לא לכך התכוון הרב קוק כנראה.
עמדתי ליד השר יעקב נאמן ז"ל בשנת 94' בחנוכת בית הכנסת בעתניאל. היינו לצידו מעט אנשים כשהוא סיפר לנו בהתרגשות על אריק שרון: "אין לכם מושג מי האיש הזה. משיירי כנסת הגדולה!". זה ציטוט כמעט מדויק שברבות הימים ובשוך ההתנתקות הוטבע בזיכרוני. אנשים דתיים מחפשים פעמים רבות את הטוב, ובהשפעת הזיכרון ההיסטורי־תלמודי שלהם עורכים לפעמים השוואות בין אז להיום. במקרה של שרון - לא משיירי כנסת הגדולה היה, אלא מחריב ההתיישבות, שאומנם היו לו כוחות גדולים וזכויות לא מעטות, אבל כפי הנראה בהיסטוריה כך הוא ייזכר למרבה הצער.
התעוררתי לזה עם נאומו של ראש הממשלה בנט בוועידת הג'רוזלם פוסט לפני כשבועיים, שבו אותו אחד שמיקם את עצמו בעבר מימין לנתניהו גילה פתאום את אורה של האחדות, או ליתר דיוק – את הצורך לתת לשמאל מקום בהנהגה. את הגותו לקח ככל הנראה מדברי הרב קוק בספר 'אורות'. בנט טען ששלושה כוחות "מושכים בחבל": הדתיים, הלאומיים והשמאל, והמתח שבין הכוחות הוא מה שעושה אותנו למה שאנחנו. "אנו זקוקים למעשה לשלושת הווקטורים", הוא טען, "אנחנו המדינה היהודית, אני שמח שיש חרדים, אבל אנחנו צריכים להגביל את ההשפעה הפוליטית שלהם. לא הייתי רוצה ישראל בלי שמאל". בהמשך דבריו הוא אמר ש"למרות שאנחנו לא מסכימים, אני שמח שיש את הנגד הזה כדי שנוכל להתווכח עליו... הנקודה שלי היא שלא מדובר רק בפשרה, שבה אם נזוז לכיוון אחד, הצד השני מפסיד. מדובר על מציאת הנקודה הנכונה בין הכוחות האלה. אני גאה להוביל ממשלה שנמצאת שם".
בנט רמז כמובן לדברי הרב קוק, וטוב שלפוליטיקה תהיה אחיזה בהגות גבוהה, אבל חיוני שתהיה מדויקת ונאמנה למקור. שלא נעשה את הוגי הדעות לתרצני החולשות ולמקשטי המחדלים שלנו. יש הבדל גדול בין מי שמבקש להנהיג, כי אין דרך אחרת וזה מה שיש, ובין מי שעוטף זאת במה שנראה כעומק רעיוני. כמו ההבדל בין מסורתי שעושה קידוש בשבת והולך למשחק כדורגל כי הוא לא מספיק חזק, ובין רבאיי רפורמי שמשכתב את התורה בלא בסיס, היגיון או סמכות.

