בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • שיעורים בספר שופטים
לחץ להקדשת שיעור זה
פרק יט

פילגש בגבעה

כשאין מנהיגות ישנה נפילה רוחנית ומוסרית , בפילגש בגבעה יצא העולם מן הסדר , בסיפור המעשה נסתרים שמות האנשים , שלושה שבטים - יהודה, יוסף ולוי , דין פילגש ,האיש הלוי בא לפייס את פילגשו , אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו , הזקן המארח ומעשה בני הבליעל , פרשת פילגש בגבעה ופרשת סדום , הכנה לקראת הקמת מלכות ישראל , פילגש, פילגש, קומי ונלך לדרכנו! , ויקם האיש וילך למקומו  שערוריה נהיתה בארץ

undefined

הרב שמעון כהן

טבת תשפ"ב
14 דק' קריאה
מעשה פילגש בגבעה
(א) וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וּמֶלֶךְ אֵין בְּיִשְׂרָאֵל וַיְהִי אִישׁ לֵוִי גָּר בְּיַרְכְּתֵי הַר אֶפְרַיִם וַיִּקַּח לוֹ אִשָּׁה פִילֶגֶשׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה: (ב) וַתִּזְנֶה עָלָיו פִּילַגְשׁוֹ וַתֵּלֶךְ מֵאִתּוֹ אֶל בֵּית אָבִיהָ אֶל בֵּית לֶחֶם יְהוּדָה וַתְּהִי שָׁם יָמִים אַרְבָּעָה חֳדָשִׁים:

נסיון האיש להשיב פילגשו
(ג) וַיָּקָם אִישָׁהּ וַיֵּלֶךְ אַחֲרֶיהָ לְדַבֵּר עַל לִבָּהּ להשיבו לַהֲשִׁיבָהּ וְנַעֲרוֹ עִמּוֹ וְצֶמֶד חֲמֹרִים וַתְּבִיאֵהוּ בֵּית אָבִיהָ וַיִּרְאֵהוּ אֲבִי הַנַּעֲרָה וַיִּשְׂמַח לִקְרָאתוֹ: (ד) וַיַּחֲזֶק בּוֹ חֹתְנוֹ אֲבִי הַנַּעֲרָה וַיֵּשֶׁב אִתּוֹ שְׁלֹשֶׁת יָמִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ וַיָּלִינוּ שָׁם: (ה) וַיְהִי בַּיּוֹם הָרְבִיעִי וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וַיָּקָם לָלֶכֶת וַיֹּאמֶר אֲבִי הַנַּעֲרָה אֶל חֲתָנוֹ סְעָד לִבְּךָ פַּת לֶחֶם וְאַחַר תֵּלֵכוּ: (ו) וַיֵּשְׁבוּ וַיֹּאכְלוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו וַיִּשְׁתּוּ וַיֹּאמֶר אֲבִי הַנַּעֲרָה אֶל הָאִישׁ הוֹאֶל נָא וְלִין וְיִטַב לִבֶּךָ: (ז) וַיָּקָם הָאִישׁ לָלֶכֶת וַיִּפְצַר בּוֹ חֹתְנוֹ וַיָּשָׁב וַיָּלֶן שָׁם: (ח) וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר בַּיּוֹם הַחֲמִישִׁי לָלֶכֶת וַיֹּאמֶר אֲבִי הַנַּעֲרָה סְעָד נָא לְבָבְךָ וְהִתְמַהְמְהוּ עַד נְטוֹת הַיּוֹם וַיֹּאכְלוּ שְׁנֵיהֶם: (ט) וַיָּקָם הָאִישׁ לָלֶכֶת הוּא וּפִילַגְשׁוֹ וְנַעֲרוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ חֹתְנוֹ אֲבִי הַנַּעֲרָה הִנֵּה נָא רָפָה הַיּוֹם לַעֲרֹב לִינוּ נָא הִנֵּה חֲנוֹת הַיּוֹם לִין פֹּה וְיִיטַב לְבָבֶךָ וְהִשְׁכַּמְתֶּם מָחָר לְדַרְכְּכֶם וְהָלַכְתָּ לְאֹהָלֶךָ:
סרוב האיש להתעכב
(י) וְלֹא אָבָה הָאִישׁ לָלוּן וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ וַיָּבֹא עַד נֹכַח יְבוּס הִיא יְרוּשָׁלִָם וְעִמּוֹ צֶמֶד חֲמוֹרִים חֲבוּשִׁים וּפִילַגְשׁוֹ עִמּוֹ: (יא) הֵם עִם יְבוּס וְהַיּוֹם רַד מְאֹד וַיֹּאמֶר הַנַּעַר אֶל אֲדֹנָיו לְכָה נָּא וְנָסוּרָה אֶל עִיר הַיְבוּסִי הַזֹּאת וְנָלִין בָּהּ: (יב) וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲדֹנָיו לֹא נָסוּר אֶל עִיר נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵנָּה וְעָבַרְנוּ עַד גִּבְעָה: (יג) וַיֹּאמֶר לְנַעֲרוֹ לְךָ וְנִקְרְבָה בְּאַחַד הַמְּקֹמוֹת וְלַנּוּ בַגִּבְעָה אוֹ בָרָמָה: (יד) וַיַּעַבְרוּ וַיֵּלֵכוּ וַתָּבֹא לָהֶם הַשֶּׁמֶשׁ אֵצֶל הַגִּבְעָה אֲשֶׁר לְבִנְיָמִן:

בקשתם ללון בגבעה
(טו) וַיָּסֻרוּ שָׁם לָבוֹא לָלוּן בַּגִּבְעָה וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב בִּרְחוֹב הָעִיר וְאֵין אִישׁ מְאַסֵּף אוֹתָם הַבַּיְתָה לָלוּן: (טז) וְהִנֵּה אִישׁ זָקֵן בָּא מִן מַעֲשֵׂהוּ מִן הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב וְהָאִישׁ מֵהַר אֶפְרַיִם וְהוּא גָר בַּגִּבְעָה וְאַנְשֵׁי הַמָּקוֹם בְּנֵי יְמִינִי: (יז) וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הָאִישׁ הָאֹרֵחַ בִּרְחֹב הָעִיר וַיֹּאמֶר הָאִישׁ הַזָּקֵן אָנָה תֵלֵךְ וּמֵאַיִן תָּבוֹא: (יח) וַיֹּאמֶר אֵלָיו עֹבְרִים אֲנַחְנוּ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה עַד יַרְכְּתֵי הַר אֶפְרַיִם מִשָּׁם אָנֹכִי וָאֵלֵךְ עַד בֵּית לֶחֶם יְהוּדָה וְאֶת בֵּית ה' אֲנִי הֹלֵךְ וְאֵין אִישׁ מְאַסֵּף אוֹתִי הַבָּיְתָה: (יט) וְגַם תֶּבֶן גַּם מִסְפּוֹא יֵשׁ לַחֲמוֹרֵינוּ וְגַם לֶחֶם וָיַיִן יֶשׁ לִי וְלַאֲמָתֶךָ וְלַנַּעַר עִם עֲבָדֶיךָ אֵין מַחְסוֹר כָּל דָּבָר: (כ) וַיֹּאמֶר הָאִישׁ הַזָּקֵן שָׁלוֹם לָךְ רַק כָּל מַחְסוֹרְךָ עָלָי רַק בָּרְחוֹב אַל תָּלַן: (כא) וַיְבִיאֵהוּ לְבֵיתוֹ ויבול וַיָּבָל לַחֲמוֹרִים וַיִּרְחֲצוּ רַגְלֵיהֶם וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ:
דרישת אנשי הבליעל להוציאו
(כב) הֵמָּה מֵיטִיבִים אֶת לִבָּם וְהִנֵּה אַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי בְנֵי בְלִיַּעַל נָסַבּוּ אֶת הַבַּיִת מִתְדַּפְּקִים עַל הַדָּלֶת וַיֹּאמְרוּ אֶל הָאִישׁ בַּעַל הַבַּיִת הַזָּקֵן לֵאמֹר הוֹצֵא אֶת הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּא אֶל בֵּיתְךָ וְנֵדָעֶנּוּ: (כג) וַיֵּצֵא אֲלֵיהֶם הָאִישׁ בַּעַל הַבַּיִת וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַל אַחַי אַל תָּרֵעוּ נָא אַחֲרֵי אֲשֶׁר בָּא הָאִישׁ הַזֶּה אֶל בֵּיתִי אַל תַּעֲשׂוּ אֶת הַנְּבָלָה הַזֹּאת: (כד) הִנֵּה בִתִּי הַבְּתוּלָה וּפִילַגְשֵׁהוּ אוֹצִיאָה נָּא אוֹתָם וְעַנּוּ אוֹתָם וַעֲשׂוּ לָהֶם הַטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם וְלָאִישׁ הַזֶּה לֹא תַעֲשׂוּ דְּבַר הַנְּבָלָה הַזֹּאת:

הוצאת הפילגש החוצה והריגתה
(כה) וְלֹא אָבוּ הָאֲנָשִׁים לִשְׁמֹעַ לוֹ וַיַּחֲזֵק הָאִישׁ בְּפִילַגְשׁוֹ וַיֹּצֵא אֲלֵיהֶם הַחוּץ וַיֵּדְעוּ אוֹתָהּ וַיִּתְעַלְּלוּ בָהּ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וַיְשַׁלְּחוּהָ בעלות כַּעֲלוֹת הַשָּׁחַר: (כו) וַתָּבֹא הָאִשָּׁה לִפְנוֹת הַבֹּקֶר וַתִּפֹּל פֶּתַח בֵּית הָאִישׁ אֲשֶׁר אֲדוֹנֶיהָ שָּׁם עַד הָאוֹר: (כז) וַיָּקָם אֲדֹנֶיהָ בַּבֹּקֶר וַיִּפְתַּח דַּלְתוֹת הַבַּיִת וַיֵּצֵא לָלֶכֶת לְדַרְכּוֹ וְהִנֵּה הָאִשָּׁה פִילַגְשׁוֹ נֹפֶלֶת פֶּתַח הַבַּיִת וְיָדֶיהָ עַל הַסַּף: (כח) וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ קוּמִי וְנֵלֵכָה וְאֵין עֹנֶה וַיִּקָּחֶהָ עַל הַחֲמוֹר וַיָּקָם הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ לִמְקֹמוֹ:
שילוח אברי הפילגש
(כט) וַיָּבֹא אֶל בֵּיתוֹ וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת וַיַּחֲזֵק בְּפִילַגְשׁוֹ וַיְנַתְּחֶהָ לַעֲצָמֶיהָ לִשְׁנֵים עָשָׂר נְתָחִים וַיְשַׁלְּחֶהָ בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל: (ל) וְהָיָה כָל הָרֹאֶה וְאָמַר לֹא נִהְיְתָה וְלֹא נִרְאֲתָה כָּזֹאת לְמִיּוֹם עֲלוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה שִׂימוּ לָכֶם עָלֶיהָ עֻצוּ וְדַבֵּרוּ:
כשאין מנהיגות ישנה נפילה רוחנית ומוסרית
מעשה פילגש בגבעה הוא המעשה האחרון בספר שופטים. חתימת הספר במעשה זה מסמלת במידה רבה את אופי התקופה כולה - תקופה של העדר דין ודיין, "וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וּמֶלֶךְ אֵין בְּיִשְׂרָאֵל", וכך כתב האברבנאל 1 :
"הנה הקדים בעל הספר להודיע בהתחלת זה הספור שלא היה מלך בישראל לפי שמזה נמשך כל הרע שנמשך".
כשאין מנהיגות ישנה נפילה רוחנית שמביאה את האומה לשפל מוסרי חסר תקדים.

בפילגש בגבעה יצא העולם מן הסדר
המאורע הקשה שבו נחתם הספר דורש התבוננות והעמקה, ומחובתנו לעמול כדי להבין מהו המסר לדורות הטמון בפרשה עגומה זו שבה נחתם הספר. וכך כתב המהר"ל 2 :
"בפילגש בגבעה היה העולם יוצא מן הסדר לגמרי, כי לא היה להם מלך אשר הוא שומר ומחזיק סדר המציאות, ולא היה להם אז מלך, ואז היה להם יציאה לגמרי מן הסדר, וכאשר נראה בפילגש בגבעה מן המעשה אשר נעשה, לכן כתיב בסוף המעשה של פילגש בגבעה 'בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה' (שופטים כא, כה), לומר כי הכל היה יוצא חוץ לסדר.
ואל יהא מעשה פילגש בגבעה קל בעיניך, כי היה סוף הכל כאשר היו ישראל בלי מלך ולא היה להם סדר, ולכך מעשה פילגש בגבעה כתיב בסוף ספר שופטים אשר כל ספר שופטים מדבר בה, מעשי ישראל כאשר היו בלי מלך, ואחר כך כתיב 'ויהי איש אחד מן הרמתיים ושמו אלקנה וגו' (שמואל א' א, א), לומר כי כאשר הגיע המעשה הזה של פילגש בגבעה בישראל, והיה המעשה הזה יוצא לגמרי מן הסדר עד שלא היה העולם יכול לעמוד... ולפיכך היה מתחייב מן המעשה הזה שלא יהיה בטל הסדר בעולם, שיהיה מלך בעולם אשר שומר הסדר, ולכך 'ויהי איש אחד מן הרמתיים ושמו אלקנה', ואז היה התחלת תולדות שמואל הנביא בעולם, והוא העמיד המלכים תחילה בישראל".
מעשה פילגש בגבעה הוא מקרה קצה, מעשה חריג ויוצא דופן המאיים על סדר החיים בישראל ובעולם כולו, ותקנתו יכולה לבוא רק על ידי החזרת הסדר תוך כינון המלכות. העולם איננו הפקר, יש מנהיג לבירה ויש דין ויש דיין. כשם שהטבע מתנהל על פי חוקים טבעיים בסדר מופתי תוך שמירה על עקביות ואיזון נכון, כך האנושות זקוקה לסדרים חברתיים וכללי התנהגות. ולכן הכרחי היה, שלאחר הנפילה שנחלו ישראל בתקופת השופטים יונחו היסודות להקמת מלכות ישראל ולהשבת הסדר לגבולנו.

