה – שהדבר חוזר בעינו, והגדרת הלואה – שהדבר מוחזר תמורתו).

רבי יצחק ישראל זצ"ל
היה בירושלים רב גדול ושמו הרה"ג רבי יצחק ישראל זצ"ל, ולצד גאונותו היה גם עני גדול, אך לא נשבר לבו בקרבו, ואדרבה הוא היה מתבדח על מצבו. פעם אחת הוא ישב ללמוד בלילה, ורצה מאוד לשתות קפה אבל לרש אין כל. הוא שם פעמיו לביתו של הרב הראשי והראשון לציון דאז הרה"ג יעקב מאיר זצ"ל, וביקש מעט עפר קפה. נתן לו רבי יעקב מאיר בשמחה כוס מלאה בעפר קפה. חזר רבי יצחק ישראל ללימודו בהתמדה גדולה, והיה שותה מאותו קפה במשך שבוע שלם. לאחר שנגמר לו הקפה, ניגש רבי יצחק ישראל שוב לביתו של הרב הראשי רבי יעקב מאיר זצ"ל ואמר לו שהוא בא "בעניין הקפה". חשב רבי יעקב מאיר שהוא בא להחזיר את הקפה שנתן לו שבוע קודם, ואמר לו שהוא מוחל על זה ואינו מקפיד כלל, ושאותו קפה נתון לו במתנה גמורה. ענה לו רבי יצחק ישראל בנימה של "בדיחותא" כי מניין לעני שכמותו להחזיר כוס שלמה של קפה, ואמר לו שהוא בא לבקש ממנו כוס נוספת, וכמובן שהרה"ג רבי יעקב מאיר נתן לו בשמחה כוס נוספת מלאה בקפה.

נגילה ונשמחה בך
במדרש שיר השירים (פ"א ד"ה "נגילה") מובא מעשה מרגש מאוד ומופלא ביותר שהיה עם רבי שמעון בר יוחאי שהלילה הוא ליל ההילולא ויום שמחת לבו זיע"א (השיעור הנ"ל נאמר כבכל שבוע באור ליום שלישי ומשודר ברדיו 'קול ישראל' וכן ב'קול האמת', וגם באינטרנט), והמדרש מביא מעשה זה ללמדנו את גדלותו העצומה של רשב"י זיע"א, וז"ל המדרש: "נגילה ונשמחה בך, תמן תנינן נשא אדם אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה אינו רשאי ליבטל (מפריה ורביה). אמר רבי אידי, מעשה באשה אחת בצידן ששהתה עשר שנים עם בעלה ולא ילדה, אתון גבי ר' שמעון בן יוחאי בעיין למשתבקא דין מדין (באו לפני רשב"י, ובמקום לבקש ממנו להעתיר בעדם שיזכו לפרי בטן, ביקשו להתגרש). אמר להון, חייכון, כשם שנזדווגתם זה לזה במאכל ובמשתה כך אין אתם מתפרשים אלא מתוך מאכל ומשתה (ראה שהם אוהבים זה לזה, ועל כן אמר להם שיתגרשו באותה הדרך בה נישאו, באותו אולם ובאותה השמחה, וכן עשו). הלכו בדרכיו ועשו לעצמן יום טוב, ועשו סעודה גדולה ושכרתו יותר מדאי (אשתו "ניצלה" את הסעודה, והשקתה אותו יין ושכר עד שהשתכר מאוד). כיון שנתיישבה דעתו עליו אמר לה בתי ראי כל חפץ טוב שיש לי בבית וטלי אותו ולכי לבית אביך. (הבעל יצא מעט משכרותו, ועדיין לא ישן, אבל היה מיושב בדעתו, ואמר לאשתו לקחת כל חפץ טוב בעיניה מביתם ותלך עמו לבית אביה). מה עשתה היא, לאחר שישן, רמזה לעבדיה ולשפחותיה ואמרה להם שאוהו במיטה וקחו אותו והוליכוהו לבית אבא. בחצי הלילה ננער משנתיה כיון דפג חמריה (באמצע הלילה התעורר משנתו לאחר שפג יינו ולא הכיר את מקומו, שהיה שונה מביתו), אמר לה בתי היכן אני נתון, אמרה ליה בבית אבא. אמר לה מה לי לבית אביך, אמרה ליה ולא כך אמרת לי בערב כל חפץ טוב שיש בביתי טלי אותו ולכי לבית אביך אין חפץ טוב לי בעולם יותר ממך. הלכו להם אצל רבי שמעון בן יוחאי ועמד והתפלל עליהם ונפקדו. ללמדך, מה הקדוש ברוך הוא פוקד עקרות אף צדיקים פוקדים עקרות", עכ"ל המדרש. וממעשה זה לומד המדרש מוסר עצום ביחס לאהבת עם ישראל את הקב"ה, וז"ל: "והרי דברים קל וחומר, ומה אם בשר ודם על שאמר לבשר ודם שכמותו אין לי חפץ בעולם טוב ממך נפקדו, ישראל המחכים לישועת הקב"ה בכל יום ואומרים אין לנו חפץ טוב בעולם אלא אתה על אחת כמה וכמה, הוי נגילה ונשמחה בך", עכ"ל.

