שיטת תוספות - האיסור נוהג בכל הגויים
נעיין תחילה בפסוקי התורה הנוגעים לאיסור "לא תחנם" (דברים ז, א-ד):
כִּי יְבִיאֲךָ ד' אֱלֹהֶיךָ אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־אַתָּה בָא־שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָשַׁל גּוֹיִם־רַבִּים מִפָּנֶיךָ הַחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁי וְהָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי שִׁבְעָה גוֹיִם רַבִּים וַעֲצוּמִים מִמֶּךָּ: וּנְתָנָם ד' אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהִכִּיתָם הַחֲרֵם תַּחֲרִים אֹתָם לֹא־תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם: וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם בִּתְּךָ לֹא־תִתֵּן לִבְנוֹ וּבִתּוֹ לֹא־תִקַּח לִבְנֶךָ: כִּי־יָסִיר אֶת־בִּנְךָ מֵאַחֲרַי וְעָבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים.
פשט הפסוקים עוסק בשבעת העממים, כפי שמונה אותם התורה. הדין הוא, שלשבעת עממים אלו "לא תכרות להם ברית ולא תחנם, ולא תתחתן בם". זהו, אם כן, המקור לאיסור לא תחנם.
הלכה זו מובאת במשנה במסכת ע"ז (יט ב):
אין מוכרין להם במחובר לקרקע, אבל מוכר הוא משיקצץ (-אחר שיקצוץ את המחובר לקרקע). ר' יהודה אומר: מוכר הוא על מנת לקוץ (-אפילו קודם שנקצץ).
שואלת הגמרא:
מנא הני מילי? אמר ר' יוסי בר חנינא: דאמר קרא "לא תחנם" - לא תתן להם חניה בקרקע.
אם כן, אסור למכור קרקע ודבר המחובר לקרקע לנכרי בארץ ישראל, מפני שעובר בזה בלאו "לא תחנם", שמשמעו לא תיתן להם חניה בקרקע. אבל מותר למכור את העצים ושאר דבר המחובר לקרקע אחר שייקצץ. מקשים תוספות במקום (שם כ א ד"ה דאמר קרא):
וקשה, דהאי לא תחנם בשבע אומות דוקא כתיב, דכתיב: "ונשל גוים רבים מפניך החתי" וגו', וכתיב "לא תכרות להם ברית ולא תחנם ולא תתחתן בם" (דברים ז, א), ובפרק הערל (יבמות עו, א) מוקמינן ליה בשבע אומות דבגירותן לית להו חתנות (-אף על פי שהתגיירו אסורים לישראל להתחתן עם שבעת העממים) וכתיב עוד בתריה "בתך לא תתן לבנו", ואמרינן בסוף פרק קמא דיבמות (יז א) ובסוף האומר בקידושין (סח ב) דלרבנן דלא דרשי כי יסיר לרבות כל המסירין לא ילפינן מהאי קרא שאר אומות?
תוספות מוכיחים, אם כן, שלגבי איסור "לא תתחתן בם" אין לומדים מן הפסוקים הללו לשאר האומות, אלא לשבעה עממים בלבד. לכן מקשים תוספות, מדוע לגבי איסור "לא תחנם" נאמר במשנה שאין מוכרים לגויים באופן כללי, הרי הלכה זו צריכה להיאמר רק לשבעת עממים? מתרצים תוספות:
ויש לומר, דודאי בכל הנך קראי איכא טעמא רבה דלא מצינן לאוקמינן אלא בז' אומות וכו'... אבל מתנת חנם ונתינת חן וחנייה אין שום טעם לחלק בין שאר עובדי כוכבים לז' עממים.
יש סברה לומר ששאר הציוויים נאמרו דווקא בשבעה עממים, כפי שמרחיבים התוספות שם, אבל שלושת האיסורים הנלמדים מן הפסוק "לא תחנם" - שאין לתת לגויים מתנת חינם, וכן שאין לתת להם חן, היינו לשבח אותם, וכן שאסור לתת להם חנייה בארץ ישראל - אין שום טעם לחלק בהם בין שאר עובדי כוכבים לשבעה עממים. מוסיפים שם תוספות, שאפילו איסור כריתת ברית ליושב הארץ שנכתב בסמוך לאיסור לא תחנם, נאמר רק בשבעה עממים, ולכן מותר היה לשלמה המלך לכרות ברית לחירם. ומבארים תוספות, שגם בזה יש טעם לחלק בין שבעה עממים לשאר אומות.
