בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • יומא
לחץ להקדשת שיעור זה
פרק שישי

'שני שעירי'

סיכומים מאירים על מסכת יומא על כל דף ודף ברורים כדי שיוכל הלומד לחזור על עיקרי הדברים ותגל נפשו בקניית דברי תורה ערבים

undefined

הרב דניאל קירש

תשרי תשפ"ב
6 דק' קריאה
השוויון הנצרך בין שני השעירים

2. משנה: שני שעירי יום הכיפורים, מצוותן שיהיו שניהן שווין במראה ובקומה ובדמים ובלקיחתן כאחד.
ואף על פי שאינן שווין, כשרין.
לקח אחד היום ואחד למחר, כשרין.
מת אחד מהן, אם עד שלא הגריל מת, יקח זוג לשני.
ואם משהגריל מת, יביא זוג אחר ויגריל עליהם בתחילה, ויאמר: אם של שם מת, זה שעלה עליו הגורל לשם יתקיים תחתיו; ואם של עזאזל מת, זה שעלה עליו הגורל לעזאזל יתקיים תחתיו.
והשני ירעה עד שיסתאב, ויימכר ויפלו דמיו לנדבה, שאין חטאת צבור מתה.
רבי יהודה אומר: תמות.
ועוד אמר רבי יהודה: נשפך הדם, ימות המשתלח; מת המשתלח, יישפך הדם.
3. מכך שנאמר 'שני השעירים' (שאין צורך במילה 'שני' שמיעוט רבים שניים) למדו שהשעירים צריכים להיות שווים. אולם מהריבוי 'שעיר' 'שעיר' למדו שאין זה מעכב שיהיו שווים.
4. כדין שעירי יום כיפור כך דין כבשי מצורע וציפורי מצורע שצריך שיהיו שווים אבל אינו מעכב שיהיו שווים. כמו כן מוספי שבת צריכים להיות שווים (רש"י: ואינו מעכב).
5. שני שעירי יום כיפור ששחט אותן בחוץ: עד שלא הגריל עליהם - חייב על שניהם משום שחוטי חוץ. משהגריל עליהם - חייב על של שם ופטור על של עזאזל. עד שלא הגריל חייב על שניהם - אין הטעם שחייב משום שראויים לשעיר הנעשה בפנים, שהרי חסר הגרלה, אלא הטעם שחייב עד שלא הגריל עליהם הוא משום שכל אחד מהם ראוי לשעיר הנעשה בחוץ. אף שיש עוד מעבודת היום שקודמים לשעיר הנעשה בחוץ, מכיוון שבגוף הקרבן אין מעשה שצריך לעשות ורק חסר זמן לכן הם ראויים לשעיר הנעשה בחוץ שאין מחוסר זמן לבו ביום. יש אומרים שרב חסדא אמר הלכה זאת ויש אומרים רבה.

דף סג
שחיטת חוץ בפסח בשאר ימות השנה, דיני שעיר המשתלח

1. חייבים על שחיטת חוץ רק בקרבן שראוי לבוא אל פתח אוהל מועד. נאמרו שלש דעות בדין קרבן פסח ששחטו בחוץ בשאר ימות השנה: א. רב חסדא (יש אומרים רבה): לשמו – פטור. שלא לשמו - חייב משום שהוא ראוי לשלמים. ב. רב דימי בשם רבי יוחנן: בין לשמו ובין שלא לשמו פטור. הטעם שפטור בשלא לשמו הוא משום שסתמו לפסח ועקירת חוץ אין שמו עקירה. ג. רבין בשם רבי יוחנן: חייב בין לשמו ובין שלא לשמו. הטעם שחייב לשמו הוא משום שפסח בשאר ימות השנה סתמו לשלמים.
2. למדו מהפסוקים כמה דינים בשעיר המשתלח : א. אין בו דין שחוטי חוץ (אף שעושים לו הגרלה ווידוי בפתח אוהל מועד) . ב. אסור להביא אותו מחוסר זמן, כלומר לפני יום השמיני ללידתו. ג. אסור להביאנו בעל מום.
3. למדנו כאמור מהפסוק שאסור להקדיש קרבן מחוסר זמן לשעיר המשתלח. לכאורה גם בלי הפסוק לא ניתן להקדיש מחוסר זמן לשעיר המשתלח משום שצריך הגרלה והשעיר שמחוסר זמן אינו ראוי לשם. נאמרו כמה תירוצים. אחד מהם הוא שזה כשיטת רבי שמעון שסבור שאם מת שעיר המשתלח ניתן להביא שעיר אחר במקומו ללא הגרלה.