שמחה אמיתית בתורה וביראה
עוד מובא במדרש (שם ד"ה "דבר אחר"), וז"ל: "דבר אחר נגילה ונשמחה בך, רבי אבין פתח זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו אמר רבי אבין אין אנו יודעין במה לשמוח אם ביום אם בהקב"ה, בא שלמה ופירש "נגילה ונשמחה בך" - בהקב"ה, בך בישועתך, בך בתורתך, בך ביראתך, אמר רבי יצחק בך בכ"ב אותיות שכתבת לנו בתורה בי"ת שנים כ"ף עשרים הרי בך", עכ"ל. מדברי המדרש למדנו, שאין שמחה אמיתית אלא שמחת התורה ושמחת היראה והשמחה בהקב"ה.

שחורה אני ונאוה
עוד מובא במדרש (שם, ד"ה "שחורה") וז"ל: "שחורה אני ונאוה, שחורה אני במעשי, ונאוה במעשה אבותיי". עוד אמרה כנסת ישראל שחורה אני בימות החול ונאוה אני בשבת".

בירושלים שלפני כ-60 שנה לא היה חשמל וגז, ואם היו רוצים לבשל או לשמור על חום האוכל לכבוד שבת היו משתמשים בפחמים. במעלה הרחוב בין בית כנסת "שושנים לדוד" לבית כנסת "מוסיוף" בשכונת הבוכרים היה יהודי מכר פחמים. פעם אחת, בערב שבת רצה הרה"ג ר' חיים נאה זצ"ל לקנות פחמים, אך ראה שחנותו של מוכר הפחמים סגורה. התפלא על כך רבי חיים נאה זצ"ל כיון שהיה עוד זמן ניכר עד כניסת השבת, ומחשש שלא יהיה לו תבשיל חם לשבת, ניגש לביתו של אותו מוכר. אשתו של המוכר פתחה את הדלת ואמרה לו שהמוכר כבר סגר את חנותו ואינו בבית, אלא הוא הלך למקוה. הלך ר' חיים למקוה וחיפשו, אך הבלן אמר לו שהוא כבר יצא, וכנראה שחזר לביתו. שוב חזר ר' חיים לביתו של מוכר הפחמים אך גם שם הוא לא היה. אמרה לו אשת המוכר, בודאי הוא כבר הלך לבית הכנסת 'מוסיוף'. הלך ר' חיים לבית הכנסת והנה הוא רואה את המוכר לבוש בגדים לבנים וצחורים לכבוד שבת, וקורא שיר השירים מלה במלה ובמתיקות. ניגש אליו ר' חיים ואמר לו שהוא צריך פחמים - חייך אליו בעל הפחמים והראה לו את ידיו הנקיות, וסימן לו שהוא כבר מוכן לשבת. הסתכל עליו ר' חיים ואמר, על זה נאמר "שחורה אני ונאוה" - שחורה בימות החול, ונאוה בערב שבת.

ישמח משה במתנת חלקו
אנו אומרים בתפלה של שבת "ישמח משה במתנת חלקו" – שואלים המפרשים, מהי אותה מתנה שקיבל משה רבנו בחלקו ? ועל זה מבארים, כשאמרו ישראל "נעשה ונשמע", ירדו מלאכי השרת ונתנו לכל אחד ואחד מעם ישראל שני כתרים רוחניים, אחד כנגד נעשה, ואחד כנגד נשמע. וכשחטאו בעגל באו המלאכים ורצו ליטול מהם את הכתרים בחזרה, אבל בשמים אמרו להם שמה שכבר נתנו, ולא לוקחים בחזרה. מה עשו? באו למשה רבנו ונתנו לו את הכתרים, אך הוא לא רצה לקבלם. אמר הקב"ה אם כך נחלק אותם בכל שבת כנשמה יתירה לעם ישראל. ועל כן אנו אומרים ביום שבת "ישמח משה במתנת חלקו", כי בזה אנו זוכים לנשמה יתירה (עיין ל"שלמי חגיגה" דף כ"ט דפוס ישן, ודף מ"ה דפוס חדש).

דרך אגב, בדרך כלל כל התפילות של יום חול, או יו"ט, שחרית, מנחה וערבית הן אותו דבר, ובשבת זה שונה, בלילה – "אתה קדשת", בבוקר בשחרית – "ישמח משה", ובמנחת שבת – "אתה אחד". וכתבו המפרשים, שיש שלשה סוגי שבת: יש שבת בראשית של בריאת העולם, יש שבת שבו נתנה תורה לעם ישראל (עיין שבת דף פ"ח שאליבא דכו"ע בשבת נתנה תורה), ויש שבת הרומזת לתקופה של ביאת המשיח. ועל כן בלילה – על שבת הבריאה, בבקר – על שבת מתן תורה, ובמנחה של שבת – יום שבת ומנוחה לחיי העולמים בזמן המשיח.