הווה אומר, שלדעת תוספות, הגם שאיסור "לא תחנם" נזכר בתוך הפסוקים הנוגעים לשבעת עממים, איסור זה נאמר באופן כללי בכל הגויים כיוון שאין סברא וטעם לחלק בזה. איסור זה נבדל משאר האיסורים שציוותה תורה רק בשבעה עממים.

שיטת הרמב"ם
נעיין בדברי הרמב"ם (ע"ז פ"י ה"א) בעניין זה:
אין כורתין ברית לשבעה עממין כדי שנעשה עמהן שלום ונניח אותם לעבוד עכו"ם, שנאמר לא תכרות להם ברית, אלא יחזרו מעבודתם או יהרגו. ואסור לרחם עליהם שנאמר ולא תחנם.
פוסק הרמב"ם, שאסור לכרות איתם ברית ולחון אותם. בהלכה ג הוסיף הרמב"ם "אין מוכרין להם בתים ושדות בארץ ישראל", ובהלכה ד ביאר את טעמו של האיסור למכור להם בתים ושדות:
ומפני מה אין מוכרין להן שנאמר ולא תחנם לא תתן להם חנייה בקרקע, שאם לא יהיה להם קרקע ישיבתן ישיבת עראי היא.
כלומר, אסור למכור להם קרקע כדי שלא יישארו בארץ ישראל, שכיוון שאין להם קרקע כל ישיבתם כאן היא ארעית וזמנית, ובסופו של דבר לא יהיו כאן עוד. ממשיך הרמב"ם וכותב (הלכה ו):
אין כל הדברים האלו אמורים אלא בזמן שגלו ישראל לבין העובדי כוכבים, או שיד עכו"ם תקיפה על ישראל. אבל בזמן שיד ישראל תקיפה עליהם, אסור לנו להניח עובדי כוכבים בינינו, ואפילו יושב ישיבת עראי או עובר ממקום למקום בסחורה לא יעבור בארצנו אלא עד שיקבל עליו שבע מצות שנצטוו בני נח, שנאמר "לא ישבו בארצך" אפילו לפי שעה. ואם קבל עליו שבע מצות הרי זה גר תושב, ואין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג, אבל שלא בזמן היובל אין מקבלין אלא גר צדק בלבד.
בדברי הרמב"ם כאן מופיע לאו נוסף מלבד איסור מכירת קרקע לגוי שאנו למדים מ"לא תחנם" - "לא ישבו בארצך" (שמות כג, לג). האיסור "לא ישבו בארצך" אוסר עלינו להשאיר גוים עובדי עבודה זרה בארץ ישראל כלל, ואפילו לפי שעה, כאשר יש בידינו אפשרות למנוע זאת. אך מוסיף הרמב"ם, שאם קיבל עליו הגוי שבע מצות בני נח הרי הוא גר תושב ומותר להניח לו להישאר בארץ ישראל. אמנם, הוא מסייג, שקבלת גר תושב אינה אלא בזמן שיובל נוהג, אך שלא בזמן היובל אין מקבלים אלא גר צדק בלבד.
מבואר בדברי הרמב"ם, שיש חילוק בין שני האיסורים: איסור "לא ישבו בארצך" אנו יכולים לקיים רק כאשר יד ישראל תקיפה, אבל האיסור שלא למכור להם קרקע תלוי בנו תמיד, ולכן זהו איסור בכל עת.

השגות הראב"ד על דברי הרמב"ם
הרמב"ם, כפי שהזכרנו, כותב שאיסור "לא ישבו בארצך" כולל גם שהות זמנית "ואפילו יושב ישיבת עראי, או עובר ממקום למקום בסחורה לא יעבור בארצנו". כלומר, לדעת הרמב"ם אסור לתת לגויים לעבור כלל בארץ ישראל. לדוגמא, אסור לאפשר חניית ביניים בנמל התעופה לוד, למטוס שנמצא בדרכו מאירופה למזרח הרחוק ועליו נוסעים גויים, אפילו לשעות ספורות. הראב"ד משיג על דבריו:
אמר אברהם, זאת לא מצאנו ולא שמענו מעולם, והפסוק שהוא מביא בז' אומות הוא, ואפילו לדבריו ישיבה כתיב בהו ולא העברה.