בסיפור המעשה נסתרים שמות האנשים
מעשה באיש לוי מירכתי הר אפרים שלקח לו פילגש מבית לחם. איננו יודעים מיהו האיש ומיהי הפילגש, ולמעשה כל פרשת פילגש בגבעה מתאפיינת בעמימות גדולה ולא נזכרים בה שמות האנשים. הדבר בולט על רקע הפרשה הקודמת, פרשת פסל מיכה, שבה הכתוב מגלה את שמות האנשים.
העמימות בפרשה זו אינה מסתכמת רק בהסתרת שמות האנשים, אלא גם באשמה המוטלת עליהם. האיש הלוי, האישה, חותנו הזקן, אנשי הפילגש, אנשי יבוס, או אולי המסגרת הכללית, האווירה המופקרת כשאין מלך - קשה לשפוט על מי מוטלת האשמה בפרשה, כי למעשה לכל אחד מהמעורבים היה חלק מסוים בדבר, כפי שנראה בהמשך.

שלושה שבטים - יהודה, יוסף ולוי
על זהותו של האיש הלוי ששמו נעלם מן הפרשה, כאמור, ידועים לנו שני פרטים - מקום מגוריו בהר אפרים, והוא בן לשבט לוי. ובנוגע לאישה הפילגש, ידוע לנו פרט אחד - מקום מגוריה היה בבית לחם יהודה. וכך כתב האברבנאל 3 :
"זכר שהיה איש לוי גר בירכתי הר אפרים ולקח לו פילגש מבית לחם וגו', וזה ממה שיורה סמך זה הסיפור אל הקודם מפסל מיכה, כי שם נזכר שהיה מיכה מהר אפרים ושהנער שבא אליו היה לוי והיה גר בבית לחם, וכן יזכור בכאן שהיה האיש הזה גר בירכתי הר אפרים והיה לוי ופילגשו מבית לחם יהודה, הנה מאנשי הר אפרים ובית לחם ועל ידי לוי נמשכו שתים רעות באומתנו, אחת לחיי הנפש בפסל מיכה, ואחת לחיים הגופיים מפילגש בגבעה".
גם בפרשת פסל מיכה וגם במעשה פילגש בגבעה הגיבור הוא איש לוי הקשור בדרך כלשהי להר אפרים ולבית לחם יהודה - בפרשת פסל מיכה, הנער הלוי הגיע מבית לחם יהודה להר אפרים והפך להיות הכהן והמנהל של בית העבודה זרה. ובפרשת פילגש בגבעה, בעל הפילגש היה איש לוי אשר גר בירכתי אפרים והיה לו חלק רב בכל ליבוי היצרים ובהתגלגלות מלחמת האחים, כפי שנראה בהמשך, והפילגש היתה מבית לחם יהודה.
ניתן להוסיף ולומר, שתשובת המשקל לשתי פרשיות עגומות אלו החותמות את ספר שופטים, היא סיפור אלקנה ומשפחתו הפותח את ספר שמואל, ובוודאי לא מקרה הוא, שאלקנה היה לוי ומקורו בהר אפרים.
שני הלויים של סוף ספר שופטים גרמו לעם ישראל לירידה וכישלון, עד שבא אלקנה ורומם את העם אל מרכזו הרוחני בשילה ואל האמונה הצרופה באלקי ישראל.
שלושת השבטים המוזכרים בפסוקים אלה - יהודה, יוסף ולוי - הם השבטים המחזיקים בתפקידי ההנהגה של האומה - משיח בן יוסף בא משבט יוסף, משיח בן דוד בא משבט יהודה, ושבט לוי מופקד על ההנהגה הרוחנית של עם ישראל. כלומר אבדן המנהיגות באותה תקופה לא היה רק מצד פשוטי העם שלא שיתפו פעולה עם ההנהגה, אלא מצד השבטים המופקדים על הנהגת האומה.