נישואין, גילוח תספורת וחלאק'ה
כתוב בשו"ע (או"ח תצג, א): "נוהגים שלא לישא אשה בין פסח לעצרת עד ל"ג לעומר, מפני שבאותו זמן מתו תלמידי רבי עקיבא; אבל לארס ולקדש, שפיר דמי, ונשואין נמי, מי שקפץ וכנס אין עונשין אותו. הגה: מיהו מל"ג בעומר ואילך הכל שרי".
בעניין גילוח ותספורת יש כמה מנהגים שאין מקורם בשורש ההלכה (אלא שכן נהגו, וע"כ יש שנוהגים כך, ויש אחרת), כי ישנם שנוהגים להתגלח בר"ח אייר, ויש שנוהגים להתגלח ביום העצמאות, ויש שנוהגים להתגלח החל מל"ג בעומר, ונוהגים קולות.

ולמעשה:
הנוהגים כבית יוסף אינם מסתפרים ואינם מתחתנים עד ל"ג בעומר ועד בכלל, דהיינו עם יום ל"ד (יום רביעי) בבוקר, ומאז מותר להסתפר, להתגלח ולהתחתן (שו"ע סי' תצ"ג סעי' ב'). ומכל מקום, מה שעושים חלאק'ה לילד בן ג' שנים שגוזרים כמה שערות אין זה נקרא תספורת, כיון שלא מספרים את כל ראשו עדיין, ועל כן יכולים לגזור לכבוד החלק'ה מעט משערותיו בל"ג בעומר ללא חשש
הנוהגים כרמ"א – יש מהם הנוהגים אבילות מפסח ועד ל"ג בעומר, ולהם מותר להסתפר ולהתחתן מל"ג בעומר והלאה. ויש הנוהגים להסתפר עד ר"ח אייר – להם מותר להסתפר ולהתגלח ביום ל"ג בעומר, אולם מאז עד ג' בסיון (או עד ר"ח סיון, כל אחד לפי מנהגו) – אסור. לדעת רמ"א מותר להסתפר רק ביום ל"ג עצמו, ולא בליל ל"ג. וכתב המש"ב (שם ס"ק י"א): " ויש מאחרונים שמקילין להסתפר מבערב, וסיים א"ר דמ"מ לענין נשואין לא ראיתי מקילין כי אם ביום ל"ג בעומר בעצמו ולא בלילה שלפניו. אכן כשחל ל"ג בעומר בע"ש והוא לו שעת הדחק לעשות ביום אפשר שיש להקל לו לעשות בלילה שלפניו".

וכתוב בשו"ע (תצג, ג): "יש נוהגים להסתפר בראש חדש אייר, וטעות הוא בידם".
וכתב המש"ב (שם ס"ק יד): יש נוהגים וכו' וטעות הוא בידם - אבאר בקצרה: דלכו"ע נוהגין איסור ל"ג ימים אך יש בזה מנהגים שונים (ויש לכל אחד טעם למנהגו כמבואר בבה"ל) יש שבחרו אותן מיום ב' של פסח עד ל"ג בעומר ומשם והלאה עד שבועות לא קבלו עלייהו שום איסור אמנם עד ל"ג בעומר אין מתירין שום יום. ויש שניכו ממ"ט ימי העומר ט"ז ימים הראשונים דהיינו עד יום שני של ר"ח אייר ומשם והלאה עד שבועות שהוא ל"ג ימים אין מתירין שום יום (לבד מל"ג בעומר עצמו התירוהו במקצתו ומשום דמקצת יום ככולו) ונמצא מי שאוחז החבל בשני ראשין דהיינו שמיקל בר"ח אייר וגם מיקל מל"ג והלאה טעות הוא בידו", עכ"ל.

וכתב הרב בעל כה"ח (שם ס"ק כה): מיהו במטה משה סי' תרפ"ח כתב ואנו נוהגין שלא להסתפר רק ביום ל"ג בעומר לפניו ולאחריו לא וכו' וכ"כ הלבוש, וכ"כ א"ר אות ו', וכתב וכן הנהיג זקנו הגאון ז"ל וכך הם נוהגין אחריו, יעו"ש. והרב חיי אדם כתב בקהילתנו נוהגים איסור מיום א' דר"ח אייר עד ג' סיון דאמרינן מקצת היום ככולו, מלבד בל"ג בעומר שנוהגין בו היתר למנהג אשכנז, אבל מנהג ספרד אין מתגלחין ולא מסתפרין מפסח ועד ל"ד בעומר, ומל"ד בעומר ואילך מסתפרין. ואנשי מעשה אין מסתפרין מפסח עד ערב שבועות כדברי האר"י ז"ל וכו'.