הראב"ד משיג על הרמב"ם בשתי נקודות: מדברי הרמב"ם משמע, שאיסור "לא ישבו בארצך" נאמר בכל הגויים, ועל כך מקשה הראב"ד, שלא נאמר אלא בשבעה עממים. עוד מקשה הראב"ד, שלשון הפסוק היא "ישבו" שפירושה ישיבת קבע, ולא מעבר בלבד. מוסיף הראב"ד להעיר על דברי הרמב"ם בסוף ההלכה, שבזמן שאין היובל נוהג אין מקבלים גר תושב, וכותב:
אמר אברהם, איני משוה לו בישיבת הארץ.
הראב"ד חולק על הרמב"ם, וסובר שאפילו בזמן שאין היובל נוהג מותר לגר תושב לשבת בארץ ישראל. פירושו של דבר, שנחלקו הרמב"ם והראב"ד אם נדרשת קבלת בית דין בפועל כדי להתיר לגוי ישיבת הארץ: לפי דעת הרמב"ם, רק גוי שבית דין קיבל אותו כגר תושב מותר לשבת בארץ, ודבר זה אפשרי רק בזמן שהיובל נוהג (עי' ערכין כט, א), ואילו גוי שלא נתקבל על ידי בית דין ואין לו גדר גר תושב, אף על פי שמקיים שבע מצוות בני נח, אסור בישיבת הארץ. לעומת זאת, הראב"ד סובר, שאם קיבל על עצמו לקיים שבע מצוות אלה - לא לעבוד עבודה זרה, לא לרצוח, לא לגנוב וכן שאר מצוות המוטלות על בני נח - מאחר שאיננו עובד עבודה זרה, שבה תלוי עיקר האיסור, אין איסור שיהיה בארץ. הכסף משנה מבאר את טעמו של הראב"ד:
טעמו לומר, שאף על פי שאין מקבלין גר תושב בזמן שאין היובל נוהג, אם קבל שבע מצות למה ימנעו אותו מישיבת הארץ, הא ליכא למיחש ביה פן יחטיאו.
טעמו של איסור "לא ישבו בארצך" הוא, שמא יחטיאו הגויים את ישראל, לכן אם אינו עובד עבודה זרה, אין טעם לאסור עליהם לשבת בארץ. ומוסיף הכסף משנה, שאף הרמב"ם אינו חולק בדין זה:
ולדעת רבינו נראה לומר, דאין הכי נמי שאם מעצמו קיבל עליו שבע מצות שאין מונעין אותו מישיבת הארץ, ולא בא לומר אלא שאין בית דין מקבלין אותו.
לפי דברי הכסף משנה, הרמב"ם מסכים עם דעת ראב"ד שמותר להושיב גוי בארץ ישראל אם מקיים שבע מצוות בני נח, ואין צורך שבית דין יקבל אותו כגר תושב לשם כך. כוונת הרמב"ם היא שגדר של גר תושב ממש על פי הדין אינו שייך כל זמן שהיובל אינו נוהג, אך מודה שאין איסור להושיבו בארץ ישראל.

דין גוי שאינו עובד עבודה זרה
אם כן, לדעת הראב"ד וביאור הכסף משנה בדעת הרמב"ם, אין איסור "לא ישבו בארצך" נוהג בגוי שאיננו עובד עבודה זרה. ולפי זה, יש ללמוד שגם איסור "לא תחנם" של מכירת הקרקע לא נאמר בגוי כזה 1 .
