"וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה אֲדֹנִי רֹדֵף אַחֲרֵי עַבְדּוֹ כִּי מֶה עָשִׂיתִי וּמַה בְּיָדִי רָעָה" (שמו"א כ"ו יח).
כך שאל דוד את שאול והוסיף בכאב עצום:
"כִּי גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת יְקֹוָק לֵאמֹר לֵךְ עֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים" (שם, שם יט).
ננסה להסביר מה מסתתר מאחורי הכרזה טעונה וחריפה זו?
דוד נרדף בידי שלשה גורמים מאוד משמעותיים.
א. הפלישתים, שזכרו לו את הריגתו של גלית גיבורם, מי שהטיל את חיתתו על כל סובביו, ושנאו אותו שנאה קשה.
ב. שאול מלך ישראל, שרדף אחריו כל יום, ניסה לחסלו בכל הזדמנות וכמעט בכל דרך. על כך נאמר:
"וַיְבַקְשֵׁהוּ שָׁאוּל כָּל הַיָּמִים" (שם כ"ג יד).
ג. צאצאיו של כלב בן יפונה, תושבי דרום הר חברון, שניסו להפטר ממנו גם על ידי הסגרתו לידי שאול. כך מפורש בכתוב: "וַיַּעֲלוּ זִפִים אֶל שָׁאוּל הַגִּבְעָתָה לֵאמֹר הֲלוֹא דָוִד מִסְתַּתֵּר עִמָּנוּ בַמְּצָדוֹת בַּחֹרְשָׁה בְּגִבְעַת הַחֲכִילָה אֲשֶׁר מִימִין הַיְשִׁימוֹן: וְעַתָּה לְכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ הַמֶּלֶךְ לָרֶדֶת רֵד וְלָנוּ הַסְגִּירוֹ בְּיַד הַמֶּלֶךְ" (שם, שם יט – כ, עיינו גם כ"ו א).
גם אנשי קעילה (בני שבטו), שדוד הושיעם והצילם מיד הפלישתים, רצו להסגירו בידם.
הקב"ה באמצעות האורים והתומים אישר לדוד כי אכן זו תכניתם, וז"ל הכתוב: "וַיֵּדַע דָּוִד כִּי עָלָיו שָׁאוּל מַחֲרִישׁ הָרָעָה וַיֹּאמֶר אֶל אֶבְיָתָר הַכֹּהֵן הַגִּישָׁה הָאֵפוֹד: ... וַיֹּאמֶר דָּוִד הֲיַסְגִּרוּ בַּעֲלֵי קְעִילָה אֹתִי וְאֶת אֲנָשַׁי בְּיַד שָׁאוּל וַיֹּאמֶר יְקֹוָק יַסְגִּירוּ" (שם, שם ט, יב).
לפני שנסביר מה הייתה דרכו של דוד, וכיצד הוא פתר את הבעיה? נסביר, במאמר מוסגר, מה היו הטיעונים בהם השתמשו רודפיו, מבני ישראל, כדי להצדיק את מעשיהם?
להִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת יְקֹוָק, ניתן להסביר בשתי דרכים:
א. להתחתן עם בת ישראל, וכך להיות חלק ממי שהשכינה שורה עליו.
ב. לגור בארץ ישראל, מקום שהשכינה שורה בו בקביעות.
מתנגדיו של דוד טענו כי הוא אינו ראוי לבא בקהל ד', כיוון שהוא צאצא של מואבית (עיינו יבמות עו ע"ב).
(נעיר כי גם היום מגורים מחוץ לארץ ישראל, הם "מתכון" לנישואי תערובת, הגורם מס' אחד להתבוללות ויציאה מתחת כנפי השכינה).
בגלל הרדיפות של שאול וצאצאי כלב, שישבו בדרום הר חברון, דוד בחר לעזוב את הארץ בה דר עם ישראל, והצטרף, לכאורה, למחנהו של אכיש מלך גת (הפלישתים קיבלו אותו כאויב אויבם –שאול, ומתוך תקוה לפלג בדרך זו את עם ישראל).
מדוע דוד החליט דווקא כך? נציע כמה הסברים:
א. כך ימנע מליפול בפח מלחמת האחים, שהיא הדבר הנורא מכול.
ב. כך יוכל לעזור להילחם בשוסים שפגעו תדיר באחיו (למרות שהם לא נהגו כלפיו מנהג אחווה) יושבי דרום הר חברון
(עיינו שם, כ"ז ח-יא).
ג. כך יוכל לעזור לשאול (אע"פ שניסה תדיר לחסלו), במקרה שתפרוץ מלחמה בינו לבין הצבא הפלישתי, הוא יצטרף כ"גייס חמישי", והפלישתים ימצאו עצמם במלחמה פנים ואחור (עיינו שם כ"ט א-יא).
כך העמיד דוד לדורות רף גבוה מאוד, של מנהיג ששם את טובת עם ישראל במקום הראשון, ואת טובתו האישית במקום האחרון. הסיכון שלקח על עצמו היה עצום, ורק בסייעתא דשמיא מיוחדת הצליח מאוד במשימה.
[כדי לפתור את בעיית נישואי התערובת, דוד הקפיד מאוד לקחת את נשותיו ואת נשות אנשיו עמו, כמפורש בכתוב: "וַיֵּשֶׁב דָּוִד עִם אָכִישׁ בְּגַת הוּא וַאֲנָשָׁיו אִישׁ וּבֵיתוֹ דָּוִד וּשְׁתֵּי נָשָׁיו אֲחִינֹעַם הַיִּזְרְעֵאלִית וַאֲבִיגַיִל אֵשֶׁת נָבָל הַכַּרְמְלִית" (שם כ"ז ג)].

בשבוע הבא, בע"ה, נסביר מדוע לא התקבלה טענתם של כלב וצאצאיו למלכות.

הבה נתפלל כי נזכה תמיד למנהיגים מסוג זה, מנהיגים שירבו אהבה בין כל חלקי העם וישימו תמיד את טובת הכלל במקום הראשון, ואת טובתם וטובת אנשי שלומם במקום האחרון.