הנוהגים כאר"י הקדוש אינם מסתפרים כל ימי העומר, דהיינו עד ערב שבועות. ולדעת האר"י אפילו חתן ביום חופתו לא יגלח בכל ימי העומר. כלומר, להתחתן אחרי ל"ג מיום ל"ד – מותר, אבל לא יתגלח.
ומסופר שפעם אחת חל חג שבועות ביום ראשון, וערב שבועות היה ביום שבת, ובאו ואמרו לאר"י שיסתפר ביום שישי. אך הוא אמר להם שעדיין לא נגמר העומר וצריך שיהיו מ"ט יום שלמים, וכתוב שכפו עליו חבריו שיסתפר כדי שלא יכנס מנוול לחג מתן תורה, והסכים עימם.

ושמח את אשתו אשר לקח
ומעשה היה בתלמיד חכם אחד שהיה רגיל להתגלח במכונת גילוח, אבל יום לאחר חתונתו לא התגלח. כעבור יומיים, שאלה אותו אשתו: מדוע אינך מתגלח? והוא אמר לה: חתן אסור במלאכה, ולכן אינו מתגלח. אמרה לו אשתו: איזה חידושים אתה מחדש לנו ! והיא באה אלי וסיפרה לי את הענין. שאלתי אותה, אם היא מקפידה על זה, והיא אמרה: כן. קראתי לחתן ואמרתי לו, שיש עליו חובה לשמח את אשתו תוך שבעת ימי החופה, וכל מה שאמרו שחתן לא יעשה מלאכה זה כדי שיהיה לו זמן לשמח את אשתו, ולאשתך יש שמחה בזה שאתה מתגלח.

עד שיגערו בו חבריו
כשהיינו גרים בשכונת 'קטמון' בירושלים, גם בשכונתנו יהודי אמיד שלא היה מקפיד על אוכל כשר, ולא שמר שבת וכו'. כשנפטר אביו, הוא במשך כל השלושים גידל זקנו ואכל אוכל כשר ולא עבד בשבת. הגיע יום השלושים ובאו אלי כמה אנשים ואמרו לי תגער בו (כפי שנפסק בשו"ע יו"ד שצ, ד' ועוד), אמרתי להם אני לא גוער בו. אמרו לי: מדוע? אמרתי להם, טעמי ונימוקי עימי. והנה בא רב אחד ואמר לי: מה אתה עושה חומרות, אני אגער בו !
אמרתי לו: אם אני לא גוער בו, גם לך אסור לגעור בו, ועליך לשאול מה הנימוקים שלי בענין.
שאל אותי אותו הרב: מה הנימוקים שלך ? אמרתי לו: אם אתה תגער בו אתה גורם שהוא ילך ויתגלח בתער, וימשיך לעבוד בשבת, ולאכול במסעדות שאינן כשרות (כי כשהוא עם זקן, הוא חובש כובע ואוכל במסעדות כשרות ומתפלל בבית כנסת), ולכן אל תגער בו. אמר לי אותו רב, אבל זו חומרא. אמרתי לו: ומי מחייב אותך לגעור בו ?! שישאר בדבר הזה.
הגיעו הדברים לאזניו של אותו אדם אמיד ואמרו לו שאני הגורם לכך שלא גוערים בו, הוא בא אלי ושאל אותי לפשר הענין, ואמרתי לו: בא ואספר לך מעשה שהיה:

בזמן מלחמת העולם הראשונה היה מורנו ורבנו ועטרת ראשנו הרה"ג רבי עזרא עטיה זצ"ל – ראש ישיבת 'פורת יוסף' בגלות במצרים, ושם הוא לימד תורה לאנשים, וכולם כיבדו אותו והוקירו אותו. יום אחד בא אליו אדם אחד לאחר שבעת ימי אבלות על אביו, ושאל את רבי עזרא עטיה אם מותר לו להתגלח מכיון שיש לו חנות והוא מוכר בשבתות ואינו יכול להשאר מנוול. אמר לו הרב: אסור. הלך אותו אדם לרב אחר והלה מצא לו כל מיני קולות, ופסק לו שמפני הרואים וצרכי הפרנסה, מותר לו להתגלח. סיפרו זאת לראש הישיבה, אך הוא שתק. והנה בא אותו אדם לפני ראש הישיבה ואמר לו: הנה, רב פלוני התיר לי להתגלח ! אמר לו ראש הישיבה: מכרת את הדין שלך (שאתה מחלל שבת וכו') וגם תמכור את האבא שלך ולא תגדל זקן בתוך החדש הזה ?!
שמע אותו אדם כיצד הרב מתבטא בחריפות על מעשיו, וקיבל על עצמו להשאר עם זקן ולאכול רק דברים כשרים.
אח"כ כשבא אלי אותו אדם, אמרתי לו שילך ויקנה מכונת גילוח ואיתה הוא יכול להתגלח ללא כל בעיות הלכתיות.

