עלינו תמיד ללמוד ממעשיהם של אבות האומה, ששימשו לנו דוגמה; כל שכן כאשר מעשיהם מפורשים במקרא. בנושא שבכותרת, אם יפסיק אדם מהמצוה שמקיים בכל רגע ורגע שהוא נמצא בארץ ישראל (כדברי "ספר החרדים", בפרק על ארץ ישראל) כדי לראות ידיד או אפילו בן אהוב בחוץ לארץ, הבה ונראה ממעשהו של יעקב אבינו.

הגאון המפורסם ר' אברהם בן הגר"א [גאוניותו ניכרת מפירושיו "באר אברהם" לביאורי אביו על אגדות מסכת ברכות], כתב גם ביאור לספר תהלים. שם בפרק מ"ז [פסוק ה] על המקרא: "יִבְחַר לָנוּ אֶת נַחֲלָתֵנוּ אֶת גְּאוֹן יַעֲקֹב אֲשֶׁר אָהֵב סֶלָה" שואל משום מה הוזכר כאן דוקא יעקב אבינו? הוא עונה וזו לשונו:

"אמר דוד המלך [מחבר ספר תהלים] מי גדול לנו מיעקב אשר בעינו לא היתה ארץ טובה ממנה כי אהב אותה בחייו ובמותו [=כלומר שציוה ליוסף בנו להעביר את גופתו לקבורה אך ורק בארץ ישראל], כי אפילו לראות את יוסף בנו, אשר אהב מכל בניו, ונתמנה למלך [=ממילא לא הורשה יוסף לצאת ממצרים] לא היה רוצה ללכת אם לא נֶאֱמַר לו 'אל תירא מרדה מצרימה'. ובמותו אמר 'אל נא תקברני במצרים'' ואם כן בה נתגאה יעקב ונתעלה, והוא [שנאמר כאן במקרא] "אשר אהב אותה סלה" כמו שאמרו [חז"ל, עירובין נד, א] 'כל מקום שנאמר 'נצח, סלה, ועד', אין לו הפסק עולמים'" [עכ"ל].

מניין לנו שיעקב היסס אם לצאת, ורק יצא אחרי שקיבל רשות מהקב"ה? הנה בשאלה דומה כותב רמב"ן (על בראשית מו, א):
(א) וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וַיָּבֹא בְּאֵרָה שָּׁבַע וַיִּזְבַּח זְבָחִים לֵאלֹהֵי אָבִיו יִצְחָק:
(ב) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי:
(ג) וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם:
(ד) אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ:
(ה) וַיָּקָם יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יַעֲקֹב אֲבִיהֶם וְאֶת טַפָּם וְאֶת נְשֵׁיהֶם בָּעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח פַּרְעֹה לָשֵׂאת אֹתוֹ:

יש לשים לב [א] פתח המקרא ששמו "ישראל" ומיד אחרי ההחלטה לרדת למצרים, שמו התחלף ל"יעקב". כלומר ממדריגה רמה של שמחה למדריגה ירודה של צער.

[ב] כיון שהוא כבר יצא בדרך דרומה, לכיוון מצרים, וכנאמר בפסוק הקודם :
(כח) וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל רַב עוֹד יוֹסֵף בְּנִי חָי אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ בְּטֶרֶם אָמוּת:

מה ראה צורך להקריב קרבנות ולבקש מהקב"ה חזון? ומדוע דוקא בבאר שבע, ולא במקום מגוריו [לדברי מהרז"ו בביאורו לבראשית רבה סח פסקא ה, מקום מגורי יעקב היו בחברון] משם התחיל את המסע? שהרי כאן כתוב "ויבא בארה שבע" כלומר לא היה זה מקום מגוריו?

ענה על כך רמב"ן (בראשית מו, א): "ועשה זה בבאר שבע שהוא בית תפילה לאבותיו, ומשם נטל [יעקב] רשות בלכתו לחרן" [עת שברח מאחיו עשו].

