בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • מהות התפילה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

פנחס חי בן בת שבע ז"ל

מהות התפילה- שיעור 2

איך התפילה פועלת?

איך התפילה יכולה לשנות את רצון ה'? על מה ראוי להתפלל- דברים פרטיים או רק דברים של כלל ישראל?

undefined

הרב אליהו ברין

י"א אלול תשפ"א
17 דק' קריאה 41 דק' צפיה
אנחנו נשארנו בפעם שעברה בשאלה הנוקבת שאדם לא יכול להתחמק ממנה בתפילה, בעצם: מה התפילה כבר יכולה לעזור? הרי אם הוא מבקש דברים נכונים, דברים צודקים, ריבונו של עולם מן הסתם יעשה את זה גם בלי שהוא יבקש. ואם זה דברים לא צודקים - אז באמת לא ראוי לבקש. אם מישהו יקצין את זה: יש פה משהו חצוף קצת - ריבונו של עולם גזר על מישהו להיות חולה, כנראה מגיע לו עונש, יסורים ממרקים, וכדומה... הוא בא לבקש מהקב"ה: אני רוצה להיות בריא! אז מה, אתה נגד התוכנית שהקב"ה רצה?! הקב"ה חשב שזה טוב! ואנחנו רוצים להנדס את המציאות באופן שונה ממה שריבונו של עולם רצה. זה גם לא יצליח! איך בכלל יש משמעות לתפילה במובן הזה?
ואנחנו צריכים יותר להבין, אלו דברים עמוקים.

השיטה הרציונלית – התפילה משנה את מוסריותו של האדם
בעין איה ברכות, במיוחד, הרב מרבה להסביר, שיש לתפילה מעלה ראשונית ברורה מאוד והיא שהתפילה משנה את כל המציאות המוסרית של האדם. לכאורה אדם עושה אתנחתא באמצע היום, אדם עומד לפני הקב"ה, אז כבר עצם העמידה הזאת שאדם עומד לפני הקב"ה, משבח את ריבונו של עולם - יש פה הכרה בגדלות האלוקית, מי בעל הבית, יש פה הדגשה של יסודות אמוניים מאוד חשובים, שהרבה פעמים אדם נוטה להסיח דעתו מהם. ואדם עומד לפני ריבונו של עולם, מבקש על צרכיו מריבונו של עולם, אז הוא מכיר בזה שאחרי כל ההשתדלות שלו בעולם הזה, בעצם בעל הבית האמיתי הוא ריבונו של עולם. ואתה ריבונו של עולם – הכל תלוי בך! לכן, ריבונו של עולם הוא הכתובת שמאיתו אנחנו צריכים לבקש כל דבר. וזה מה שאדם עושה בתפילה. יש פה גם ענוותנות גדולה, יש פה אמיתיות גדולה. הדברים האלה בעצם יוצרים ברגע אחד מצב מוסרי אחר לגמרי אצל האדם. אדם שמתפלל טוב, הוא יוצא מהתפילה במדרגה אחרת, וממילא מה שנגזר עליו כבר לא מתאים למדרגה שהוא קנה עכשיו אחרי התפילה. כך אפשר היה לומר. יתכן שהרב מרחיב את היסוד הזה למעגלים יותר נרחבים, אבל אני מדגיש שזה היסוד המוסרי. היסוד המוסרי שבתפילה, מופיע גם לפני מרן הרב בהרבה מקומות, וזה יסוד שהוא בוודאי נכון.
אבל אז נשאלת השאלה: ומה יהיה אם במקום התפילה אדם ילמד ספר מוסר שכותב את אותם דברים? אדם יפנים את זה, את כל הדברים האלה, בלי לעמוד ולהתפלל לפני ריבונו של עולם – האם זה יתן את אותו דבר? מדוע שזה יהיה דווקא באופן הזה של תפילה? כן, עדיין לא מספיק מבואר.
במקום אחד בקבצים הרב זצ"ל קצת מבהיר ומחדד את הדברים. קובץ א' רפ"ב 1 :
שתי שיטות הן לערכה של התפילה:
הרב מנסח את הדברים בסגנון לא שגרתי של מרן הרב:

השיטה המיסטית והשיטה הרציונלית.
"מיסטיקה" - מה זה מיסטיקה? אצל מרן הרב אין מיסטיקה... אבל כביכול השיטה הקבלית, העמוקה, גבוהה מההבנה הרגילה. והשיטה הרציונלית – זאת שניתן יותר להבין אותה בשכל.
נדלג על כמה שורות שמתייחסות לשיטה המיסטית, נחזור אליהן בעז"ה אחר כך. נתחיל בשיטה הרציונלית:
השיטה הרציונלית אינה מכרת את הסתרים הנפלאים הללו )שאליהן הרב התייחס בשיטה המיסטית(, והיא מכנסת את התפילה כולה לתוך המערכה המוסרית, הפסיכית, הפיוטית.
"הפסיכית" - הפסיכולוגית, ההשפעה המוסרית-נפשית של התפילה על האדם.
האדם יתרומם ע"י ציורי תפילתו, נפשו תזדכך, מדותיו יתעלו.
זה מה שהתפילה פועלת!
התוכן המוסרי הוא בודאי אחוז עם הגורל של האדם, בההטבה המוסרית יוטב הגורל,
אם אדם שינה את מוסרו, היטיב את המוסר שלו – ישתנה גם הגורל שלו!
ההויה כולה שואפת לקדמה לטוב, הרשעה היא נפלטת מהמציאות, ובזה הננו מכירים את סיבת הפגעים כולם מהרשעה. ההטבה הנפשית שע"י חיקוי השירי של התפילה, היא התכלית.
עיקר התפילה זה מה שהתפילה מיטיבה את האישיות של האדם. ככה לפי התפיסה הרציונלית. ובאמת לפי התפיסה הרציונלית:

אין לקשר את התפילה בפרטיות של הפעולה המבוקשת,
זאת אומרת: למה שהתפילה בעצמה תעשה מה שאתה מבקש? אתה מבקש "ברך עלינו", אתה רוצה שהשנה תהיה מבורכת - זה לא בהכרח קשור למה שאתה משתנה ע"י התפילה, מיטיב את המוסריות שלך, והקב"ה יגמול עליך, יסיר את הגזירה מעליך, יקנה לך ולקשורים איתך מדרגה יותר שלמה – אבל אולי לאו דווקא בדבר שאתה ביקשת עכשיו, אולי במשהו אחר. כי לפי זה, אנחנו לא אומרים שיש לתפילה כוח להשפיע על מה שאתה ביקשת, יש לתפילה כוח לשנות את המעמד המוסרי שלך. לכאורה. זה שאתה מבקש דבר א' ולא דבר ב', עדיין לא אומר שהקב"ה דווקא יענה יותר ע"י התפילה לאותה בקשה.
אין לקשר את התפילה בפרטיות של הפעולה המבוקשת, ע"פ השיטה המדוברת, אלא מצטרפת היא מתוך הכלל. היא מכרת שהאדם שלא יתפלל, יצטברו בתוכו הרבה תכונות קשות מחוסרות תיקון ועידון, ומצבו המוסרי יסבול מזה הרבה.
הרב אומר את המצב הגרוע. הרב מרחיב בזה כמה פעמים: כך זה כשאדם לא מתפלל. אז זה לא רק שחסר לו התיקון המוסרי, אלא יצטברו אצלו תכונות קשות ורעות. כעין זה אומרים גם כלפי אדם שלא לומד ספרי מוסר. התפילה היא אולי קצת יותר אלמנטרית, מכיוון שאת זה קבעו לנו "לחם חוק", כל יום, כך וכך פעמים – אדם צריך להתרגל למעמד הזה.
אדם שלא מתפלל, או אדם שמתפלל אבל לא באמת מתפלל: כמו שמסופר על ר' חיים מצ'רנוביץ, שפעם התארח בעיר צ'רנוביץ הצדיק המפורסם רבי לוי יצחק מברדיטשב. ר' חיים שהיה גם כן תלמיד חכם חשוב, צדיק גדול, הלך להתפלל בליל שבת, סיים את התפילה בבית הכנסת שלו, ובדרך הביתה הוא עבר ליד בית הכנסת שהתפלל בו רבי לוי יצחק מברדיטשב. הוא הגיע הביתה, שולחן ערוך כמו בליל שבת, יין, חלות – כמו שצריך. הוא יושב ליד השולחן, ושותק. שואלת אותו הרבנית: למה הרב לא מקדש? אז הוא אומר לה: עדיין לא התפללתי. היא שואלת: מה, איפה היית עד עכשיו? הוא עונה: "עברתי ליד מישהו שהבנתי ממנו, שאף פעם בעצם לא התפללתי". יש כאלה שהתפללו, אבל לא ממש התפללו. טוב, יש מדרגות בזה. אין קץ מדרגות.
כאשר אדם לא מתפלל, או אפשר להגיד גם לא מתפלל כמו שהיה ראוי לו, כמו שבאמת אמיתי לפי נפשו, אז יש בזה גם פתח להצטברות של מוקשים מוסריים: אגוצנטריות, גאווה, קנאה וכל מיני מרעין בישין מוסריים שיכולים להצטבר בנפש האדם.
ולהיפוך, ע"י התפילה יתעלה האדם, ויהיה יותר מואר ברוחניותו, וממילא יהיו חפציו יותר ממולאים.
ככה מסבירה השיטה הרציונלית. הוא יהיה יותר מוסרי, וממילא יתמלאו יותר חפציו.
בכלל יקרה היא האידיאליות של התפילה, הבעת הנשמה, יותר מעצם התכלית הפרטי של המבוקש שבתפילה. מובן שלשיטה זו, צריך המצב האידיאלי להיות יותר מזוכך, כדי שתהיה התפילה מוכרת לדבר של חובה גדולת ערך.
זאת אומרת, ברור שלפי השיטה הרציונלית, הכל מתחיל ממה שהתפילה היא במדרגה ניכרת, שבאמת אדם אחרי התפילה הוא במקום אחר. בלי זה, בעצם אי אפשר לומר שהשתנה המוסר של האדם, שהשתנתה המדרגה שלו באמת. אם הוא אמר כדרך אנשים מלומדה, אפילו שהוא קרא את מה שהוא אומר, הבין את מה שהוא אומר, אבל התפילה לא עשתה אצלו פעולת שינוי, לפי השיטה הזאת - באמת הוא לא התקדם מבחינה מוסרית, לא מגיע לו פתאום יחס אחר מאת ריבונו של עולם. כך יוצא לפי השיטה הזאת.
שאלה: לא הבנתי מספיק למה זה עדיף ביחס לספרי המוסר?
תשובה: אני באמת לא עניתי על זה. באמת זו השאלה. זו אכן לענ"ד מגבלה בהסברה הזאת, אבל זו הסברה שבכל זאת עומדת, והיא נמצאת לא רק אצל מרן הרב. אפשר לומר, שבאמת זה יותר אמיתי מסתם ספר מוסר. ספר מוסר זה לא בוקע ממך, זה כאילו אתה קורא את התפילה של מישהו אחר. זאת אומרת: הספר מדבר אליך, אבל זה לא בוקע מתוכך. כשאתה עומד בתפילה ואומר לפני ריבונו של עולם, אז בדרך הטבע אדם אמור להיות אמיתי עם מה שהוא אומר. הוא עכשיו נותן לפחות שיעור מוסר. זה כבר שונה. שיעור מוסר אמיתי. אם הוא מתפלל באמת, מוכרח להיות שהוא מזדהה עם מה שהוא מתפלל. הוא צריך מאוד לרצות את מה שכתוב בתפילה, אחרת זה לא אמיתי... אז ממילא זה מעמיד אותו במקום יותר גבוה.
ניתן גם לומר, ואנחנו נפגוש את זה יותר אחר כך, שהתפילה כפי שהיא מנוסחת לפנינו, התפילה הקבועה בסידור, היא מבקשת על דברים מאוד מרוממים, שאם אדם מתפלל אותם באמת - הוא חייב להזדהות איתם. זאת אומרת: הוא רוצה מאת ריבונו של עולם דעת, הוא רוצה מאת ריבונו של עולם תשובה, הוא רוצה מריבונו של עולם סליחה, וחוץ מרפואה ו'ברך עלינו' שנאמר ככה שהם צרכים יותר גשמיים, הוא רוצה גם גאולה, והוא רוצה גם את בניין ירושלים – הוא רוצה את זה! הוא מחובר לזה! אז אדם שמתמלא ברצונות חיוביים כאלה, הוא גם לא אדם שגרתי. זה מוציא אותך מהרצונות של הביזנס שלך או דברים דומים, ועכשיו אתה באמת אומר שאתה רוצה דברים אחרים. אלא אם כן אתה בכלל לא רוצה את זה, ואתה אומר: "הסידור רוצה, לא אני"... אז זאת באמת כבר בעיה. אבל לפחות אם בן אדם באמת אומר את התפילה כמו שצריך, הוא אמור להיות כבר במצב מוסרי יותר טוב מספרי מוסר.
שאלה: אבל איך אדם אמור להתפלל לפי השיטה הזאת. כי מילא הברכות הראשונות של השבח, וההודאה שבסוף – את זה אני מבין. אבל לבקש משהו שהוא יודע שכאילו אלוקים לכאורה לא מקשיב למה שהוא מבקש, אלא האדם רק מתעלה, וממילא הקב"ה נותן לו מה שהוא צריך, ואין נפק"מ למה שהוא ביקש בעצמו - זה קצת מצחיק כאילו, אי אפשר באמת לכוון ככה...
תשובה: שאלה טובה. זה מראה לנו מה באמת חסר קצת בהסברה הזאת. אתה אומר: כאילו אדם עושה הצגה לפני ריבונו של עולם שהוא באמת מבקש את הדברים האלה, אבל באמת לא זו הנקודה. לכן אני חושב שהשיטה הזאת לא יכולה לעמוד בפני עצמה, היא מוכרחה להיות מחוברת עם השיטה העמוקה יותר.