אני רוצה זרוע לחיים וקיבה
ומעשה באחד הרבנים שהגיע לכהן כרב באחת הערים, ואמרו לו ראשי הקהילה: הגידה לנו מה משכורתך ? אמר להם הרב: מה שתתנו לי לא אכפת לי, אבל אני רוצה זרוע לחיים וקיבה. אמרו לו: וכי אתה כהן שמגיע לו זרוע לחיים וקיבה ? אמר להם הרב, אני רוצה את זה לפי הפירוש שלי. הגיע מועד ההכתרה - וכשעלה הרב לדרוש הוא אמר: רבותי ! הבטיחו לי זרוע, לחיים וקיבה. זרוע - תפילין בכל יום, לחיים - לא לגלח בתער, וקיבה - לא לאכול טרף.

עשיית מלאכה בימי העומר
"נהגו הנשים שלא לעשות מלאכה מפסח ועד עצרת, משקיעת החמה ואילך" (שו"ע תצג, ד').
ואין הכוונה שכל הלילה הנשים לא תבשלנה ולא תעסוקנה כלל בצרכי הבית וכדו', אלא הכוונה כמו בחול המועד.

כמה טעמים נאמרו בענין זה, ונציין שניים מהם: י"א, כיון שהרומאים לא הרשו לקבור את המתים כדין תורה, והיו הנשים הולכות ועוסקות בקבורתם, לכן זכו שיהא להן כעין יו"ט. וי"א, רמז לזה שנאמר "שבע שבתות", מלשון "שבות", שבזמן הספירה דהיינו משקיעת החמה ואילך יש לשבות ממלאכה.
והנ"מ היא, שלטעם השני, אחרי ספירת העומר – האשה יכולה לעבוד, ולפני כן – היא לא יכולה לעבוד.

ל"ג בעומר – הילולה של רשב"י
הרב בעל פרי עץ חיים כותב, וכן מובא בכה"ח שהיה רב גדול שהיה אומר בכל יום בתפילת י"ח ברכת "נחם" (כמו שאנו אומרים בתשעה באב). פעם אחת ביום ל"ג בעומר הוא היה במערת רשב"י והתפלל מנחה ואמר "נחם". וכתוב שבא זקן אחד ואמר לאר"י הקדוש שיאמר לאותו אדם: 'מדוע הוא בא לבכות ביום שמחתנו' ?! עד כדי כך החומרא הזו, כי בקבר רשב"י ביום ההילולא שלו, לא באים לבכות. וכתוב שאותו רב נענש אח"כ.

סיום האדרא
סיום האדרא שנאמר בסוף השיעור: "א"ר אבא לא סיים בוצינא קדישא למימר חיים עד דאשתככו מלוי ואנא כתבנא סברנא למכתב טפי ולא שמענא ולא זקיפנא רישא דנהורא הוה סגי ולא הוה יכילנא לאסתכלא אדהכי אזדעזענא שמענא קלא דקארי ואמר (משלי ג) ארך ימים ושנות חיים וגו', שמענא קלא אחרא (תהלים כא) חיים שאל ממך וגו', כל ההוא יומא לא אפסיק אשא מן ביתא ולא הוה מאן דמטי לגביה דלא יכילו דנהורא ואשא הוה בסוחרניה, כל ההוא יומא נפילנא על ארעא וגעינא, בתר דאזיל אשא חמינא לבוצינא קדישא קדש הקדשים דאסתלק מן עלמא אתעטף שכיב על ימיניה ואנפוי חייכין, קם רבי אלעזר בריה ונטיל ידוי ונשיק לון ואנא לחיכנא עפרא דתחות רגלוי בעו חברייא למבכי ולא יכילו למללא שארו חברייא בבכיה ורבי אלעזר בריה נפיל תלת זמנין ולא יכיל למפתח פומיה, לבתר פתח ואמר אבא אבא, תלת הוו, חד אתחזרו, השתא תנוד חיותא צפראן טאסין משתקען בנוקבאן דימא רבא וחברייא כלהו שתיין דמא, קם רבי חייא על רגלוי ואמר עד השתא בוצינא קדישא מסתכל (ס"א משתדל) עלן, השתא לאו הוא עדן אלא לאשתדלא ביקריה, קם רבי אלעזר ור' אבא, נטלו ליה בטיקרא דסיקלא מאן חמא (ס"א ערעורא וערבוביא) ערבוביא דחברייא וכל ביתא הוה סליק ריחין סליקו ביה בפורייה ולא אשתמש ביה אלא ר' אלעזר ור' אבא, אתו טריקין ומארי תריסין דכפר וטרדא בהו (ס"א דצפרי וטרדיא והוו) בני מרוניא צווחין בקטירין דחשיבו דלא יתקבר תמן, בתר דנפק פורייא הוה סליק באוירא, ואשא הוה להיט קמיה שמעו קלא עולו ואתו ואתכנשו להילולא דרבי שמעון (ישעיה נז) יבא שלום ינוחו על משכבותם, כד עאל למערתא שמעו קלא במערתא זה האיש מרעיש הארץ מרגיז ממלכות כמה פטרין ברקיעא משתככין (ס"א ולא משתכחין) ביומא דין בגינך דנא רשב"י דמאריה משתבח ביה בכל יומא, זכאה חולקיה לעילא ותתא כמה גניזין עלאין מסתמרן ליה עליה אתמר (דניאל יג) ואתה לך לקץ ותנוח ותעמוד לגורלך לקץ הימין", עכ"ל.

