אחד ממכריי למד מספר שנים בישיבה. בשלב מסוים משפחתו גדלה, והגיע זמנו לצאת ולפרנס את משפחתו. שוחחתי עימו על אפיקים שונים של תעסוקה, והוא חלק איתי את חששותיו מכך שעם יציאתו מעולמה של תורה, הוא ירד אט אט ממעלותיו הרוחניות, וישקע בעולם של חולין.
כדי להמחיש את חששותיו, הוא אף סיפר לי שבמחלקת ישיבות ההסדר שבה שירת, בתקופת השירות הסדיר, כשכל חיילי המחלקה היו לאחר כמה שנות לימוד תורה בישיבה – רבים רבים מהחיילים ניצלו כל רגע פנוי ללימוד תורה.
והנה, עברו שנים, וחבריו חיילי המחלקה סיימו את שירותם הצבאי וגם יצאו מעולמה של תורה לשוק התעסוקה. כעת, כשהם נקראים ביחד לשירות מילואים, בזמנם הפנוי החברים מבלים זמנם לריק ולא שוקדים על לימוד התורה כמקודם.
איני רוצה שתהליך כזה יקרה גם לי, סיים אותו מכר את דבריו.
אכן, ניצבת בפנינו שאלה גדולה ויסודית – כיצד להמשיך ולעלות במעלות הרוחניות לאורך כל החיים – לא רק תלמידי הישיבות, כי אם גם כל הסטודנטים באקדמיה ואנשי המעשה. זוהי שאלה ידועה, המנסרת בחלל עולמנו כבר שנים רבות, ולאחרונה אף צפה ועולה בחריפות בזרמים רוחניים שונים. לשאלה זו ניתנות תשובות שונות על ידי זרמים שונים – חסידים, ליטאים, ספרדים, חרדים ודתיים־לאומיים, וכדאי לכל זרם ללמוד גם מהפתרונות שניתנים על ידי הזרמים האחרים.
ברצוני לגעת בשאלה זו לאור פרשיות השבוע, שבהן עם ישראל יורד מצרימה לשנות גלות ארוכות. יציאה זו מארץ ישראל לגלות, אפשר להמשיל ליציאה מעולמה של תורה לעולם המעשה. אם נתבונן היטב, נגלה שיש בפרשה שלושה אנשים שיורדים מצרימה, ושלושתם מבטאים שלושה סוגי התמודדויות, היכולות להיות שלושה שלבים בהמשך הדבקות בה' של היוצא לעולם המעשה.

ממגננה לשליחות
הראשון הוא יוסף הצדיק. כשיוסף מגיע למצרים, הוא בודד מאוד. הוא מצוי בסביבה שמפתה אותו לחטוא, להשליך מאחוריו את עולמו הרוחני הקודם ולשקוע בטומאה. אשת פוטיפר מנסה לפתות אותו לתת לה את כוחות החיים הפנימיים והיסודיים ביותר שלו, 'להיות עימה' גשמית ורוחנית.
ואכן, לפי אחת השיטות בחז"ל, יוסף כמעט ומתפתה אחריה, והוא בא הביתה "לעשות מלאכתו" – כלומר, לחטוא עימה. אך באותה שעה נראית לו דמות דיוקנו של אביו בחלון, והוא מתגבר על יצרו ונס, ומציל את רוחניותו.
והנמשל בענייננו: בתחילה, כשאדם יוצא מעולם הרוח לעולם המעשה, יש שחיקה רוחנית גדולה וכוחות חזקים מאוד שמבלבלים את דעתו ומפתים אותו ליפול במעמקי החטא. בתקופה זו עליו להיזכר בדמות דיוקנו של אביו, לתקוע במחשבתו את כל הרגעים הרוחניים הנעלים שספג בהיותו בעולם התורה, להמשיך לשמור על קשר עם הרבנים והחברים, והדבר יסייע בידו לשמור על נפשו גם בעולם המעשה.
זהו שלב ראשוני חשוב, אך זוהי עדיין עמדת מגננה שכוחה יפה כעזרה ראשונה בלבד.
השלב השני הוא לאור דמותו של יעקב אבינו. יוסף מזמין את אביו לרדת מצרימה בגלל הרעב, "וכלכלתי אותך שם, כי עוד חמש שנים רעב", אך יעקב עצמו יורד מנימוק אחר – "רב, עוד יוסף בני חי, אלכה ואראנו בטרם אמות".
ונשאלת השאלה – הכיצד יעקב אבינו יוצא מארצנו הקדושה כדי לראות את בנו? הרי אביו יצחק הצטווה שלא לצאת כלל, ואף אברהם אבינו ירד רק בגלל הרעב, ולא יצא מסיבות פעוטות יותר?
אכן, בפשטות הסיבה העיקרית שבגללה נאלץ יעקב לצאת מהארץ היא הרעב, אלא שהוא צירף לה את הרצון לראות את יוסף. ומה הדבר מלמדנו?
ידוע שלכל אחד מהאבות הייתה מעלה מיוחדת ותפקיד מיוחד. אברהם עקד את בנו, יצחק נעקד, וליעקב היה צער גידול בנים. עניינו המיוחד של יעקב הוא שהפך את עם ישראל מבודדים לציבור, וזאת על ידי שהוליד את שנים־עשר השבטים.
יעקב יוצא לחוץ לארץ בשביל השליחות המיוחדת שלו. בפעם הראשונה הוא יוצא לחרן לשאת נשים ולהוליד ילדים, ובפעם השנייה הוא הולך לראות את יוסף ולוודא שכל בניו נשארים חלק מעם ישראל ומשלימים את משימתו בעולם.
כך יעקב הופך את ההכרח של סיפוק צורכי החיים למשימת חיים, משימת קודש. וזה השלב הבא ליוצא לעולם המעשה: לעבור מתודעת הבודד, המשמר את רוחניותו בעולם מנוכר המושך לכיוונים זרים, לחיפוש השליחות הקדושה במקום שבו אתה נמצא. כשאדם הוא שליח במקום, הרי שהוא שרוי כל העת ברוחניות פעילה ומוסיפה.
ואף יוסף הצדיק עבר בהמשך חייו משלב המגננה (הראשון) לשלב השליחות (השני). כשיוסף מגלה את זהותו לאחים, הוא מתעלה מעל רגשות הכעס והנקמנות הטבעיים למדרגה רוחנית נישאה שבה הוא מנחם את האחים, באומרו "אל תעצבו... כי מכרתם אותי הנה, כי למחיה שלחני אלוקים לפניכם".
לגדלות נפש זו הוא מגיע בזכות התודעה שהוא אינו רק פליט השורד במצרים, כי אם שליח אלוקי להצלת העולם. תודעת השליחות רוממה אותו למדרגות רוחניות נעלות.
מספרים על קבוצת נשים מחסידות חב"ד, שטסה פעם ביום שישי ליעד מסוים. והנה, בהיותן בשדה התעופה, התברר להן שיש תקלה במטוס ועליהן להמתין מספר שעות עד שהמטוס ימריא למחוז חפצן. השבת חיכתה מעבר לפינה, והן נכנסו ללחץ גדול. כמנהג חסידים, אחת הנשים התקשרה למזכירות הרבי מליובאוויטש, סיפרה למזכיר שהן סתם תקועות בשדה התעופה, וביקשה שהרבי יברך אותן שהבעיה תיפתר במהרה והן יזכו להגיע ליעד לפני שבת.
לאחר מספר דקות שב אליה המזכיר ואמר שהרבי לא מבין מה זה "סתם". יהודי לא תקוע "סתם" במקום מסוים, אלא יש לו שליחות באותו מקום, ועליו לחפש את השליחות שלו. קיבלו הנשים את הוראת הרבי, והתפזרו מיד ברחבי השדה לחפש אחר נשים יהודיות ולחלק להן נרות שבת.
עברו שנים, ויום אחד פגשה אחת הנשים החב"דיות את אחת מהנשים שקיבלו באותו יום שישי נרות שבת, והתברר שבעקבות אותם נרות שבת התעוררה האישה לשוב בתשובה שלמה.