אמנם, אם נלמד את דברי הרמב"ם כפשוטם כפי שהבין הראב"ד את דבריו (ושלא כביאור הכסף משנה) הרי שכוונתו לחלוק על דעת הראב"ד. לדעתו של הרמב"ם, איסור "לא ישבו בארצך" נוהג בכל הגויים אף שלא משבעת עממים, ואפילו בגוי שאינו עובד עבודה זרה, כל עוד לא קיבלו אותו כגר תושב. מאיסור זה יש מקום ללמוד שגם איסור "לא תחנם" של מכירת הקרקע נוהג, לדעת הרמב"ם, בכל הגויים אפילו אינם עובדי עבודה זרה. ולפי זה, לדעת הרמב"ם אסור למכור היום קרקע בארץ ישראל לאף גוי, בין אם הוא עובד עבודה זרה ובין אם לאו.
מצאנו גם ראשונים ואחרונים נוספים שאסרו מכירה אף לגוי שאינו עובד עבודה זרה. ר' אשתורי הפרחי שחי לפני כשבע מאות שנה, עשה סיור בכל הארץ, וכתב בספרו "כפתור ופרח" את הלכות ארץ ישראל. פוסק הכפתור ופרח (פרק י), שאסור למכור קרקע בארץ ישראל לישמעאלים. בעל פאת השולחן (הלכות ארץ ישראל פרק א סי"ט) הביא את דברי הכפתור ופרח, ופסק אף הוא שאסור למכור לישמעאלים. כלומר, איסור "לא תחנם" של מכירת הקרקע לא נאמר בעובדי עבודה זרה בלבד, אלא אף בישמעאלים שאינם עובדי עבודה זרה. אם כן, אסור לדעה זו למכור קרקע בארץ ישראל לכל גוי שהוא.

תולדות היתר המכירה
נעבור לתקופה האחרונה. הרב טיקוצ'ינסקי בספר השמיטה (ח"ב פרק א) סוקר את תולדות היתר המכירה. בשנת תרמ"ב חלה שנת שמיטה, אך כמעט ולא היו יהודים חקלאים בארץ ישראל. אמנם החלה התיישבות יהודית בפתח תקווה, שמקימיה היו אנשים מירושלים, וגם במוצא שעל יד ירושלים, אך היו רק מעט יהודים חקלאים שמצאו כיצד להתקיים בשנה השביעית והשאלה כיצד לנהוג בשמיטה לא עלתה לדיון.
בשנת תרמ"ח כאשר קרבה שנת השמיטה הבאה תרמ"ט, נתרחבה המושבה פתח תקווה, נוספו איכרים במוצא, וקמו עוד שש מושבות חדשות בארץ ישראל: ראשון לציון, עקרון, נס ציונה, ראש פינה, גדרה ויסוד המעלה. המתיישבים היהודים אמרו שאם לא יעבדו בחקלאות בשנת השמיטה המתקרבת לא יהיה להם מקור מחיה. הרב נפתלי הרץ, שהיה רב של יפו והמושבות, פנה לגאוני הדור בארץ ובחוץ לארץ בשאלה, מהו הפתרון שיש להציע לאנשים אלו שבלי עבודה חקלאית הם בסכנה קיומית, וייאלצו למכור את שטחי הקרקע שלהם.
מחלוקת גדולה פרצה, וגדולי תורה רבים התעסקו בנושא. הרב טיקוצ'ינסקי מזכיר בספרו, שהרבנים הרב יהושע אב"ד דקוטנא בעל ישועות מלכו, הרב שמואל מוהליבר רבה של ביאלסטוק, הרב שמואל קלפפיש שהיה מורה צדק בוורשא ואתם ר' יצחק אלחנן ספקטור שהיה נחשב פוסק הדור, התירו למכור את הקרקעות שבארץ ישראל לגויים לשנתיים. מאידך, רבני ירושלים התנגדו מאוד להיתר המכירה. גם בחוץ לארץ היו הרבה גדולים שפסקו שאין שום היתר למכור קרקע בארץ ישראל לגוי, ולדעתם זהו איסור גמור. ביניהם הנצי"ב מוולוז'ין, ר' דוד מקרלין בעל שאילת דוד והבית הלוי. הזכרנו, אם כן, שלושה רבנים גדולים מכל צד, שהיו גדולי הדור באותו דור.
לא ידעו החקלאים כיצד לנהוג, שכן חלק מן הפוסקים סברו כך וחלק כך. הרב של יפו נטה לצד המחמירים, אבל הרבנים הספרדים לקחו לידם את הדבר, כתבו חוזה מכירה ומכרו את הקרקעות.