השיטה המיסטית – פעולת הרצון המובע בתפילה
אם כך, נעבור כעת לשיטה הראשונה, חזרה לתחילת הסעיף, השיטה ה"מיסטית" כביכול:
הראשונה מבארת את קשר העולם עם האדם ועם תנועותיו כולן, ומראה בעליל, שהבעת הרצון הנפשי של האדם בהתדבקו באלהים, הרי היא פועלת ויוצרת מתוך המעמד הרוחני עלילות רבות-ערך בההויה בכללה, וממילא באה הפעולה לטובה בהנוגע לחלקו של האדם ומבוקשיו.
כלומר, בעצם, על פי הסוד, כן יש מקום גדול לאדם שיביע את הרצון שלו, והרצון בעצמו פועל גדולות ונצורות באדם ובעולם בכללותו. הרצון המובע בתפילה - יש לו כוח!
בקובץ א' ש"ד, מוסיף מרן הרב ומסביר 2 :
...שבאמת כל היחוש שבין האדם לקונו, הוא מצד גזירה ושפע של המצאה אלהית,
כל מה שלאדם יש מקום בעולם, זה מצד מה שהקב"ה השפיע מעצמותו שיברא האדם, ושיהיה אדם פלוני ואלמוני, עם כוחות כך וכך, והוא יפעל בעולם. פלוני, ואלמוני, וכולנו!
וההמצאה הזאת גוזרת היא למלאות את כל התפקידים של האדם בההנהגה האלהית בעולם,
האדם הזה נברא יחד עם כך וכך תפקידים, כך וכך מטלות, מצוות, כוחות וכישורים.
ואחד מהתפקידים החשובים הוא נתינת מקום לתפילה, שעל כן יש באמת מקום גדול לתפילה, והיא עומדת ברומו של עולם 3 .
כביכול הקב"ה גזר שהוא יהיה מושפע מזה שאדם מתפלל. זה חלק מהתבנית היצירתית שריבונו של עולם נטע בכוחו של האדם, בלא שנבין מדוע - כך הקב"ה טבע, אולי בגלל שעל ידי זה אדם מתדבק בריבונו של עולם יותר... אם כן, מה שהתפילה יכולה לפעול, הוא בעצמו מעין מכשיר שמחבר את האדם לריבונו של עולם, וזה מה שריבונו של עולם רצה. ולכן בעצם התפילה מסוגלת לחולל דברים, כי הקב"ה כביכול שייר מרצונו כוח לאדם להשפיע.
כמובן שצריך להבין את זה יותר, הרב מרחיב בזה יותר במקום אחר - באורות הקודש חלק ג', עמוד נ"ד 4 (יש כאן בכלל פרקים רבים שמבארים שהתפילה בנויה על כך שהרצון של האדם בעצמו פועל).
...הרצון הפרטי איננו דבר בודד, סעיף הוא מהרצון הכללי, משפע הרצון המתעלה מעל לכל לראש, משפעת הרצון המחולל כל, הבורא כל עולמים, המחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית.
חלוש הוא הרצון המסועף, אפס היא מדת היכולת שלו, מפני שהוא בציורו נפרד מהחפץ הכללי. לפי אותה המדה של עז הדבקות אשר להרצון הפרטי בהרצון המקודש הכללי, לפי מדה זו הרי הוא מתעלה, ויכלתו מתגברת.
כלומר, כאן מתבאר שלרצון האדם יש כוח עצום בעולם. שהפגישה הכי מובהקת של האדם עם ריבונו של עולם, זו בעצם פגישת רצון. אנחנו לא יכולים להשיג את ריבונו של עולם בשום צורה גשמית, בשום צורה של נוכחות. הפגישה האמיתית היא בעצם הזדהות רצון. אנחנו עושים רצוננו כרצונו של הקב"ה. בעצם, כשאדם עומד לפני ריבונו של עולם, הוא רוצה לפגוש את ה'. הרצון לפגוש את ה', זאת אומרת לפגוש את ההופעה היותר שלמה של ריבונו של עולם. תראו עוד יותר בעמוד נ"ה 5 :
התפלה, במציאותה ובאמונתה, מבססת היא את היסוד של גדולת הרצון של האדם וקדושתו. הרצון הוא היסוד לכל החיים, לכל ההגוי, ולכל הנפעל, הרי הוא מתעלה, מזדכך מתקדש ומתרומם ברוממות קדושה אלהית על ידי התפלה. גרעין אחד של תפלה נושא עמו משך של חיים רצוניים אדירים, לפניו ולאחריו. כל שטפי הרצון הקדום וענפיהם, לפני התגלותה של התפלה בנפש, הרי הם הולכים ומתרכזים במרכז הטמון של התפלה.