דף סד
האם בעלי חיים נדחים או לא נדחים

1. לדעת רבי יהודה אם נשפך הדם ימות המשתלח. הטעם הוא שרבי יהודה סבור שבעלי חיים נדחים. בדעת חכמים נחלקו: לדעת רב בעלי חיים אינם נדחים ולכן כאשר יש שני שעירים מקריב את השעיר מהזוג הראשון שהוא לא נדחה ועדיף להקריב אותו שמצווה בראשון. לדעת רבי יוחנן בעלי חיים נדחים ולכן מקריב את השעיר מהזוג השני.
2. רב למד שבעלי חיים אינם נדחים מהדין שבהמה עם מום עובר חוזרת לכשרותה לאחר שעבר המום. לדעת רבי יוחנן יש מיעוט בפסוק שרק במום עובר הבהמה חוזרת לכשרותה ובשאר דברים בעלי חיים נדחים. משנתנו מדוייקת כרב והברייתא מדוייקת כרבי יוחנן.


דף סה
ביאור שיטת רבי יהודה בתקלות בפר ושעיר

1. במשנה מובא דברי רבי יהודה שאם מת המשתלח יישפך הדם. אף ששילוח השעיר אינו מעכב, ואף הודוי לא מעכב לדעת רבי יהודה, בכל זאת למדנו מהפסוק 'יעמד חי לפני ה' לכפר', ששעיר המשתלח חייב להיות חי עד שעת מתן דמים של חברו.
2. כאשר בני העיר שקלו את שקליהם ואבדו ושקלו שקלים אחרים תחתיהם, ואחר כך נמצאו השקלים הראשונים, הדין הוא שאלו ואלו שקלים הם ואין עולים לשנה הבאה. לדעת רבי יהודה עולים לשנה הבאה. הקשה אביי: בברייתא מבואר שפר ושעיר של יום הכיפורים שאבדו והפריש אחרים תחתיהם לדעת רבי יהודה ימותו (לשיטתו שחטאת ציבור מתה). למה לא נאמר שהפר ושעיר יקרבו ביום כיפור לשנה הבאה כמו בשקלים? נאמרו כמה תירוצים שלא התקבלו למסקנה.
3. למסקנת הגמרא (בדף סו) רבא הסביר שלדעת רבי יהודה יש חשש לתקלה משום שהקרבנות האלו ראויים להקריב בשנה הבאה ביום כיפור וטרוד ליבו על הקרבתם ומתוך כך הוא עלול להקריבם לפני יום הכיפור הבא. יש תנאים שסוברים שאין לחשוש לתקלה.

דף סו
שעיר המשתלח

1. משנה: בא לו אצל שעיר המשתלח, וסומך שתי ידיו עליו ומתוודה. וכך היה אומר: אנא השם, עוו פשעו חטאו לפניך עמך בית ישראל. אנא בשם, כפר נא לעוונות ולפשעים ולחטאים, שעוו ושפשעו ושחטאו לפניך עמך בית ישראל , ככתוב בתורת משה עבדך לאמר) ויקרא טז :( כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני יי תטהרו. והכהנים והעם העומדים בעזרה, כשהיו שומעים שם המפורש שהוא יוצא מפי כהן גדול, היו כורעים ומשתחוים ונופלים על פניהם, ואומרים: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. מסרו למי שהיה מוליכו. הכל כשרין להוליכו, אלא שעשו הכהנים (גדולים) קבע ולא היו מניחין את ישראל להוליכו. אמר רבי יוסי: מעשה והוליכו ערסלא, וישראל היה. וכבש עשו לו מפני הבבליים, שהיו מתלשים בשערו ואומרים לו: טול וצא, טול וצא.
2. למדו מהמילה 'איש' שזר כשר לשלוח את השעיר המשתלח אף שכתוב בו כפרה.
3. מהמילה 'עתי' למדו שלש הלכות: א. צריך המשלח להיות מזומן לכך מאתמול. ב. אפילו בשבת משלחים את השעיר אף אם השעיר היה חולה וצריך להרכיבו על כתפו. ג. משלחים אפילו בטומאה, שאם נטמא מי שהוזמן לשלח את השעיר, הוא נכנס טמא לעזרה, מקבל את השעיר ומשלחו.
4. שאלו את רבי אליעזר שלש שאלות לגבי שעיר המשתלח: א. במקרה שחלה השעיר מהו שירכיבהו על כתפו. ב. אם חלה משלחו מהו שישלחו ביד אחר. ג. אם דחפו ולא מת מהו שירד אחריו וימיתנו. רבי אליעזר לא רצה להשיב משום שלא שמע מפי רבו, ומעולם לא אמר דבר שלא שמע מפי רבו. חכמים השיבו: א. אם חלה מרכיבו על כתפו, ב. אם חלה משלחו ישלחנו ביד אחר. ג. אם דחפו ולא מת ירד אחריו וימיתנו.