דעת הנצי"ב מוולוז'ין
נזכיר מעט מסברות החולקים, ונתחיל בדעת האוסרים. הנצי"ב מוולוזי'ן (שו"ת משיב דבר ח"ב סי' נו) פסק, שזהו איסור גמור למכור קרקע, ואין פתרון לזה. כותב הנצי"ב, שראה גאון אחד שכתב שיכולים למכור לישמעאלים, ומביא ראיה לדבריו ממכירת חמץ לפני פסח. במכירת חמץ, צריך לפעמים למכור גם את החדר שבו מצוי החמץ, כדי שלמוכר לא תהיה אחריות על החמץ. כיצד מוכרים חמץ בארץ ישראל, הרי אסור למכור את הקרקע לגוי? אלא, שסומכים על כך שמותר למכור לישמעאלים. הנצי"ב חולק עליו ואומר:
ובאמת, הרב הגאון הנ"ל ברח מהזאב ופגע בו ארי, כי רוצים להמלט מאיסור שביעית בזמן הזה דרבנן לרוב הפוסקים, ופגע באיסור מכירת קרקע לעובד גלולים בארץ ישראל, שהוא איסור דאורייתא לכולי עלמא.
איסור שמיטה הוא מדרבנן, ולכן עדיף לבחון מה לעשות עם איסור העבודה בשביעית, ולא למכור קרקע לגוי שהוא איסור תורה. אך הנצי"ב רוצה את ההתיישבות בארץ ישראל, ולכן מחפש עבור החקלאים היהודים פתרון אחר:
ומעתה, נחפשה ונחקורה בעצה לאחינו בני ישראל הנתונים במצוק ודפקום שנה אחד, לפי מה שכתב רבינו בית יוסף בתשובת אבקת רוכל (סי' כד) להכריע דבשל עובד גלולים אינו נוהג שביעית, אף דקיימא לן אין קנין לעובד גלולים להפקיע מתרומות ומעשרות, מכל מקום יכול להפקיע משביעית.
בשיעור הקודם עסקנו בדברי שו"ת אבקת רוכל, שכותב שבקרקע של גוי לא נוהגת שביעית. והטעם לזה, שבפסוק נאמר "והיתה שבת הארץ לכם" (ויקרא כה, ו), ודרשו חכמים "לכם ולא לאחרים". זאת אומרת, שאין קדושת שביעית בפירות של גוי. לפי זה, למרות שלמכור את הקרקע לגוי אסור, ישנה עצה אחרת: יפקירו את הקרקע בפני שלושה אנשים, שהוא הפקר לכולי עלמא, ועל ידי כך לא תהיה הקרקע "לכם" ולא תנהג בה קדושת שביעית. ממילא, אין צורך למכור את הקרקע.
בתחילת דבריו כתב הנצי"ב, שההפקר מועיל להתיר עבודות חקלאיות על ידי גויים בלבד, ולא על ידי ישראל. אבל, בהמשך הוא אומר, שאולי על ידי הדחק יש להתיר לישראל עצמו לעשות מלאכה בשדה. כמו שאומרת הגמרא במסכת סנהדרין (כו, א לגבי אגיסטון, ועי' רש"י שם), שיכול ישראל לעבוד בשדה של גוי, וכאשר מפקיר את הקרקע דינו כמו שדה של גוי. וחותם את דבריו:
ואיני אומר כן להלכה רק לתפוס את הרע במיעוטו, וה' יזכנו למנות שמיטין ויובלות, ויזכנו לראות בנחמת ציון, בשוב ה' שבות עמו.
מתשובה זה אנו למדים, שאי אפשר רק לפסוק לאיסור, אלא צריך להציע פתרון.

דעת בעל שאילת דוד
ר' דוד מקרלין, בעל שאילת דוד (ח"א חידושים בענייני שביעית עמ' 42) אומר גם הוא שאסור בשום פנים למכור את הקרקע לגוי, אך הוא נחלץ למצוא פתרון לבעיה:
נשאר לנו להקל עתה בזמן הזה להתיר להם או לעבוד בשדות הגוים, כסברת ספר התרומות דעתה שאין האיסור אלא מדבריהם, חזרה כל ארץ ישראל לענין זה כסוריא שיש קנין לגוי להפקיע קדושתה.
