דף כב
תרומת המזבח

1. משנה: בראשונה, כל מי שרוצה לתרום את המזבח, תורם. ובזמן שהן מרובין, רצין ועולין בכבש, וכל הקודם את חברו בארבע אמות זכה. ואם היו שניהם שוין, הממונה אומר להם הצביעו. ומה הן מוציאין, אחת או שתים, ואין מוציאין אגודל במקדש. מעשה שהיו שניהם שוין ורצין ועולין בכבש, ודחף אחד מהן את חברו, (ונפל) ונשברה רגלו. וכיון שראו בית דין שבאין לידי סכנה, התקינו שלא יהו תורמין את המזבח אלא בפייס. ארבעה פייסות היו שם, וזה הפייס הראשון.
2. בתחילה חשבו שכהנים לא ירצו לבוא לתרום את המזבח. בסוף ראו שכהנים באו וגם הגיעו לידי סכנה, ולכן קבעו פייס. בגלל הפייס כהנים הפסיקו להגיע. בעקבות כך תיקנו שמי שזוכה בתרומת הדשן יזכה בסידור המערכה ובנתינת שני גזרי העצים על גבי המזבח.
3. למדנו במשנה שמי שקדם בארבע אמות זכה בתרומת המזבח. רב פפא ביאר שמדובר על אותם ארבע אמות שסמוכות למזבח. הסתפק רב פפא אם ארבע האמות כוללות את האמה יסוד ואמה סובב ונשאר בתיקו.
4. הממונה אמר לכהנים הוציאו אצבעותיכם למניין. הסיבה שלא מנה את הכהנים עצמם הוא משום שאסור למנות את ישראל, שנאמר "אשר לא ימד ולא יספר". וכן שאול ספר על ידי דבר אחר.

דף כג
הפייס על תרומת הדשן, האם הוצאת הדשן ותרומת הדשן נחשבים 'עבודה'

1. אסור ליקום וליטור בין בצער הגוף ובין בצער ממון. אולם אם תלמיד חכם רואה שמישהו אחר בא לנקום נקמתו בקיום המשפט ישתוק, ועל זה נאמר שתלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם. אם מבקשים מהתלמיד חכם מחילה הוא מתפייס. (לא הזכרנו הבדל בין צער הגוף לצער ממון, ראה חפץ חיים, באר מים חיים, אות ט בדעת הרמב"ם).
2. כהן חולה שאינו מסוגל להוציא בפייס אצבע אחת התירו לו להוציא שתי אצבעות ומונים לו רק אצבע אחת. כהן שמרמה ומוציא אצבע נוספת אין מונים לו כלל ומלקים אותו.
3. היה מעשה שבעקבות מריבה בריצה לזכות בתרומת המזבח כהן אחד דקר את חברו בלב והרגו. חשבו שזה אקראי בעלמא עד שאחד נפל ונשבר לו הרגל כמסופר במשנה והבינו שחייבים לעשות פייס.
4. נחלקו תנאים אם הוצאת הדשן נחשבת עבודה ובעלי מומים פסולים או שאינה נחשבת עבודה ובעלי מום כשרים.
5. לדעת ריש לקיש כשם שנחלקו אם הוצאת הדשן נחשבת עבודה כך נחלקו אם תרומת הדשן נחשבת עבודה. לדעת רבי יוחנן לכולי עלמא תרומת הדשן נחשבת עבודה. (אם תרומת הדשן אינה נחשבת עבודה בעלי מומים כשרים בה ואינה צריכה אלא שני בגדים מכנסיים וכתונת).


דף כד
שיעור תרומת הדשן, עבודות שזר חייב עליהם מיתה, ענייני הפייס

6. שיעור תרומת הדשן הוא כשיעור קומצו של כהן משום שלומדים ממנחה. (רש"י - זה שיעור מינימלי ואם רצה להוסיף מוסיף).
7. לדעת רב: ארבע עבודות זר חייב עליהם מיתה: א. זריקה. ב. הקטרה. ג. ניסוך המים. ד. ניסוך היין. לוי מוסיף: ה. תרומת הדשן. יש ברייתא שמסייעת לרב ויש ברייתא שמסייעת ללוי.
8. למדו מהפסוקים שזר לא חייב אלא כאשר מתקיימים שני תנאים: א. עבודת מתנה ולא עבודת סילוק. ב. עבודה תמה שאין אחריה עבודה ולא עבודה שיש אחריה עבודה. לוי סבור שבתרומת הדשן זר חייב כי לדעתו מתרבה מהפסוק שמחוץ להיכל חייבים על עבודת סילוק.
9. הדלקת המנורה אינה נחשבת עבודה וזר לא חייב עליה מיתה. (אמנם הצתת הקיסמים שעל המזבח נחשבת עבודה).
10. נחלקו אם חייב זר שסידר שני גזירי עצים על המזבח.יסוד המחלוקת הוא אם סידור שני גזירי העצים נחשבת סוף עבודה או שסידור אברי קרבן התמיד על המזבח נחשבת המשך עבודת סידור המזבח.
11. עשו פייס ארבעה פעמים ביום משום שכבוד מלך הוא להשמיע קול המון עם רב.
12. אותם שנאספו לפייס לדעת רב נחמן לבשו בגדי חול שלא יגזלו בעלי זרועות את העבודה (רבינו אליקים - אבל עכשיו שלובשים בגדי חול לא יבואו לעשות כולי האי לפשוט בגדי חול וללבוש בגדי קודש ולעבוד בחמסנות) , ולדעת רב ששת לבשו בגדי קדש שלא יבואו מי שזכה בפייס לעבוד עבודה בבגדי חול מרוב חביבות העבודה.