דף סז
שילוח השעיר לעזאזל, הוצאת הפר והשעיר לשריפה

1. משנה: מיקירי ירושלים היו מלווין אותו עד סוכה הראשונה. עשר סוכות מירושלים ועד צוק, תשעים ריס, שבעה ומחצה לכל מיל. על כל סוכה וסוכה אומרים לו: הרי מזון והרי מים. ומלווין אותו מסוכה לסוכה, חוץ מאחרונה שבהן, שאינו מגיע עמו לצוק, אלא עומד מרחוק ורואה את מעשיו. על כל סוכה וסוכה אומרים לו: הרי מזון והרי מים. ומלווין אותו מסוכה לסוכה, חוץ מאחרונה שבהן, שאינו מגיע עמו לצוק, אלא עומד מרחוק ורואה את מעשיו.
2. במשנה מבואר שעשר סוכות היו והמרחק לצוק היה תשעים ריס שזה שנים עשר מילין. זה שיטת רבי מאיר. אולם בברייתא מובא שיטת רבי יהודה שהיו תשע סוכות ועשרה מילין. דעת רבי יוסי שהיו חמש סוכות ועשרה מילין, וכולן הלכו יותר מתחום שבת על ידי עירוב. רק לשיטת רבי מאיר לא היו מלווים את המשלח לצוק.
3. היו מציעים למשלח לחם ומים בשביל שיהיה לו פת בסלו, ומעולם לא הוצרך אדם לכך.
4. היה המשלח מחלק את הלשון של זהורית ומניח חצי על הסלע, ומניח חצי בין קרניו של השעיר לעזאזל. אם היה מניח את כל הלשון של זהורית רק על הסלע לפעמים היה הלשון מלבין לפני דחיפת השעיר ולא יהיה איכפת לכהן לקיים את מצוות השעיר ולדוחפו מהצוק. אם היה כל הלשון רק על השעיר לפעמים לא יוכלו לראות אם הלשון הלבין.
5. בתחילה תלו את הלשון של זהורית על פתח האולם והפסיקו לעשות כן שלא יהיו העם עצובים אם לא הלבין.
6. נחלקו רב ושמואל בדרשת הפסוקים אם איברי השעיר לעזאזל מותרים או אסורים בהנאה. רבא אמר שמסתבר שמותרים שלא אמרה התורה לשלח את השעיר לעזאזל אם זה יביא תקלה.
7. ממתי מטמא המשלח בגדים? לדעת רבי יהודה משיצא חוץ לחומת ירושלים. לדעת רבי יוסי אינו מטמא עד שמגיע לצוק. לדעת רבי שמעון אינו מטמא עד שעת שילוחו מהצוק ממש. נחלקו בדרשת הפסוק.
8. משנה: בא לו אצל פר ושעיר הנשרפין. קרען והוציא את אימוריהן, נתנן במגיס והקטירן על גבי המזבח. קלען במקלעות והוציאן לבית השריפה. ומאימתי מטמאין בגדים? משיצאו חוץ לחומת העזרה. רבי שמעון אומר: משיצת האור ברובן.
9. רבי למד שבבפר ושעיר הנשרפים לא היה מפשיט את העור כמו בעולה, אלא מנתחן כאשר העור על גבי הבשר כפי שמצינו בפר כהן משיח שלא היה מפשיט את העור.


דף סח
שריפת הפר והשעיר של יום הכיפורים, קריאת הכהן הגדול ביום הכיפורים

1. היכן נשרפין פר ושעיר יום הכיפורים? לדעת חכמים בצפונה של ירושלים משום שכל מעשה חטאת בצפון. לדעת רבי שמעון במזרחה של ירושלים.
2. נחלקו תנאים אם היה צריך להקדים לשם דשן לפני השריפה בשביל שייקרא המקום 'מקום שפך הדשן'. עוד נחלקו אם היה צריך מקום השריפה להיות מקום מדרון שיהא הדשן משתפך.
3. טומאת השורף: למדנו במשנה שלדעת רבי שמעון מטמא בגדים משיצית האור ברובן. בברייתא התבאר שדווקא השורף הוא שמטמא בגדים ולא המצית את האור והמסדר את המערכה. המתעסק בשריפתם לאחר שנעשו אפר אינו מטמא בגדים. נחלקו התנאים אם מטמא כאשר הבשר כבר ניתך אבל עוד לא נעשה אפר.
4. משנה: אמרו לו לכהן גדול: הגיע שעיר למדבר.ומניין היו יודעין שהגיע שעיר למדבר? דרכיות היו עושין, ומניפין בסודרין, ויודעין שהגיע שעיר למדבר. אמר רבי יהודה: והלא סימן גדול היה להם, מירושלים ועד בית חידודו שלושה מילין. הולכין מיל, וחוזרין מיל, ושוהין כדי מיל, ויודעין שהגיע שעיר למדבר. רבי ישמעאל אומר: והלא סימן אחר היה להם, לשון של זהורית היה קשור על פתחו של היכל,
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il