לדעת בעל התרומות, כיוון שדיני שביעית ותרומות ומעשרות בזמן הזה הם מדרבנן, לכן יש קנין לגוי בקרקע להפקיע קדושת הארץ. וכותב השאילת דוד, שאף שסברא זו של בעל התרומות דחוקה מאוד "עם כל זה בשעת הדחק באיסור דרבנן נסמוך על הרב בעל התרומות שהוא רב קדמון", וניתן יהיה להתיר לישראל לעבוד בשמיטה בשדה של גוי. מוסיף השאילת דוד צד שני להקל, מפני שקביעת שנת השביעית מסופקת, שכן ישנן דעות שלא שנה זו היא השנה השביעית, אלא שנה אחרת. עוד הוא מציע צד שלישי להקל:
וכן יש מקום להקל להאנשים שנתיישבו זה לא כביר ועוד לא הכינו עצמם לעשות להם אוצרות מעט מעט בכל שנות השמיטה, להקל להם איזה עבודות שאף בזמן הבית הם רק מדרבנן, כיון שאם לא נתיר להם יוחרב הישוב ויוכרחו למכור שדותיהם לגוים, ומצינו שהתירו אף איסור תורה בשב ואל תעשה כדי שלא ימכרו שדותיהם לגוים.
יש להתיר לחקלאים לעשות מלאכות דרבנן בקרקעות שלהם כדי למנוע מצב שבו ייאלצו למכור את שדותיהם לגויים, שיש בזה איסור תורה. ראיה להיתר זה מן הגמרא במסכת גיטין (מז, ב) שבה עסקנו בשיעור הקודם. הגמרא אומרת, שבתחילה תיקנו חכמים שאדם שמכר קרקע לגוי צריך לקנות ממנו את הביכורים ולהביאם, משום שאין קנין לגוי בארץ ישראל ולכן חייב בביכורים. ראו חכמים שאנשים מוכרים קרקעות לגויים, משום שסברו שאין בכך איסור שהרי הקרקעות נשארו ברשות ישראל לפי ההלכה ומביאים מהם ביכורים. לכן חזרו חכמים ותיקנו תקנה שניה, שמי שמכר קרקע לגוי פטור מביכורים. פירוש הדבר, שתיקנו חכמים לבטל מצוות הבאת ביכורים בשב ואל תעשה כדי למנוע מכירת קרקע לגוי. לפי זה, יש מקום להתיר לחקלאים לעשות איסורים דרבנן כדי שלא יבואו לידי מכירת קרקע לגוי. מסיים השאילת דוד:
כיון שהענין הוא דרבנן אף בזמן שהשמיטה היתה נוהגת מן התורה, ועתה כל ענין השמיטה זכר לשביעית, וגם קצת ספק יש בקביעת שנת השמיטה, לכן אם יסכימו רוב חכמי ישראל בקיבוץ גדול להקל במלאכות שהן מדברי סופרים על כל פנים לשמיטה זו יכולים לסמוך ולעשות מעשה. וכן אולי יקילו להקאלאניסטים (-המתיישבים בקולוניות) שנתיישבו זה לא זמן כביר ואינם מוכנים לשמיטה, לעבוד אדמתם על ידי גוים, אף שאדם מצווה על שביתת שדהו בשביעית (-ואסור לעבוד אף על ידי גוי).
בגלל מצבם של המתיישבים יש מקום להקל להם בתרתי - להתיר לחקלאים עצמם לעשות מלאכות דרבנן בקרקע, ולהתיר לעשות מלאכות על ידי גויים.
הווה אומר, הנצי"ב והשאילת דוד פסקו שאסור למכור את הקרקע לגוי, אך הציעו פתרונות. זהו הסדר של הפסיקה ההלכתית, אי אפשר להסתפק בכך שפוסקים לאיסור בשאלה ההלכתית, אלא יש להתאמץ למצוא פתרון לבעיה.