דף כה
סדר הקרבת התמיד

1. אביי הוכיח מהברייתא שלשכת הגזית היתה חציה בקודש וחציה בחול, והיו לה שני פתחים, אחד פתוח לקודש ואחד פתוח לחול.
2. משנה: הפייס השני, מי שוחט, מי זורק, ומי מדשן מזבח הפנימי, ומי מדשן את המנורה, ומי מעלה אברים לכבש, הראש והרגל, ושתי הידים, העוקץ והרגל, החזה והגרה, ושתי הדפנות, והקרביים, והסולת, והחביתיןז, והיין. שלשה עשר כהנים זכו בו. אמר בן עזאי לפני רבי עקיבא משום רבי יהושע, דרך הילוכו היה קרב.
3. היו מפייסין רק פעם אחת בכל פייס. כלומר מי שיצא בפייס זכה בשחיטה, ומי שימינו זכה ממילא בזריקה וכן הלאה.
4. מי שזכה בזריקה זכה גם לקבל את הדם לפני הזריקה.
5. ארבע שיטות יש בברייתא לסדר הקרבת איברי התמיד: א. בן עזאי - דרך הילוכו. ב. רבי יוסי - דרך הפשטו. ג. רבי עקיבא - דרך ניתוחו. ד. רבי יוסי הגלילי - דרך עילויו (המובחר שבנתחיו קודם).
6. רבא הסביר שתנא קמא שבמשנתנו סבורים כרבי יוסי הגלילי שהולכים לפי מעלת האיברים, אלא שלדעת ת"ק שבמשנה הולכים לפי גודל האבר ולרבי יוסי הגלילי לפי מעלת השומן שבבשר.
7. לכל הדעות למדו מהפסוק שהראש קודם לכל האברים. צירפו את הרגל לראש משום שיש בראש הרבה עצמות. נתנו את הפדר על בית השחיטה שהוא דרך כבוד משום שבית השחיטה מלוכלך בדם.

דף כו
הפייס השלישי והרביעי, מספר הכהנים שעסקו בקרבנות

1. משנה: הפייס השלישי חדשים לקטרת באו והפיסו והרביעי חדשים עם ישנים מי מעלה אברים מן הכבש למזבח.
2. הסיבה שלא היו מניחין לכהן לשנות בקטרת היא מפני שהיא מעשרת שנאמר "ישימו קטרה באפך...ברך ה' חילו".
3. אמר רבי יוחנן אין מפייסין על תמיד של בין הערביים אלא כהן שזכה בתמיד בשחרית הוא זוכה באותה עבודה בתמיד של בין הערביים.
4. לדעת התנא של המשנה היה פייס נוסף (הפייס הרביעי) מי מעלה אברים מהכבש למזבח משום שרצו שעוד כהנים יתעסקו בעבודה שנאמר "ברב עם הדרת מלך". אולם לדעת רבי אליעזר בן יעקב אותם כהנים שהעלו את האברים למחצית הכבש הם מעלים את האברים למזבח אחר כך משום שאין זה דרך ארץ שייראה כאילו הדבר הוא טירחה לכהן להעלות את האברים למזבח עד שהוא נזקק לכהן אחר שיחליפו.
5. משנה: תמיד קרב בתשעה בעשרה באחד עשר בשנים עשר לא פחות ולא יותר כיצד עצמו בט' בחג ביד אחד צלוחית של מים הרי כאן עשרה בין הערבים באחד עשר הוא עצמו בתשעה ושנים בידם שני גזירי עצים בשבת באחד עשר הוא עצמו בתשעה ושנים בידם שני בזיכי לבונה של לחם הפנים ובשבת שבתוך החג ביד אחד צלוחית של מים.
6. ניסוך המים בחג הסוכות הוא רק בתמיד של שחר, ולא בתמיד של בין הערביים. (כך גם מוכח מהמשנה שאם היה ניסוך המים בין הערביים אז היה ניתן להגיע לשלשה עשר כהנים בכל בין הערביים של סוכות אפילו בחול).
7. משנה: איל קרב באחד עשר הבשר בחמשה הקרביים והסולת והיין בשנים שנים פר קרב בעשרים וארבעה הראש והרגל הראש באחד והרגל בשנים העוקץ והרגל העוקץ בשנים והרגל בשנים החזה והגרה החזה באחד והגרה בשלשה שתי ידים בשנים ושתי דפנות בשנים הקרביים והסולת והיין בשלשה שלשה בד"א בקרבנות ציבור אבל בקרבן יחיד אם רצה להקריב מקריב הפשיטן וניתוחן של אלו ואלו שוין.
8. כוונת המשנה ש"הפשטן וניתוחן של אלו ואלו שוין" היא ששניהם כשרים בזר. בגמרא למדו זאת מהפסוקים.

דף כז
איזה עבודות כשרות בזר, על מה מפייסים

1. למדו מהפסוקים איזה עבודות כשרות בזר ואיזה צריכות כהונה: הכלל הוא שמקבלה ואילך מצוות כהונה. לכן שחיטה והולכת עצים למזבח כשרות בזר. הולכת אברים לכבש צריכה כהונה. נתינת אש על המזבח צריכה כהונה אף שהיא אינה עבודה שמעכבת את הכפרה. הפשט וניתוח לא צריכה כהונה אף שהיא לאחר קבלה.
2. סידור עצי המערכה כשרה בזר. הטעם הוא שעבודה זאת אינה עבודה חשובה כל כך