דין פילגש
בפרשת פילגש בגבעה מתגלים בני שבט בנימין בשיא שפלותם, וזאת על אף שאבי שבטם, בנימין בן יעקב, היה צדיק ושלם, ואף נמנה עם אותם ארבעה יחידי סגולה שלא טעמו טעם חטא מעולם ומתו "בעטיו של נחש" 4 , כלומר לא היו ראויים למות אלא שנגזרה גזירת מיתה על כל תולדותיו של אדם הראשון בעצתו של הנחש הקדמון, ורק משום כך מתו. והנה צאצאיו של בנימין הצדיק קלקלו ופגמו באופן מחפיר.
הזוועה שמתגלה בהמשך הפרק מתחילה במעשה האיש מהר אפרים שלקח לו פילגש מבית לחם שביהודה. מבחינה הלכתית לפילגש יש מעמד של חצי נישואין - "פלג אישה" - ונחלקו הפוסקים בדבר מעמדה של הפילגש וגדריה.
בתנ"ך מצינו תופעה נפוצה של לקיחת פילגשים - על ידי אברהם, מנשה (בן יוסף), כלב, גדעון, שאול, דוד, שלמה ורחבעם.
בדין פילגש ישנה חלוקה בין מלך להדיוט:
לגבי מלך מפורש בגמרא 5 שמותר לו לקחת פילגשים, כלומר נשים קבועות ללא קידושין וכתובה, בתוך כמות הנשים המותרת לו.
לגבי אדם הדיוט נחלקו הדעות. הרמב"ם 6 סובר שיש בכך איסור דאורייתא של 'לא תהיה קדשה', והראב"ד 7 סובר שאין בכך איסור 8 .
הגר"א 9 מבאר כי הרמב"ם סובר שכל אותם גדולי האומה שלקחו פילגשים, לקחו אותן באמצעות קידושין, שכן פילגש המותרת היא רק בקידושין, וניתן לוותר רק על הכתובה.
למעשה גם לפי הראב"ד ושאר הראשונים המתירים, בפועל יש לאסור משום שהדבר עלול לגרום להפקרות, כמפורש בדבריהם 10 .
הרמ"א 11 מביא להלכה את המחלוקת בין הרמב"ם והראב"ד לגבי פילגש, וכה דבריו:
"אבל אם מייחד אליו אשה וטובלת אליו, יש אומרים שמותר והוא פלגש האמורה בתורה (הראב"ד וקצת מפרשים). ויש אומרים שאסור, ולוקין על זה משום לא תהיה קדשה (הרמב"ם והרא"ש והטור)".
לסיכום, נוכחנו לדעת כי גם המתירים אוסרים לקחת פילגש בפועל בימינו, וזאת מחשש של הפקרות ופריצות. לאור זאת יש לשאול: מדוע לקחו אותם גדולי האומה פילגשים? האם לא חששו להפקרות?
התשובה לכך טמונה בפער העצום שבין הקומה הרוחנית שלנו לבין הקומה הרוחנית של גדולי האומה מדורות ראשונים. כבר מצינו כי התורה מתירה לקחת מספר נשים, וכך נהגו גדולי האומה, ואף על פי כן במשך הדורות, עם הירידה הרוחנית והמוסרית נאסר הדבר. גדולתם הרוחנית העצומה של גדולי האומה בדורות הראשונים אפשרה לקחת נשים רבות או פילגשים מבלי לחשוש להפקרות ופריצות. אך עם ירידת הדורות בעם ישראל, נאסרו תופעות אלה.

האיש הלוי בא לפייס את פילגשו
ויהי היום והפילגש מבית לחם יהודה מאסה בבעלה הלוי ומרדה בו, עזבה את ביתו ושבה לבית אביה לתקופה של ארבעה חודשים. ומבואר במפרשים 12 , שמרידתה של הפילגש לא היתה על ידי זנות ממש, אלא יצאה מביתו ושבה אל בית אביה. ולפי שיטה אחת ברד"ק 13 זנתה ממש.
בתום תקופה זו החליט האיש הלוי שהגיע הזמן לסיים את המריבה ובא אל בית אביה לדבר אל ליבה ולפייסה, והאישה התפייסה והכניסה אותו אל בית אביה, והאב ראהו ושמח שבתו יכולה לחזור אליו. האיש התארח בבית אבי הנערה במשך שלושה ימים וביום הרביעי ביקש לקום וללכת השכם בבוקר, אך אבי הנערה הציע לו לטעום דבר טרם צאתו. החותן והחתן ישבו לאכול, וארוחתם נתארכה, ומכיוון שהזמן עבר והשעה התאחרה, הציע החותן לחתנו שישאר לילה נוסף והפציר בו עד שנענה להזמנה. וכך אירע גם ביום החמישי, הם ישבו לאכול והזמן התאחר, והיה החותן מפציר שישנו לילה נוסף בביתו כדי שלא יצטרכו לחפש מקום לחניית לילה. מכאן לומד הרלב"ג 14 כי האיש הלוי היה כנראה אדם נכבד מאוד, ולכן השתדל אבי הנערה לעכבו והראה לו כי קשה עליו פרידתו. אך החתן שרצה לחזור כבר לביתו, החליט שהגיע השעה לקום וללכת למרות שהערב כבר עלה.

אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו
במסכת גיטין 15 דנים חז"ל מה היה אותו מעשה שבגללו כעס האיש הלוי על פילגשו עד שברחה ממנו. לפי רבי אביתר, האיש מצא זבוב בתבשיל שבישלה עבורו, ולפי רבי יונתן, שערה מצא בתבשיל.
בהמשך מספרת הגמרא, שכשפגש רבי אביתר את אליהו הנביא, שאל אותו: מה עושה הקב"ה בשעה זו?
אמר לו: עוסק בענין פילגש בגבעה.
שאל רבי אביתר: ומה הכריע הקב"ה בסוגיה זו?
אמר אליהו הנביא: כך אומר הקב"ה "אביתר בני כך הוא אומר, יונתן בני כך הוא אומר".
תמה רבי אביתר: כיצד ניתן לומר כך, וכי יש ספק לפני השמים ח"ו? האם הקב"ה איננו יודע מה אירע?!
אמר לו אליהו הנביא: אכן אין ספק כלפי שמיא, אך 'אלו ואלו דברי אלקים חיים', ובמציאות שני הדברים אירעו - בתחילה מצא זבוב בתבשיל ולא הקפיד, כי הזבוב דרכו להתעופף וליפול לקערה, ואחר כך מצא שערה והקפיד, כי שערה שנמצאת בקערה, זו כבר רשלנות.
ממשיכה הגמרא:
"אמר רב חסדא: לעולם אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו, שהרי פילגש בגבעה הטיל עליה בעלה אימה יתירה, והפילה כמה רבבות מישראל".
רב חסדא מלמדנו שסיפור פילגש בגבעה לא מתחיל בגבעה, אצל אותם בני בליעל מבני בנימין, אלא בבית האיש הלוי, האיש הנכבד כביכול. אולי הוא היה עשיר ואולי מסיבות אחרות זכה להערכה גדולה, אבל הוא היה קפדן והטיל אימה בתוך ביתו, ומתוך קלקול זה התגלגלה בסופו של דבר פרשיה עגומה וכואבת שבגינה נפלו כמה רבבות מישראל.

הזקן המארח ומעשה בני הבליעל
כשהחשיך הגיעו האיש ופילגשו לשערי העיר ירושלים. הנער שהתלווה אליהם הציע להיכנס לירושלים, עיר היבוסים באותה תקופה, ולחפש מקום ללון, אך האיש סרב בטענה שמדובר במקום שיושביו נוכריים, והציע להמשיך הלאה אל עבר העיר גבעה שבנחלת שבט בנימין, מצפון לירושלים.
כשהגיעו אל העיר גבעה כבר שקעה השמש. ומבואר בתוספות 16 שאותו היום יום שישי היה ומעשה הפילגש אירע בשבת. הם פנו לרחבת העיר למצוא מקום לשבות, אך איש לא הציע לארחם, עד שבא איש זקן אחד מעבודתו בשדה ובדרכו לביתו לקבל פני השבת דרש בשלומם. האיש היה בן שבט אפרים ובא לגור בגבעה בחברת בני שבט בנימין, והאיש ופילגשו סיפרו לזקן כי הם באים מבית לחם ופניהם מועדות אל הר אפרים ואין מי שיארח אותם בביתו, "וָאֵלֵךְ עַד בֵּית לֶחֶם יְהוּדָה וְאֶת בֵּית ה' אֲנִי הֹלֵךְ וְאֵין אִישׁ מְאַסֵּף אוֹתִי הַבָּיְתָה" 17 . האיש ציין כי פניו מועדות אל בית ה' שבשילה 18 . דבר זה מעיד על שאיפה רוחנית שהיתה אצלו, ומכך שבחר לומר זאת לזקן, ניתן להסיק שהזקן היה נראה בעיניהם כאדם רוחני שמידע מסוג זה אמור להשפיע על כוונתו לארחם.
האיש הלוי הוסיף ואמר לזקן, כי אין צורך לדאוג לצרכיהם, כי התארגנו כראוי מראש, ורק קורת גג לישון תחתיה חסרה להם.
השיב האיש הזקן: אל דאגה, בואו אל ביתי ואדאג לכל צרכיכם. ואכן דאג הזקן לכל צרכיהם בלב רחב והיו רגועים ושלווים. אך באותה שעה באו 'אנשי בני בליעל' מאנשי העיר, דפקו על הדלת ודרשו מבעל הבית להוציא אליהם את אורחו מתוך כוונה להתעלל בו.
האברבנאל מבאר, שהכינוי 'אנשי בני בליעל' מלמד כי אין מדובר במעידה חד פעמית, אלא ברוע משורש שהתחנכו אליו בבית הוריהם, וכה דבריו:
"אנשי העיר אנשי בליעל - רוצה לומר אנשים ידועים מהעיר שהם בני בליעל, ומלידה ומאביהם למדו תכונות רעות".
האיש הזקן נחרד מדרישתם והתחנן לפניהם שלא יעשו את מעשה הנבלה הזה, והציע תחת הנער להוציא אליהם את בתו הבתולה ואת פילגשו של האיש.
אנשי הבליעל סרבו להצעת הזקן, וכאשר ראה האורח שהסכנה קרובה אליו, החזיק בפילגשו בכוח והוציא אותה אליהם.
אנשי הבליעל התעללו באישה עד עלות השחר, עינו אותה עד מוות, ועזבו אותה לאנחות.