דעת בעל ישועות מלכו
אולם, גדולי גדולים חלקו על דעת האוסרים. הישועות מלכו (יו"ד סי' נה) שהיה גם הוא מגדולי הדור כותב, שאיננו מבין את הבעיה מעיקרה:
והנה אמרתי בפשיטות, שטוב להתיר למכור לנכרי. ואף על פי שאסור ליתן ולמכור קרקע בארץ ישראל, כיון שהוא לטובת היישוב פשיטא דאין כאן איסור דלא תחנם.
אם מוכרים בסתם יש איסור גמור של "לא תחנם". אבל, אם המכירה היא בשביל ישראל אין כאן גדר של "לא תחנם". יסוד דבריו לקוח מדין שנתחדש בעבד כנעני. התורה ציותה "לעֹלם בהם תעבֹדו" (ויקרא כה, מו), היינו שאסור לשחרר עבד גוי לעולם, בשונה מעבד עברי שמותר לשלח אותו לחופשי. אך כאשר האדון רוצה לשחרר את העבד לטובת עצמו ולא כדי לעשות חסד עם העבד, לדוגמא, שצריך לצרפו למניין או כל סיבה אחרת - מותר לשחרר (עי' גיטין לח, ב ור"ן שם כ, ב מדפי הרי"ף ד"ה כל המשחרר). ביארו חכמים, אם כן, שאיסור " לעֹלם בהם תעבדו" נאמר דווקא בסתם, ולא במי שמשחרר את העבד לטובתו. כך יש לומר גם לגבי איסור "לא תחנם" של מכירת קרקע. מה שאסרה תורה לתת לגויים חניה בקרקע, היינו בסתם, אבל אם הדבר נעשה לטובתו של המוכר, מפני שהמכירה מסייעת לו כדי להתיר את עבודות הקרקע, פשוט לישועות מלכו, שטוב להתיר ולמכור לגוי לצורך ישראל.
אמנם, מסייג הישועות מלכו את דבריו, שמכל מקום מלאכות שאסורות מדאורייתא יש לעשותן דווקא על ידי גויים, אך אין להקל לישראל לעשות את אותן מלאכות. אך בתשובה נוספת (שם סי' נט) הוא כותב שביטל דעתו בדבר זה מפני דעתו של ר' יצחק אלחנן שהתיר מלאכות אלו אף לישראל:
כי מתחילה לא הסכימה דעתי כלל על היתר שיעבוד ישראל בשביעית גם בקרקע של גוי... אמנם לאשר היושבים עמי דעתם היה לסמוך על הרב הגאון מקאוונא, לגמרי בטלתי דעתי.
אם כן, לדעת הישועות מלכו, ההיתר למכור קרקע לגוי הוא פשוט. וכפי שהזכרנו לעיל בשם ספר השמיטה, הוא אחד מארבעה גדולים שהיו עמודי התווך של היתר המכירה.

תשובות בעל הר צבי לטענות החזון איש
הרב צבי פסח פרנק, רבה של ירושלים, היה נחשב בזמנו לפוסק הדור. בשו"ת הר צבי (עניני זרעים ח"ב סי' מז) מביא את דברי ר' יהושע מקוטנא, אבל מציין שהחזון איש וספר בני ציון ערערו על היתר המכירה. אומר החזון איש (שביעית סי' כד אות ד):
ואף על גב דלענין לא תתן להם חן כל שעושה לריווח ישראל מותר (-אף שאסור לשבח את הגוי, אם עושה כך כדי שיעבוד טוב יותר, מותר), וכמו שכתב הר"ן בפרק השולח לענין לשחרר עבדו וכו' הכא לעניין חניה בקרקע אין חילוק, דנתינת חן אינו אלא ברגש החנינה (-אסור לפתח רגשות חנינה כלפי גויים) אבל לא בדורש טובת עצמו. אבל חניה בקרקע, המציאות של עובדי עבודה זרה על אדמת ישראל בקנין שנאוי לפני המקום, וכל שקנה הקרקע והיא שלו, הרי עובד עבודה זרה חונה על קרקע הארץ. וגם לא נתנה תורה לשיעורין, ובכל נכרי שמכר לו עבר בלאו אף שלפי ראות עינינו אינו מתאחז בה.