פירוש: רשב"י היה יושב ודורש כל היום, והוא הביא את הפסוק (תהלים קלג, ג) "כי שם ציוה ה' את הברכה חיים עד העולם", וכתוב שרשב"י לא הספיק לומר את כל הפסוק בשלמותו אלא אמר רק "כי שם ציוה ה' את הברכה" והפסיק ולא המשיך , ורבי אבא היה כתבנא – הוא היה כותב את כל מה שאומר רשב"י, ובזמנם לא היו הקלטות או וידאו, וכל מילה ששמע מיד היה כותב.
ורבי אבא לא שמע את סיום הפסוק מרשב"י והתפלא על כך, ולכן הרים את ראשו והנה הוא רואה אור גדול ומיוחד, וכיון שלא היה יכול להסתכל על אור זה, עצם את עיניו. והוא שומע "אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך" (משלי ג, ב)
ופתאום שומעים קול אחר "חיים שאל ממך נתתה לו אורך ימים עולם ועד" (תהלים כא, ה).
כל אותו היום היתה אש מלהטת בבית, ושום אדם לא היה יכול להתקרב לאותו מקום.
נפל רבי אבא ובכה ואמר, רשב"י איפה אתה נמצא? ראה אותו שוכב על ימינו ופניו של רשב"י היו מאירים. בא ר"א נשק את ידו (מהדין אין מנשקין ידי המת, אבל ר' אלעזר אמר שאביו לא מת). בא רבי אבא וליחך עפר של רגליו. אמר ר' אלעזר: אבא, אבא, אבא, כי חשב אולי יתעורר אביו. עמד רבי חייא ואמר, עד היום היה רשב"י מגן עלינו, כעת הגיע הזמן שאנו נעשה את הכבוד שלו, והם לקחו עצים ועשו מיטה מעץ והשכיבו את רשב"י עליה. ופתאום הם הרגישו ריח נפלא. התחילו ר' אבא ור' אלעזר לטפל ברשב"י, ופתאום באו כמה גיבורים בעלי נשק מכפר ציפורי ובאו גם אנשי מירון עם נשק והתחילו להתקוטט ביניהם, אלו אומרים רשב"י יקבר אצלנו, ואלו אומרים רשב"י יקבר אצלנו. והנה הם רואים את מיטתו של רשב"י מרחפת באויר ואש מסביב למיטה, ופתאום הם שומעים קול מהשמים האומר 'עולו ואתכנשו להילולא דרבי שמעון בר יוחאי יבא שלום ינוחו על משכבותם'.
לאחר שהכניסוהו למערה שמעו קול האומר 'זה האיש מרעיש הארץ מרגיז ממלכות'. זה - הכווונה לרשב"י, שהרי הוא הלך ונלחם כנגד ממלכות, הרומאים וכו'.

וכעת שרשב"י איננו יש קטרוגים, והם פנו לרשב"י ואמרו לו: תלך ותסתום כל המקטרגים שלא יקטרגו על עם ישראל.
וכתוב "דמאריה משתבח ביה בכל יומא" (הקב"ה משתבח בו בכל יום). וזכאה חולקיה לעילא ותתא. ועליה אתמר 'ואתה לך לקץ גורלך ותנוח ותעמוד לגורלך לקץ הימין" (וכן אנחנו מבקשים ממנו שיחתום ויסתום כל המקטרגים על עם ישראל, תורתו וארצו).