אפשר לומר כך, שבעצם, הרי לריבונו של עולם יש תוכנית בעולם. העולם פועל לפי תוכנית של הקב"ה. כל העולם מראשיתו ועד אחריתו הוא הופעה אידיאלית של ריבונו של עולם. הטוב המוחלט צריך לנצח בעולם. הצדק המוחלט, האמת המוחלטת, הציור המקודש ביותר צריך להופיע בעולם, וזה זורם את כל המציאות. זה מה שריבונו של עולם רוצה באמת. אלא כל זה צריך להופיע בתוך מסגרות של עולם הזה שהן מוגבלות, והן יכולות להכיל את הטוב הזה בצורה מודרגת, לא בצורה שקופצת קפיצות. היכולת של המציאות להיות פועלת לפי הופעה יותר אידאלית, קשורה למה שהטוב הזה התבקש מתוך המציאות התחתונה. ככל שאנחנו יותר מזדהים, ככל שאנחנו יותר מבקשים, יותר משתוקקים, יותר מלאים באותו רצון, אז בעצם אנחנו יוצרים מעין דחיפה קדימה, של אותם דברים גדולים וחשובים שהתפילה מנוסחת עליהם. כמובן, הקובע המוחלט שהדברים האלה יעשו או לא, זה ריבונו של עולם. אנחנו לא יכולים לכופף את רצונו של ריבונו של עולם, ודאי שהוא הקובע. אבל זה שריבונו של עולם גזר דבר, זה לא מעכב בעדנו להתפלל על כך, משום שהגזירה היא לפי מעמד ראשוני של המציאות. אבל כשאנחנו מתפללים, אז אותו דבר ערכי שהאדם מביע בתפילה, נעשה עוד יותר מזומן לפני המציאות.
יש פעמים, שריבונו של עולם יגיד: נכון, התפילה מאוד צודקת, הרצון מאוד מאוד נכון וצודק, אבל - אני החלטתי שלא ככה, או לא עכשיו. ומבקשים, מבקשים, ומרבים לבקש – על בניין ירושלים! איך אפשר שבית המקדש עדיין חרב כל כך הרבה שנים?! והנה אנחנו כבר שבים לארצנו, ועדיין היעד הזה עוד רחוק מאיתנו – איך יתכן?! זה צודק מאוד. השכינה זועקת: "מה לו לאב שהגלה את בניו"! 6 ריבונו של עולם גם כן כואב את זה. יש סיבות שזה עדיין מתעכב, יש סיבות גדולות. אבל ודאי שככל שהבקשה תעלה יותר, ככל שהרצון יהיה רצון אמיתי, יהיה מכוון יותר - יש לו הרבה מאוד כוח. זה קשור גם לכוח של כנסת ישראל בכלל בהנהגת העולם.
יש לנו המון כוח. ככל שאנחנו יותר שלמים מבחינה רוחנית, וככל שאנחנו יותר מביעים את הדברים ברצון אל מול ריבונו של עולם, ככל שנקודת החיים הכי עמוקה שלנו שנמצאת בזמן שאנחנו עומדים לפני ה' בתפילה, מביעה את זה - אנחנו יודעים שכל העצמיות הכי עמוקה שלנו בוקעת את זה, מבינה את הנחיצות של זה היטב. יש מדרגות בהבנה הזאת. יש מדרגות בעד כמה הרצון הזה נאמר מהפה ולחוץ, עד כמה אדם רתום לזה, חי את זה. כמה הוא באמת מחובר לזה. ככל שאנחנו יותר מחוברים, ככל שכלל ישראל יותר מאוחדים בתפילה, ככל שהם באחדות עם השאיפות הללו– זה פועל יותר, ומזיז את הדברים בהופעתם הישירה במציאות.
אפשר לומר גם, ששתי ההסברות האלה הן לא לגמרי מנותקות זו מזו. גם מה שהתפילה באמת מרוממת ומשנה את המוסריות של האדם בכלל, וגם מה שאדם מבקש מה' בתפילה, זה בעל ערך משותף, מלוכד.
אם כן, יש כאן דברים באמת עמוקים, שהרב כאן באורות הקודש חלק ג' בכלל מבסס את זה שהתפילה היא בעצם תוכנית העתיד 7 - העתיד יראה את המשקל הגדול שיש לרצון האדם. היום מה אנחנו אומרים: "מה זה משנה מה שאתה רוצה? העיקר הוא תכל'ס - מה עשית? אם רצית מאוד, וישבת הרבה בחדר ורצית מאוד מאוד לגמור את כל הש"ס אבל לא עבדת על זה – זה לא מתקרב אליך כל כך מהר...". זה ברור שלכאורה הדברים נחתכים לפי מציאות העשייה, כך אנחנו מציירים את הדברים. אבל כאשר אדם עושה את מה שמוטל עליו, ויחד עם זה מצורפים הדברים לתפילה אמיתית, לרצון אמיתי, אז בעצם נקודת החיים של האדם מתרוממת יותר. מה שאני עושה, הוא לא המדד היחידי של המערכות שאליהן אני שייך. לכן, אני חושב שמוכרח להיות קשור לזה עוד יסוד, יסוד שהוא מאוד חשוב. אם הפנמנו מספיק את היסוד הזה שאני מניח שיש עוד הרבה מה לחזור עליו.