קוסמופוליטיות לצד מאבק ברע
ב'אורות' (התחיה פרק יח) כתוב ש"שלשה כוחות מתאבקים כעת במחנינו. המלחמה ביניהם נכרת היא ביותר בארץ ישראל, אבל פעולתם היא פעולה נמשכת מחיי האומה בכלל, ושרשיהם קבועים הם בתוך ההכרה החודרת במרחבי רוח האדם". הרב מתייחס לחלוקה שבין הקודש, האומה והאנושיות. דומה למה שבנט הציג בנאומו. כלומר, אנחנו לא אי בודד באנושות אלא חלק אינטגרלי שלה, וכל הנטיות הכלל־עולמיות מיוצגות בעם שלנו. לכן יש לראות במאבק שבין הקודש, הלאומיות והאנושיות ביטוי למאבק על הזהות, ויש להכיר בכך שהיא זקוקה לשלושת המרכיבים הללו יחד.
האם בנט צודק? האם השמאל המיוצג בפוליטיקה היום על ידי אנשים כמו מרב מיכאלי אשר מטיפה לחורבן המשפחה ומעודדת סרבנות, שר הבריאות שעולה לרגל אל רב המרצחים ברמאללה בעיצומו של קבינט קורונה או סגן ראש מוסד יו"ר ועדת חוץ וביטחון אשר ממנה לעוזרת תומכת טרור בהכרה ברורה שהיא עלולה להדליף סודות מדינה לאויבינו - האם אלו מייצגים את אנשי השמאל שרצו בטוב לעולם כולו מזמן הרב קוק?
בפרשת וירא אנחנו פוגשים את אברהם אבינו הקוסמופוליטי. עומד אבינו על ראש ההר ומנהל כביכול ויכוח עם בורא עולם על סדום. למרות הרשע והגורל המגיע להם בדין, אברהם אבינו מחפש את הדרך להושיע אותם. אין לו עניין אישי בהם והם לא בני קהילתו, אבל טובת האדם הכללית מגלה תכונה יקרה שמגדירה את הזהות הלאומית שלנו בהמשך. אולי הצד השלישי הזה – האנושי – נולד שם.
הנצי"ב מוולוז'ין בהקדמתו היסודית לספר בראשית רואה בהנהגה של אברהם את התשתית למה שהוא מכנה "ישרות". "וזה היה שבח האבות שמלבד שהיו צדיקים וחסידים ואוהבי ה' באופן היותר אפשר, עוד היו ישרים. היינו שהתנהגו עם אומות העולם אפילו עובדי אלילים מכוערים; מכל מקום היו עמם באהבה וחשו לטובתם באשר היא קיום הבריאה".
התשתית היהודית בנויה על הרצון בקיום הבריאה. אנחנו באים מתוך רצון קיומי. בתיקון עולם אנחנו חפצים ולא בחורבנו. באיזשהו מקום אפשר לשמוע כאן איזה הד למגמות שמאלניות של שמירת הסביבה לסוגיה ואהבת האדם. אבל אני מבקש לטעון שאנחנו עומדים כאן לא בפני מחנה שלישי אלא מול מחנה רביעי. כי השמאל הפוליטי רחוק מלייצג את אהבת האדם, אלא מבקש את הרס התרבות האנושית והצדק כפי שאנחנו מכירים.
אברהם אבינו לא בלבל בין טוב לרע. הוא לא עשה הנחות לרשעה ועלה אליה לרגל, כמו שהנצי"ב עצמו מדגיש שם: "כמו שאנו רואים כמה השתטח אברהם אבינו להתפלל על סדום. אף על גב שהיה שונא אותם ואת מלכם תכלית שנאה עבור רשעתם כמבואר במאמרו למלך סדום. מכל מקום חפץ בקיומם". אפשר להניח בביטחון שבשום אופן לא היה אברהם אבינו משתף את אנשי הרשע בשלטון. הוא לא היה נותן לעבאס אחריות על קיום המדינה היהודית.

להיפרד מלוט
חשוב שנבדיל בינם ובין השמאל המחובר אל הארץ ואל ערכיה, שיש לו תפיסת עולם שונה משלנו אבל הוא אוהב את ישראל ובטוח שהטוב בשבילה הוא להתנתק מה"שטחים". איתו, למרות הכאב, אנחנו חייבים לנהל דיאלוג מכבד ואוהב. הבעיה היא בייצוג הפוליטי של מי שכפי הנראה מתחבר לתנועה העולמית של פירוק הזהות הלאומית. אלו המבקשים לקחת חרדים במריצות, עולים למוקטעה ברמאללה, ואולי הנורא מכול – מפקידים את גורל העם היהודי בידי אויביו.
יתרה מזאת, הרב קוק עצמו מזהיר שם מפני תופעה שבה המחנות הללו אינם מוכנים לקבל את הזולת, ותחת זה "באה רק הכרה שלילית לפרנס את החיים, וכל בעל כח מיוחד מלא הוא רק מרץ של אש ביחס לשלילתו של הכח האחר או האחרים שאינו חפץ להכירם". זה יוצר מצב נורא של נביקת הרוח ואובדן האמת. מצב של סכנה לאומית של ממש.
האם השמאל הפוליטי פתוח להקשבה? האם הוא שומע את זעקת הדתיים על אובדן זהותה של המדינה? האם בנט עצמו, אשר קורא לצמצום כוחם של החרדים, מוכן לקבל באמת את השפעתם?
הנטייה הדתית־לאומית להתמקם בעמדת הכלה ולרצות להתקבל על ידי אליטת השמאל לא רק שאינה מעצימה את ההומניות שבו, אלא גם מחלישה את כוחו להקים עמדה מוצקה וישרה נגד הרשע, כשהוא קם להחריב את האומה. כך, במקום לקחת חלק אקטיבי אנחנו הופכים בלי מודע לפילוסופים שבמקום להילחם על עמדותיהם מפרשים את המציאות שמתהווה בלעדיהם.
אברהם אבינו הבין שעליו להיפרד מלוט, משום שקרבתו פוגעת בתפקידו ההיסטורי להנחיל אמונה ומוסר לעולם. זה לא מנע ממנו לקחת את תלמידיו ולצאת למלחמה כבדה כדי להשיב אותו בחזרה. אנחנו לא חיים בעולם בינארי אלא במציאות מורכבת שיש בה גוונים ולא כל ריחוק הוא בהכרח ניתוק. כאשר בנט טוען שהוא כראש ממשלה לוקח אחריות על המבנה המשולש הזה, הוא זונח את המלחמה בשחיתות המוסרית ובחוסר היושרה שהשמאל הקיצוני מייצג, כביכול בשם אחדות המחנות. הימין המסורתי, המנותק כנראה מרעיונות נשגבים, אולי לא סלל את הדרך לבית המקדש אבל לכל הפחות לא אפשר להציב אלילים במקומו.

מתוך העיתון בשבע