וידעתם כי אני ה' בפתחי את קברותיכם
מסופר בגמרא על פועליו של רב נחמן שהיו חופרים באדמה ושמעו צעקה מתוך האדמה, נבהלו מאוד והלכו לספר לו את הדברים לרב נחמן, הלך ר"נ וראה שקבור שם אחד התנאים ועיניו פקוחות, והוא התחיל לדבר עמו ושאל אותו לשמו, והלה אמר לו ששמו אחאי בר יאשיה. א"ל ר"נ: ולא אמר רב מרי עתידין צדיקים דהוו כעפרא ? א"ל רב אחאי: מיהו מרי שאיני מכירו? א"ל ר"נ: והרי כתוב "וישוב העפר על הארץ כשהיה". א"ל: מי שלמדך קהלת לא למדך משלי דכתיב (משלי יד) "ורקב עצמות קנאה" – כל מי שיש לו קנאה בליבו עצמותיו מרקיבים, וכל שאין לו קנאה בליבו אין עצמותיו מרקיבין. נגע בו ר"נ וראה שיש בו ממשות. א"ל ר"נ: אולי יבא מר לביתי ? א"ל גלית דעתך שאפילו בנביאים לא למדת דכתיב (יחזקאל לז) "וידעתם כי אני ה' בפתחי את קברותיכם", היינו שצריך להמתין עד זמן הגאולה. הרי שיש אנשים שיכולים להתעלות למדרגה שבמיתתם קרויים חיים כפשוטו (עיין שבת קנ"ב ע"ב).

היה פעם יהודי שאני הכרתי אותו והוא לא היה אוכל כשר, ולא שמר שבת וכו' והוא הלך וקנה חלקת קבר ליד מקום קבורתם של צדיקים גדולים וחשובים. אמרתי לו מה אתה עושה ?
והוא אמר לי, כשיחיו כל הצדיקים, גם אני אחיה, כי לא ישאירו אותי פה שהרי ירושלים תתרחב ויבנה בית המקדש וכשיקימו אותי מיד אני אברח. אמרתי לו: לא יעזור לך שום דבר.

ואני רגיל לספר מעשה שאירע לפני כמה שנים, מו"ר אבי זצוק"ל קבור בהר הזיתים סמוך לקברו של הרש"ש ועל יד מהר"י אלגזי זצ"ל, והוא נהג להתפלל בסידור הרש"ש וכן חיבר חיבור על הספר "עץ חיים" בשם 'כרם שלמה' (שאמרו אז בדורו שלא בא כבושם הזה על 'עץ חיים'). ופעם אחת בא אדם אחד ורצה לקנות קבר על יד מו"ר אבי זצוק"ל. וכשבאתי לשם אני רואה את אנשי החברה קדישא דנים עם הקונה על סכום המכירה, ואני יודע שאין שם מקום לקבור, אך הם רצו לחפור ולעשות עוד מקום לקבורה. ואמרתי לעצמי, קונה זה שבא מחו"ל מי יודע אם הוא שומר שבת ואוכל כשר, ואם אני אדבר הם יצעקו עלי, ואני הייתי צעיר לימים. עליתי לכביש המוביל להר הזיתים וראיתי יהודי עם רכב, אמרתי לו: אתה יכול לקחת אותי טרמפ' לכיוון העיר? הוא נענה בחיוב, ובקשתי ממנו שימתין רגע אחד ואני מיד חוזר. חזרתי לכיוון החברא קדישא ואמרתי "מסכן, מסכן מסכן מי שיקבר כאן" ומיד עליתי וברחתי משם. הנוכחים ששמעו את דברי חששו מאד, והעשיר שרצה לקנות גם החל לחשוש. הלכו הקונים ואנשי ח"ק להרה"ג חכם נתן סאלם זצ"ל, וספרו לו את המעשה שבא אחד וצעק עליהם ותיארו לו אותי, אמר להם חכם נתן היה זה הרב מרדכי אליהו. והוא התקשר אלי ושאל אותי: היית היום בבית הקברות? אמרתי לו הן, האם צעקת שם כך וכך? אמרתי לו הן. וכששאל לפשר הענין אמרתי לו האם אותו קונה יודע מה זה תיקון חצות, ותענית ארבעים יום מר"ח אלול עד יוה"כ, או יודע מה זה קבלה ?! וכי אדם כזה יקבר ליד מו"ר אבי שנהג בכל הדברים הנ"ל (אני לא הכרתי אותי כי הוא נפטר בעודי צעיר, אך ממה שמספרים עליו התוודעתי לגדלותו), הרי אם הוא יקבר לידו יבואו אליו בשמים בטענות.
יאמרו "אתה קם לתיקון חצות"? אך הוא יאמר, מה זה? ומיד יקבל עונש. ישאלו אותו "אתה צם באלול" והוא יאמר מדוע צריכים לצום באלול? ומיד יענישו אותו וכו'. אותו עשיר שרצה לקנות את חלקת הקבר היה בביתו של הרב הנ"ל ואמר 'וכי נמות ולא נגמור', ואני עניתי לו הוא ימות ורק יתחילו לעשות איתו חשבון. ואז אמר הרה"ג ר' נתן סלם זצ"ל לקונה: שמע לעצתי וקנה קבר במקום אחר.