והנה חז"ל אמרו (בראשית רבה סח, ה) בריחת יעקב מאחיו עשו: "ומה תלמוד לומר 'ויצא יעקב מבאר שבע'? אלא אמר, אבא [=יצחק] בשעה שבקש לצאת לחוצה לארץ מהיכן הורשה לו? לא מבאר שבע? אף אני הריני הולך לבאר שבע, אם נותן לי [=הקב"ה] רשות הריני יוצא, ואם לאו איני יוצא. לפיכך הוצרך הכתוב לומר 'ויצא יעקב מבאר שבע'" [עכ"ל].

זאת אומרת, אפילו עת שהיתה סכנת מות מרחפת על ראשו, שהרי אמרה לו אמו רבקה (בראשית כז) במפורש:
(מב) וַיֻּגַּד לְרִבְקָה אֶת דִּבְרֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹול, וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְיַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן וַתֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה עֵשָׂו אָחִיךָ מִתְנַחֵם לְךָ לְהָרְגֶךָ:
(מג) וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹולִי וְקוּם בְּרַח לְךָ אֶל לָבָן אָחִי חָרָנָה:
(מד) וְיָשַׁבְתָּ עִמּוֹ יָמִים אֲחָדִים עַד אֲשֶׁר תָּשׁוּב חֲמַת אָחִיךָ:
(מה) עַד שׁוּב אַף אָחִיךָ מִמְּךָ וְשָׁכַח אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ לּוֹ, וְשָׁלַחְתִּי וּלְקַחְתִּיךָ מִשָּׁם, לָמָה אֶשְׁכַּל גַּם שְׁנֵיכֶם יוֹם אֶחָד?:

ברור כשמש כי יצליח יעקב יותר להמלט מכל סכנה אם ידור בארץ אחרת, וכל שכן אצל דודו לָבָן שיגן עליו. וגם אפשרויות רבות יש לפניו להסתתר אי-שם בכל מרחבי ארץ ישראל. ואעפ"כ לא החליט לצאת מארץ ישראל עד שהקב"ה הרשה לו.

[והדברים דומים לדברי הקדמון ר' אשתורי הפרחי ב"כפתור ופרח" פרק עשירי (מהד' ישנה עמ' 36, ומהד' חדשה עמ' רמ"ב), וכן דברי "מגן אברהם" בביאורו "זית רענן" לילקוט שמעוני על תחילת עשרת הדברות (יתרו) מדוע ר' נתן במכילתא מבאר שהם יושבי ארץ ישראל? כי גם בזמן השמדות בעניני דת שעינו והרגו הגוים לשומרי המצוות, נקראו בני ארץ ישראל "אוהבי ולשומרי מצוותי": "מפני שמוסרים נפשם עליהם מה שלא נצטוו על כך. אלו שהיו יושבין בארץ ישראל, שבארץ ישראל היו גזירות קשות והיו יכולים לברוח לחוץ לארץ, ואפילו הכי מסרו עצמן על ישיבת ארץ ישראל. מה שאין כן היושב בחוץ לארץ במקום גזירות קשות מתחייב בנפשו אם לא הולך למדינה אחרת (כדעת הרמב"ם בהל' יסודי התורה, פרק חמישי)].

הרי לנו מכאן ללמוד מאבותינו, ובמיוחד יעקב בחיר שבאבות (בראשית רבה, עו, א ), עד כמה לבו של אדם צריך להסס עליו אם לצאת לחוץ לארץ לראות בנו או קרוב משפחה אחר.

ועובדה היא, כי הרב קוק לא יצא לחו"ל כדי להשתתף בנישואי בנו יחידי ואהובו, ר' צבי יהודה קוק, שהיו בשויצריה. כמו שאנו לומדים מ"אגרות הראי"ה" [ממכתבו המתוארך כ"ב שבט, תרפ"ב, ואחר כך מכתבו בכ"ז אדר תרפ"ב].