שיבות נקים בכל מקום
השלב השלישי הוא לאור דמותו של יהודה. "ואת יהודה שלח לפניו... להורות לפניו גושנה" – "לתקן לו בית תלמוד, שמשם תצא הוראה" (בראשית רבה צה, ג). יהודה נשלח למצרים בשביל להקים במקום ישיבה – "ישיבות נקים בכל מקום", וכידוע, ישיבות מטבען משנות אט אט את כל סביבתן. יהודה הופך את ארץ גושן כולה למקום תורה, ומרומם את הסביבה כולה.
וכשיהודה והאחים מרוממים את הסביבה כולה, גם יוסף עובר לשלב השלישי ומשנה את הסביבה: "ואת העם העביר... מקצה גבול מצרים עד קצהו", וכפי שמבארים חז"ל שכך גרם לאחיו להרגיש נוח עם העובדה שנעקרו מארצם לארץ אחרת, שהרי כל העם נעקר ממקום למקום. הסביבה כולה השתנתה.
היוצא לעולם המעשה צריך לשאוף אט אט להפוך את סביבתו כולה לסביבה מבקשת רוחניות, וכפי שאמר הרבי הרש"ב, האדמו"ר החמישי של חב"ד: "חסיד יוצר סביבו סביבה" (היום יום, ל' אדר א').
ברוך ה', זכינו בדורנו שתנועת הגרעינים התורניים הולכת וצוברת תאוצה, יחד עם עוד מפעלים רבים של תורה וקדושה המכוונים להמשך עלייה רוחנית בחיי המעשה. מטרתם הראשית של הגרעינים היא לרומם את סביבתם, אך מי שיתבונן לעומק יגלה שיש בגרעינים יכולת לתת לאדם את כל שלושת השלבים הדרושים להמשך עלייתו הרוחנית. כדאי לכל מבקש רוחניות להצטרף לגרעין או לפעול בדרכו שלו למימוש שלושת השלבים.
כך יזכה האדם להפוך מהאיש הבודד המשמר את עצמו, לשליח הפועל וחש תפקיד חשוב במקום שבו הוא נמצא, ולבסוף יהפוך את סביבתו לסביבה רוחנית, שהיא עצמה מקום של תורה. אדם שיבנה אט אט את שלושת השלבים זה על גבי זה, יזכה בעזרת ה' לעלות במעלות הרוחניות כל ימי חייו.

הכותב הוא ראש ישיבת ההסדר 'אורות נתניה' ורב הגרעין
מתוך העיתון בשבע