ערכה הכללי של התפילה – הכל בא מתוך הכלל
דיברנו על זה בפעם הקודמת, שהתפילה היא די קבועה בנוּסחה. התפילה היא באמת על צורכי הכלל יותר מאשר על הצרכים הפרטיים שלי. מדוע זה באמת ככה? מדוע אין נוסח כזה פתוח? אתה תעמוד לפני ריבונו של עולם, באותה אמיתיות, ותגיד לה' את מה שאתה מרגיש שאתה צריך. למה זה מסודר ככה על מה שהכלל צריך, מה שכנסת ישראל צריכה? הרי לכאורה זה מה שאנחנו אומרים בתפילה.
זה שייך לצלע משלימה של אותה תמונה, שהיא כמעט הכרחית. יש בכמה מקומות אצל מרן הרב התייחסות לערך הכללי של התפילה. יש משהו שהוא כמו משל, שנמצא במאמרי הראיה. יש בבבא-בתרא בפרק חמישי 'אגדות דרבה בר בר חנה'. אגדות סתומות כאלה. סיפורים שרבה בר בר חנה אמר שגילו לו הולכי הים. אבל הרב מסביר שברור שרבה בר בר חנה בא להגיד סודות חשובים, והרב זצ"ל מפענח לפי דרכו את המשלים האלה.
בסיפור האחרון, אומר רבה בר בר חנה, שאמרו לו: בוא נראה לך איפה נושקים השמיים והארץ ביחד. השמיים והארץ נושקים זה לזה. בוא, אני אקח אותך, אני אראה לך. הוא אומר: לקחתי את הסל שלי, התרמיל שלי, הנחתי אותו בחלון הרקיע. כך מספר רבה בר בר חנה. ועד שעמדתי להתפלל, עד שגמרתי את השמונה-עשרה - הסל שלי נעלם. שאלתי אותו, את הסייר המופלא הזה שעושה לי שם סיורים בין הארץ לשמיים: "יש פה גנבים?! מי לקח לי את הסל?", אז הוא אמר לי: "גלגל הרקיע עושה סיבוב. החלון שבו הנחת את התיק שלך, הוא בינתיים מתקדם. חכה פה יממה, והוא יחזור וישלים את הסיבוב ויביא לך את הסל בחזרה". זה הסיפור בגמרא. מה המשל בזה? הרב זצ"ל מסביר שהסל של האדם, התיק של האדם, זה הצרכים הפרטיים שלו. כל מיני צרכים אישיים! אתה עומד להתפלל - אתה שם את הצרכים שלך בחלון בצד, ועכשיו על מה אתה מתפלל? על צורכי הכלל. צורכי הכלל! ומה יהיה עם הצרכים שלי, מה יהיה עם הסל שלי? הוא נעלם! חכה פה, הוא יחזור אליך בסוף. בסוף, אם אדם מתפלל באמת על צורכי הכלל באופן אמיתי ומבין את כל מה שזה מכיל, זה יחזיר אליו גם את הצרכים שלו. כמובן שצריכים להבין מדוע זה ככה, אבל ככה בעצם הביאור הפשטני של המשל הזה.