פרשת פילגש בגבעה ופרשת סדום
פרשת פילגש בגבעה מזכירה לנו את פרשת סדום, ומעניין לציין כי שתי הפרשיות מופיעות בפרק יט, אחת בספר שופטים ואחת בספר בראשית. אורחים מגיעים ללון בבית מארח לאחר הזמנתו, המארח מתאזרח בעיר כאשר מוצאו ממקום אחר, אנשי העיר מנסים לתקוף את האורחים, בעל הבית מנסה להגן על אורחיו בהצעת בנותיו, ההצעה נדחית בידי התוקפים, ובסופו של דבר האנשים הרעים מושמדים, אם בידי שמים ואם בידי אדם.
קשה להעלות על הדעת שמה שהתרחש אצל אנשי סדום הרשעים, קורה בגבולנו, אצל בני שבט מישראל, מבני בניו של אברהם אבינו שהיה כולו חסד ורחמים. ולכן למרות ההשוואה בין הסיפורים, כותב הרמב"ן 19 על סיפור פילגש בגבעה כי "אף על פי שהוא נדמה לענין הזה, איננו כמוהו לרוע" ומבאר את ההבדלים המהותיים בין הסיפורים:
א. מטרת בני בנימין לא היתה נגד הכנסת אורחים המתקיימת בעירם, כאנשי סדום, אלא היו מתאווים לחטוא במשכב זכר, ובדיעבד הסתפקו במשכב עם הפילגש.
ב. האיש הזקן שביקש להוציא את בתו ואת הפילגש, סמך על כך שבני העיר לא יפגעו בבתו, וכאשר הוציא את הפילגש אין מדובר באשת איש.
ג. בסיפור זה, לא היה מדובר בכל אנשי העיר שצבאו על הבית, אלא ב"אנשי בני בליעל" שהיוו מיעוט בעיר, אך היו שרים ותקיפים, וזו הסיבה שלא מיחו האחרים בידם.
ד. אנשי העיר שהתעללו בפילגש, לא התכוונו להרוג אותה, אלא היא מתה באפיסת כוחות.



הכנה לקראת הקמת מלכות ישראל
המהר"ל מבאר, כאמור, שפרשיה נוראה זו היא משבר חמור שמהווה הכנה לקראת הקמת מלכות ישראל. גם אם אין מבואר מתי בדיוק אירע מעשה פילגש בגבעה, שמואל כתבו בסוף ספר שופטים להודיע שבסיס המחויבות שלו להקים את מלכות ישראל טמון בשפל הרוחני והמוסרי שהתגלה במעשה זה. ומעניין הדבר, שמלכות ישראל קמה בראשונה על ידי שאול מבני שבט בנימין.

פילגש, פילגש, קומי ונלך לדרכנו!
באפיסת כוחות שבה האישה אל בית הזקן, ושם, איננו יודעים אם דפקה או קראה בשארית כוחותיה למי מדרי הבית שיפתח לה ואין מושיע לה, או אולי אפילו לדפוק על הדלת ולקרוא אל אותם שבבית לא היה בה כוח. ואם ישאל השואל: היכן היה האיש הלוי באותה שעה? הוא לא חיכה בפתח בדאגה, לא אמר תהלים, לא הזעיק עזרה, לא מסר נפשו להצילה?!
על כך משיב הכתוב - "וַיָּקָם אֲדֹנֶיהָ בַּבֹּקֶר" 20 . כלומר האיש הלך לישון... ואם לא די בזה, מיד אחר כך נאמר "וַיִּפְתַּח דַּלְתוֹת הַבַּיִת וַיֵּצֵא לָלֶכֶת לְדַרְכּוֹ", כלומר האיש קם בבוקר ותכנן לשוב לביתו כאילו לא אירע דבר, וכאשר פתח את דלתות הבית כדי לצאת לדרכו, גילה להפתעתו את פילגשו מוטלת בפתח, וידיה על מפתן הדלת. ויקרא לה האיש: פילגש, פילגש, קומי ונלך לדרכנו! במקום להציע לה מים לשתות ולהכניס אותה הביתה להירגע, להתאושש ולהחלים, הוא מצפה שתקום ותמשיך, אך האישה היתה כבר ללא רוח חיים.
היינו מצפים ממי שחזר במיוחד לבית לחם כדי לפייס את האישה שאהב ולהשיבה אל ביתו, שיגלה יחס אנושי יותר, יחס של חמלה, חיבה, כאב, צער ואבלות, אך אין זכר לכך בפסוקים.
מכאן אנו לומדים על פחיתותו של אותו איש לוי, שעל אף שבתחילה הצטייר כאיש כשר שפניו מועדות אל בית ה' שבשילה, מקולקל היה במידותיו ובמעשיו, ואפילו צער וכאב על האובדן האישי שחווה לא מוזכר בפסוקים.