האשה שראתה את אליהו הנביא
ליד קברו של הרש"ש קבורה אשתו וכן האשה הזקנה שראתה את אליהו הנביא. ידוע המעשה שלילה אחד כשהרש"ש ישב ולמד נכנסה השמשית והגישה לשולחן שתי כוסות קפה. אמר לה הרש"ש: מדוע הבאת שתי כוסות ? אמרה לו: אחד לך, והשני לזה שלומד איתך. הבין הרש"ש שהיא זכתה לראות את אליהו הנביא, ואמר לה: אם את לא תגלי את מה שראית, אני מבטיח לך עולם הבא. אמרה לו אולי אתה תשכח את הבטחתך, ואני רוצה שתכתוב לי זאת בפתק. כתב לה הרש"ש שהוא מבטיח לה חלק לעוה"ב אם לא תגלה. והיא ציותה את בניה שיש פתק סגור שאותו יניחו ביד שלה כשתגיע שעתה להפטר מהעולם. כשהיא נפטרה באו לשאת את המיטה אך המטה לא זזה ממקומה. נזכרו הבנים בדבר הצואה וחיפשו את הפתק ומצאוהו והניחוהו בכף ידה, ורק אז זזה המיטה ממקומה.

פעם אמרו לבעל הבא"ח: שמענו שאתה לומד עם אליהו הנביא, האם זה נכון ?אך הוא דחה את דבריהם.
היה רב אחד ע"ה שאומרים עליו שהאריך ימים למעלה ממאה שנה, ואני יודע שהאריך ימים למעלה ממאה ועשר שנה ושמו היה הרה"ג חכם יהושע שרבאני זצ"ל, היתה לו זריזות מיוחדת, וכשהוא היה בא לביתי אני הייתי עולה מדרגה מדרגה, והוא היה עולה ארבע מדרגות בבת אחת.
פעם אחת אמרו לו לך ותראה את אליהו הנביא אצל בעל הבא"ח, והוא רץ ועלה ארבע ארבע מדרגות, וכשהגיע מול הדלת של בעל הבא"ח, היא נפתחה ובעל הבא"ח יצא ואמר לו: חכם יהושע מה אתה עושה פה ? אמר לו חכם יהושע, שמעתי שאליהו הנביא אצלך ! אך בעל הבא"ח דחה אותו ואמר לו שילך.

מי שאינו יכול לעלות למירון
נהגו שמי שלא יכול להגיע למירון לציונו של התנא הקדוש הרשב"י זיע"א, יעלה לקבר שמעון הצדיק, ושם עושים את ה"חלאק'ה" לילד. כמו כן היה מנהג למי שלא יכול ללכת לציונו של התנא הקדוש רבי שמעון בר יוחאי זיע"א במירון, שיעלה לבית הכנסת רבן יוחנן בן זכאי ושם יעשה חלאק'ה. ניתן לראות עד היום בבית הכנסת ריב"ז ברובע, שיש חלון מעל ההיכל, ושם היה מונח באופן קבוע שמן, והתגלגלו שמועות שזה יהיה שמן לכשיבוא המשיח, ופעם אחת שאלו את הגבאים על כך, והם צחקו על השמועות, ואמרו שזה שמן לעירוב, כי מנהגם היה לערב עם שמן ומצות. ואנחנו כיום עצבים ביותר על שקדושת המקום שם מחוללת ביותר, כי פעם לא היו נשים מתקרבות למקום כלל, וגם אנשים שהיו נכנסים לשם, היו שואלים אותם הגבאים אם טבלו. כיום, לצערנו הרב, נפרצה חומת הקדושה במקום, עד כדי כך שלפעמים עורכים שם חתונה ללא הפרדה מלאה וצנועה, וצריכים ראשי הציבור והרבנים לתקן את זה.

ואמרתם כה לחי
בסיום השיעור קרא רבי עזרא ברנע הי"ו את דברי האדרא "אמר רבי אבא וכו' עד הסוף.
וכל הקהל שרו את הפיוט 'בר יוחאי' אשר חיברו המקובל האלוקי רבי שמעון לביא זצ"ל, ושמו רמוז בר"ת של הפיוט, והוא מיוסד על עשר ספירות. וכן שרו את הפיוט 'ואמרתם כה לחי' אשר חברו גאון עוזנו ותפארתנו הרה"ג מו"ר הרי"ח הטוב זיע"א (וכן כתוב באדרא רבא וזוטא שהוציא לאור בשנת עת"ר הרה"ג הראשון לציון ר' יצחק נסים זצ"ל, וזה היה באותה שנה שבעל הבא"ח בא לארץ והתפלל על קברו של בניהו בן יהוידע, ואומרים שמשם שאף רוח וגבורה רוחנית לחבר את כל ספריו, וע"כ קרא את ספריו על הפסוק המשבח את בניהו בן יהוידע).

ויה"ר שיתקיים בנו מה שכתב "קולו זימר עריצים, והכרית את הקוצים, והציל הלחוצים". ואנחנו רגילים לומר על קבר רשב"י קולו יזמר עריצים, ויכרית את הקוצים, ויציל הלחוצים, בב"א.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il