וכן כותב השפת אמת, בפרשת ואתחנן, שנת תרל"ג:
אף כי פשוט נראה שיש לאדם להתפלל בשעה שנצרך לבקשה.
מתי שאדם צריך להתפלל על בקשות, על צרכים פרטיים שלו,
אבל באמת עיקר מעלת התפילה היא שיכוון לתפילה עצמה לא לעשיות בקשתו. כי אף כשהאדם מבקש על איזה דבר. מ"מ בעמדו להתפלל יש לו לשכוח צרכיו ולהתפעל בשבחו של מקום. ויוכל להיות נענה בתפילתו ע"י שבקשתו גרם לו לבוא לתפילה.
לכן בעצם עיקר התפילה מרוממת אותו למעלה מהבקשה הצרה של התפילה שלו.
יותר חזקים הדברים אצל מרן הרב באופן חריף יותר, בעין איה שבת דף י"ב אות מ"ז.
יש כאן יסוד ידוע, כתוב בגמרא במסכת שבת, שאדם שיש לו ל"ע חולה בתוך ביתו, הוא צריך להתפלל עליו. אבל איך הוא מתפלל עליו? יש פה דעות בגמרא 8 :
רבי יהודה אומר: המקום ירחם עליך ועל חולי ישראל, רבי יוסי אומר: המקום ירחם עליך בתוך חולי ישראל...
וזו אחר כך מסקנת הגמרא, שמי שיש לו חולה בתוך ביתו, צריך שיערבנו בתוך חולי ישראל. מה ההבדל אם אדם אומר "המקום ירחם עליך ועל חולי ישראל" לבין אם אדם אומר "המקום ירחם עליך בתוך שאר חולי ישראל" כמו שאנחנו אומרים?
יש לרב זצ"ל לשון חריפה מאוד. הרב זצ"ל אומר 9 :
מז. כמאן אזלא הא דאמר רבי חנינא, מי שיש לו חולה בתוך ביתו צריך שיערבנו בתוך חולי ישראל, כמאן כר' יוסי. לא די שראוי לקשר האהבה היותר עליונה לכל פרט יחידי מפרטי האומה, מצד שהוא חלק מן הכלל הגדול והקדוש של האומה הישראלית בכללה, ונמצא שהפרט מתברך מן הכלל, לא הכלל מצד קיבוץ פרטיו, כ"א גם החולה שבתוך ביתו, קרובו ושארו, ראוי לו לאדם שישתדל לקדש נפשו ורגשי לבבו, להעצימם בקדושת הכלל, עד שלא יפנה לאהבת קרובו החולה שבתוך ביתו מצד צרת עצמו ולא מצד ערכו הפרטי, כ"א מצד היותו חלק מהכלל הגדול הראוי מאד לחיבה ואהבה רבה...

