פעם סיפר לי הרב צבי יהודה סיפור אישי. הוא השתתף באזכרה לר' חיים עוזר שהיה רבה של ווילנא, והיה שם רב אחד שהספיד אותו, סיפר בשבחו, ואמר שאצל ר' חיים עוזר היתה אהבת ישראל נכונה שלא קלקלה את השורה. השתמע מתוך דברי המספיד שהוא מתכוון לומר שר' חיים עוזר לא היה כמו הרב זצ"ל, שכביכול, מתוך שהוא אהב כ"כ את ישראל, הוא לא ראה את הדברים כמו שצריך, ולימד זכות על מי שלא ראוי. כביכול אצל הרב האהבה קלקלה את השורה.

הרב צבי יהודה מאד הצטער על כך, שבהספד על אדם אחד רומזים לביקורת על הרב, ומי יעיז לומר ביקורת על הרב?! המעשה קרה סמוך ל-ג' באלול, וכשהגיע יום ג' באלול, יום פטירת הרב, הרב צבי יהודה דיבר על הרב והתייחס לדברים.

נאמר בפרשה: "כי יקרה קן ציפור לפניך... שלח תשלח את האם" (דברים כב, ו), ואומרת המשנה במסכת ברכות: "האומר על קן ציפור יגיעו רחמיך ועל טוב יזכר שמך... משתקין אותו 1 ". כלומר, אם אדם אומר 'על קן ציפור יגיעו רחמיך' - כמו שנתת מצוה כזו שיש בה מידת הרחמים על הציפור, כך תרחם עלינו. או שאומר 'על טוב יזכר שמך' - משתקין אותו. ומסבירה הגמרא מאי טעמא: שעושה מידותיו של הקב"ה רחמים ואינם אלא גזירות. מידותיו של הקב"ה אינן רחמים במובן האנושי, כמו שאנחנו מבינים אותן, אלא גזירות אלוקיות.

המשיך הרב צבי יהודה ואמר: כל מי שהולך בדרכו של רבש"ע, המידות שלו אינן רחמים של חולשה אנושית, אלא הן גזירות אלוקיות. זה תורה! הרחמים, אהבת ישראל וההסתכלות של הרב על כנסת ישראל, לא היו מבוססים על רחמים אנושיים, אלא על גזירות אלוקיות, אהבת ישראל של הרב היתה מתוך הסתכלות אלוקית פנימית בענינם של ישראל. "ומי שמדבר בצורה כזו על הרב משתקין אותו!" הרב צבי יהודה אמר את זה בקול חריף מאד, בצעקה.
את כל זה סיפר לי הרב צבי יהודה, אגב כך שמשפחת הרב שהספיד את ר' חיים עוזר מקפידה עליו, והוא חושב, שזה מפני שלאחר שהוא אמר על דברי אותו רב "משתקין אותו", כך היה בפועל, ואותו אדם שדיבר שלא כהוגן על הרב - השתתק.

הרעיון הזה הוא עמוק. מידותיו של הקב"ה אינן מידות של רחמים אנושיים, אלא הן חכמה אלוקית על אנושית. אלו גזירות מוחלטות. וכך היתה גם אהבת ישראל של הרב. אח"כ מצאתי את הרעיון הזה בספר אורות 2 .

אנחנו ממשיכים את דרכו הגדולה של מרן הרב, דרך שלא כ"כ הובנה, ועדיין לא כ"כ מובנת לחלק גדול, ואולי אף לחלק הגדול בכמות, מת"ח שבארץ ישראל. הם לא יכלו בזמנו, ולא יכולים היום לעמוד על סוף דעתו.

הגמרא מספרת על ר"מ, שהיה מאיר עני חכמים, שלא יכלו לעמוד על סוף דעת 3 . ועוד מסופר עליו, שהלך לעבר שנה בעסיא, ולא היתה לו מגילה, אז הוא כתב את המגילה מלבו וקרא, והרי אסור לכתוב מגילה אלא מן הכתב, אלא שאני ר"מ ש"עפעפיך יישירו נגדיך" (משלי ד, כה), שכל התורה היתה לנגד עיניו 4 . כל התורה כולה נגד עיניו, ומפני גדלותו לא ירדו לסוף דעתו.

יש מדרגות מיוחדות של גדולים, שרק יחידים עומדים על סוף דעתם, ולפעמים לוקח דורות עד שהגדולה הזאת מתבררת, מובנת ומתפשטת. ואולם, בזמנו של מרן הרב, אף שלא עמדו על סוף דעתו, אלו שהכירו אותו, העריצו אותו הערצה אדירה.

ידוע שר' איסר זלמן מלצר, מגדולי התורה, בעל "אבן האזל" וזקן ראשי הישיבות בארץ ישראל, העריך מאד את הרב. מספרים שכשהוא ביקר אצל ר' חיים עויזר, הוא אמר: "אנחנו 'גדוילים' עד שאנחנו מגיעים לדלת של הרב. כשאנחנו עוברים את מפתן דלתו של הרב אנחנו מפסיקים להיות 'גדוילים'. אנחנו לא בסדר הגודל שלו". עוד מסופר, שר' איסר זלמן מלצר, שבנוסף להיותו למדן, היה גם צדיק, היה בהבראה יחד עם הרב בהר הכרמל, וראה את הרב מתפלל מנחה ביום חול בדביקות עצומה, ואז הוא אמר: "הלוואי שאני אתפלל נעילה, כמו שהרב מתפלל מנחה של יום חול בהבראה".
יש לנו דמות שאנחנו יכולים להתחנך לאורה.

---