ויקם האיש וילך למקומו
האיש נטל את גוויית פילגשו, הניחה על החמור ויצא לשוב לביתו. ולהיכן נעלם הנער ששהה במחיצתם? כתב רבי שמואל לנייאדו בספרו "כלי יקר" 21 :
"ואולי כוונת הפסוק באומרו 'ויקם האיש וילך למקומו', והודיענו שנערו פנה מאצלו ולא הלך עמו כי ראה מה שעשה בפילגשו ומה יעשה בנערו. ועוד ראה שהשעה דחוקה לו וריע מזליה, ולכך כתיב 'ויקם האיש וילך למקומו', הוא לבדו ואין נערו אתו. ויוכיח כן שלא ראינו הכתוב מזכיר עוד הנער כלל, ואולי פנה בו בלילה ההוא כשראה שאין מאסף אותם הביתה נתן אל ליבו שמעין אנשי סדום אלו".
עוד יש להעיר, שאם המעשה היה בשבת, כפי שראינו למעלה, קשה להבין כיצד טלטל את הגוויה, כיצד יצא לדרכו רכוב על חמור בעיצומו של יום השבת ועבר על "מחמר", וכיצד יצא מחוץ לתחום 22 .
מלבד זאת יש להרהר, מה היה אילו אותה פילגש מסכנה היתה נופלת באפיסת כוחות בצד הדרך ולא היתה מצליחה להגיע אל פתח הבית. אולי היה האיש הולך לדרכו וממשיך את חייו כאילו כלום לא קרה, והריקבון המוסרי היה ממשיך להעמיק ולהתפשט...

שערוריה נהיתה בארץ
כשהגיע לביתו, אחוז ברגשות זעם, נטל האיש הלוי בידו מאכלת, ניתח את הגווייה לשניים עשר חלקים, ושלח את הגופה המבותרת בכל גבול ישראל כדי לעורר זעזוע עמוק בעקבות מעשה הנבלה שנעשה בישראל. ויעויין בשו"ת "אגרות משה" 23 , שם מבואר שמעשה זה היה מותר כדי לעורר את עם ישראל על הנבלה הגדולה שנעשתה, ואינה דומה שמיעה לראיה. וכך כתב המלבי"ם 24 :
"הראה להם בזה כי שבטי יה מתאחדים כגוף אחד, וכמו שלא יצויר יחול רוח החיים והשכל בגויה אם תנותח לנתחיה, כי אז האיברים פגרים מתים, כן לא יצויר יחול רוח החיים והשכינה על כלל האומה אם חלקיה יתפרדו ושבטיה לא יתאחדו כאשר יתאחדו כל האיברים להעמדת החי בכלל.
וכמו שאם יתעפש אבר אחד ויעלה בו רקבון, היא רעה חולה לכל הגויה וישתדלו לרפאותו או לחתכו בל יפסיד את הגויה בכללה, כן הדבר הזה אם יופסדו אישים קצתיים מכלל האומה, שבהכרח ישתדלו להשיבם בתשובה או לאבדם מקרבם.
וכששלח הנתחים בודאי שלח סיפור המעשה גם כן, להודיע כי שערוריה נהיתה בארץ".
המשלוח אכן עורר זעזוע וחלחלה, והכל הבינו כי על מעשה זוועה זה אי אפשר לעבור בשתיקה.




^ 1.אברבנאל שופטים יט, א.
^ 2.חידושי אגדות גיטין ו ע"ב.
^ 3.אברבנאל שופטים יט, א.
^ 4.ראה בבא בתרא יז ע"א.
^ 5.סנהדרין כא.
^ 6.רמב"ם הלכות אישות א, ד; הלכות מלכים ד, ד.
^ 7.בהלכות אישות שם.
^ 8.ראה שו"ת הרשב"א 'המיוחסות לרמב"ן' סימן רפד, שם מבואר שגם הרמב"ן סובר בתור עובדה פשוטה וברורה כי פילגש מותרת מדאורייתא בלא שום הסדרה. וכן בשו"ת הר"ן סימן סח.
^ 9.ביאור הגר"א אבן העזר סימן כו.
^ 10.ראב"ד הלכות אישות א, ד; שו"ת הרשב"א 'המיוחסות לרמב"ן' סימן רפד; יד רמ"ה סנהדרין כא ע"א.
^ 11.שולחן ערוך אה"ע סימן כו, א.
^ 12.רש"י ורלב"ג שופטים יט, ב.
^ 13.רד"ק שם.
^ 14.רלב"ג שופטים יט, ד.
^ 15.גיטין ו ע"ב.
^ 16.תוספות גיטין ו ע"ב בשם סדר עולם.
^ 17.שופטים יט, יח.
^ 18.רש"י שם.
^ 19.רמב"ן בראשית יט, ח. ובמלבי"ם שופטים כ, יח-כח הרחיב יותר.
^ 20.שופטים יט, כז.
^ 21.כלי יקר שופטים יט, כח.
^ 22.וראה מהרש"א גיטין ו ע"ב ד"ה שלוש עבירות, שכתב שהמלחמה היתה בשבת ולא תחילת המעשה. וראה דברות משה גיטין הערות לפרק א אות סד. וראה משבצות זהב שופטים יט, יא, כח.
^ 23.שו"ת אגרות משה יו"ד ח"ב סימן קנ ד"ה הרביעית.
^ 24.מלבי"ם שופטים יט, כט.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il