זאת אומרת, אתה לא אומר סתם משהו טכני: "הקב"ה תרחם עליו, ותרחם על עוד חולים. אני, מתוך שאני מרחם עליו, אני לא שכחתי גם את שאר החולים. על הדרך תרחם גם על שאר החולים". אלא צריך לדעת שגם האהבה שהוא רוכש לאותו קרוב משפחה – לבן שלו, לאשתו, לקרובים הכי קרובים, האהבה הזאת שהיא לכאורה פרטית שבפרטיות, היא גם כן קשורה לכך ונובעת מכך שאותו אדם הוא חלק מכלל ישראל! הנוסח של הרב זצ"ל:
שאפילו אהבת בני ביתו הקרובים אליו ביותר, ישאב ממעיין הכלל מפני שהם פרטי הכלל.
למה אתה אוהב אותם? קודם כל כי הם חלקים של כלל ישראל. זה דבר ראשון.
ומתוך שהם קרובים אל לבו ביותר הוא מוצא עצמו מוכשר ביותר לשפוך עליהם את כח האהבה הנובעת מאוצר הכלל.
מפני מה שם אותם ריבונו של עולם אצלך? בתוך ביתך? כדי שהחלק הזה של כלל ישראל יהיה קרוב אליך יותר ואתה תוכל להתמסר אליו יותר, ומטבע הדברים אתה תתמסר ותבקש עליו ביתר שאת מאשר מה שתבקש על מישהו רחוק, אבל בעצם מופקד בידך חלק של כלל ישראל. כך אתה צריך לראות את זה! זה פלא פלאים!
וכל ראש בית אב יראה בעצמו כאילו משפחתו היא החלק שנפל לו מאת ההשגחה העליונה, לעבוד ביותר על ידם את עבודת הכלל, כלומר לתקן מצבם של חלק זה הרשום מן הכלל שנתיחדו אליו ע"י קרבת הבשר וחיי המשפחה, ע"כ הם קודמים בהשתדלותם עבורם ליתר חלקי הכלל שאינם כ"כ מיוחדים לו.
אפשר לדמות את זה לאדם שנמצא באיזו יחידה צבאית, כשעכשיו כל הצבא נמצא במלחמה. מלחמה! אתה עכשיו מגויס למלחמה, אבל יש לך גם את המשפחה שלך. חז"ל אמרו 10 : "כל היוצא למלחמת בית דוד, גט כריתות כותב לאשתו". הרב היה מסביר את זה 11 : כביכול עכשיו אתה כולך כללי, וכביכול הצד הפרטי נגנז כרגע. להבדיל מאומות העולם, שהיו מביאים אל המלחמה את בני משפחתם, כי זה היה המניע של החיילים להילחם, והמסר הוא אצלם: אם אתה לא תילחם, אז האויב יכבוש את המשפחה שלך! לכן אתה תילחם עליהם יותר! כמו שפעם היה בתקשורת, שאחרי אחת ממלחמות לבנון, ראיינו שם איזשהו חייל שמקורו היה באחד מהיישובים, יישובי הצפון. שאלו אותו: "האם אתה נלחם עכשיו יותר טוב בגלל שאתה מרגיש שאתה נלחם על המושב שלך?" חיפשו אצלו את זה שהוא נלחם יותר טוב, בגלל הצד האישי... אבל אנחנו יודעים שזה לא ככה. כשאדם מישראל נלחם, מה שמעניין אותו הוא שהצבא כולו ינצח. ומה שחשוב לו הוא לא שהיחידה המסוימת שאליה הוא שייך תנצח, שהרי היחידה שלו היא רק בורג בתוך המערכה הכללית. איך היא תנצח הכי טוב? אם היא תעשה הכי טוב את המשבצת שלה. כל יחידה ויחידה במשימה שלה. אם היחידה הזאת תעשה את המשימה שלה הכי טוב, זה יעזור לכל הכוחות. ומה שנמצא במעייניו של חייל טוב, כשהוא מודע לתוכנית הכוללת, הוא טובת המערכה כולה. לכן הרבה פעמים היום משתפים את המפקדים והקצינים, ולפעמים אפילו את החיילים, בתוכנית הקרב הכללית ומלמדים איך נראית תמונת המערכה כולה, אולי לא את כל הסודות, אבל איך נראית המסגרת הכללית, ומהו התפקיד של היחידה המסויימת. ואז אדם אמנם יודע שמה שהוא צריך לעשות הוא המטרה הזו והזו, אבל הוא מרגיש יותר איך הדבר המסוים הזה בונה משהו חשוב במארג הכללי. וזה מה שנגד עיניו של הלוחם, ככה צריך להיות באופן אמיתי.
ככה היא בעצם גם התפילה על בני משפחתו, אנחנו רוצים שכלל ישראל כולו יהיה יותר בריא! זה באמת מה שאנחנו רוצים. ממילא, בסופו של דבר הרצון הגדול יותר הוא שכולם יהיו בריאים, וכמובן שבמסגרת הזאת מופקד עליך יותר לבקש על אלה שקרובים אליך, אבל ברור שזה מתוך הכלל. למה באמת חשוב כל כך שהם יהיו יותר בריאים? בגלל שהם שלך? בגלל שזה נחמד לך? לא, אלא בגלל שריבונו של עולם רוצה שגם הם יהיו בריאים! אני יודע שריבונו של עולם רוצה ככה. ריבונו של עולם רוצה שכולם יהיו בריאים! וכיוון שריבונו של עולם רוצה שכולם יהיו בריאים, מסתמא שהוא רוצה גם שבני משפחתי יהיו בריאים, ולזה אני מכוון. זאת אומרת: גם הכוונה הפרטית, גם כשאדם מבקש משהו פרטי, זה בא מתוך הכלל.
אני מרחיב את זה: הרי כשאדם עומד בתפילה בשמונה-עשרה, ומעבר לכל הבקשות הכלליות שישנם בשמונה-עשרה יש לו איזה בקשה יותר ספציפית. אז מה הוא פתאום דוחף את זה לריבונו של עולם?! ריבונו של עולם אומר לך: "תעסוק בכלל! כלל ישראל צריך גאולה, כלל ישראל צריך תשובה, כלל ישראל צריך דברים גדולים. מה אתה מחפש לך איזה שהוא דבר פרטי?". יש בתיקוני זוהר 12 , שאדם בימים נוראים המבקש מריבונו של עולם "בָּנֵי חַיֵּי וּמְזוֹנֵי", ולא מתוך בקשת צורכי הכלל, הוא דומה לאנשי הערב רב שכל חפץ שהם עושים לעצמם הם עושים. כי בעוד שאנחנו מדברים על פסגות של "בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל, וּבָאוּ הָאֹבְדִים...", ואנחנו מבקשים: "מְלוֹךְ עַל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בִּכְבוֹדֶךָ" – הוא כאומר: זה לא מעניין אותי ריבונו של עולם! ריבונו של עולם תעזור, אני רוצה בני חיי ומזוני! זו חציפות. זה דומה לכלב שאומר "הב הב". "ריבונו של עולם – תן לי! תן לי! הכל אתה יכול לתת! אני רוצה את זה, ואת זה ואת זה!". וריבונו של עולם עונה: "מה, ומה שאני כתבתי בסידור שצריכים להתפלל, ומה שכלל ישראל צריך, וגם אני צריך! " - מה שכלל ישראל צריך, גם ריבונו של עולם צריך! האמת צריכה, זה התיקון הכי גדול של העולם.
זה דומה לחייל שנוטש את המערכה, ולא מעניין אותו הניצחון הכללי של כל המלחמה, ומה שמעניין אותו זה אולי לזכות באיזה תעודת כבוד, איזה העלאה בדרגה, אז הוא חורג מתפקידו, והולך ועושה איזה מבצע מיוחד... הוא מתרשל בחזית שעליה הוא מופקד והולך ועושה משהו אחר... זה לא הכיוון. כולנו מבינים.
בסופו של דבר, יש מקום לכל מיני בקשות פרטיות, אבל כאשר זה מצורף באופן גדול ושלם לצורכי הכלל. כי בעצם יוצא שהתפילה כולה היא הבעת רצון יותר עמוק של מה שהמציאות כולה זקוקה לו, מה שהמציאות כולה מייחלת אליו, מה שריבונו של עולם מייחל, מה שכלל ישראל מייחל. לכן אנחנו בתפילה חלק מכלל ישראל, ולכן אנחנו במניין, ולכן אנחנו אומרים את אותה תפילה שהיא באמת הצרכים הקבועים של כלל ישראל – בתוך זה ניתן להכניס את הרצון שלי, שהוא קודם כל הרצון הגדול הזה. וגם הרצונות המסוימים שאני צריך, שהם גם כן חלק ממה שאני חושב שיהיה חשוב ויעזור בתוך הרצון הכללי הזה. כך צריכה להיות דעתי. ואנחנו בע"ה נמשיך זאת בשיעור הבא.




^ 1.שמונה קבצים, קובץ א', רפ"ב
^ 2.שמונה קבצים, קובץ א', ש"ד
^ 3.בדומה לזה עיין דרך ה' לרמח"ל ח"ד פרק ה'
^ 4.אורות הקודש חלק ג', מוסר הקודש, הרצון הכללי הפועל (עמודים נ"ב-נ"ד)
^ 5.שם עמוד נ"ה
^ 6.ברכות ג.
^ 7.עיין אורות הקודש ח"ג עמ' פ'-פ"א
^ 8.שבת י"ב:
^ 9.עין איה שבת א', פרק ראשון אות מ"ז (דף י"ב:)
^ 10.שבת נו.
^ 11.עיין עין איה שבת פרק ה' אות ס"א
^ 12.תיקוני זוהר, תיקון ו'
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il