מכירת הקרקע איננה מכירה שאוחזת בקרקע בפועל, שהרי יטפל בה ישראל, אלא זוהי מכירה עקרונית הלכתית. אף על פי כן, סוף סוף נמכרה הקרקע לגוי ואסור לעשות כן, משום שבאיסור חניה בקרקע נתנה התורה טעמא דקרא - הקב"ה לא רוצה שלגוי תהיה בעלות על קרקע בארץ ישראל, ולא נתנה התורה שיעור בזה. מטעם זה, יש לחלק בין איסור נתינת חן לאיסור חניה בקרקע: לעניין נתינת חן, מותר לעשות כך לטובת עצמו, משום שאין כאן רגש של חנינה, אבל לעניין מכירת קרקע בארץ ישראל, אסור למכור אפילו לטובת עצמו.
הרב פרנק מעיר על דברי החזון איש:
הנה סברא זו טובה היתה אילו היה נמצא מפורש חילוק בין דין מתנת חינם ובין נתינת חניה, אז היו מתקבלים על הלב דברים הללו וכו'. אבל מכיון שהחילוק בדין אינו לא במקרא ולא במשנה וגמרא, אין סברא כזו קובעת מסמרות לבנות על זה יסוד לדינא.
מנין לנו שהסברא באיסור חניה בקרקע היא, שהדבר שנאוי לפני המקום? אולי נאמר להיפך, שנאוי לפני המקום לתת מתנה לגוי בין לטובתך ובין שלא לטובתך! מוסיף עוד הרב פרנק להוכיח את דבריו מדברי הר"ן בגיטין (כ, ב מדפי הרי"ף ד"ה כל המשחרר) שאומר, שלא אמרה תורה "לעֹלם בהם תעבדו" אלא משום שלא ייתן להם מתנת חינם בדומה לאיסור "לא תחנם". בשחרור עבד, אין סברא לומר שהקפידה התורה על רגש החנינה של הנותן, שהרי העבד הוא בר מצוות ומצוה לרחם עליו, ומי שקונה עבד קונה אדון לעצמו. אלא צריך לומר, שסיבת האיסור אינה מצד שמגלה רגשות חיבה, אלא שהקפידה התורה שלא יזכה העבד בשחרור גופו בחינם. מעתה, לפי דברי החזון איש, היה מקום לומר שאין נפקא מינה בין אם משחרר האדון לטובת העבד או לטובת עצמו, ואף על פי כן הר"ן משווה שחרור עבד למתנת חינם לגוי, שבשני המקרים הדבר מותר לטובת עצמו. מכאן יש ללמוד בכל האיסורים הכלולים באיסור "לא תחנם", ואף חניה בקרקע. בזה דחה הרב פרנק את הסברא שביאר החזון איש. מוסיף הרב פרנק עוד ואומר:
ומה שכתב בספר חזון איש דלא תתן להם חניה הוא כמו איסור נבילה וטרפה דלא שייך להתיר משום הפסד, לא קשה מידי שהרי מצינו בתורה איסור כריתת אילן מאכל (-"לא תשחית") שהוא גם כן כלא תעשה דנבלות וטריפות, ומכל מקום אמרינן דבשביל הפסד מותר.
כוונתו של החזון איש להקשות על דברי הכפתור ופרח, שפסק שמותר למכור קרקע בארץ ישראל אם יש לו הפסד ממון. מוכיח החזון איש, שלא שייך להתיר איסור מפני הפסד ממון, כמו שאין היתר שכזה לגבי איסור נבילה וטריפה. על כך אומר הרב פרנק, שמצינו בתורה איסור כריתה והשחתה של עצי מאכל, שאמרו חכמים שאם אדם זקוק לאותו מקום כדי לבנות בו דירה, או דבר אחר שהוא חשוב לו יותר מן העץ, מותר לעקור את העץ לשם כך.

מכירה שאינה גורמת להיאחז בקרקע
הגאון בעל שו"ת תורת חסד דן בהיתרו של הכפתור ופרח בעניין מכירה להציל מהפסד ממון, וסותר אותו מצד אחר. הכפתור ופרח הביא ראיה להיתר זה מן הגמרא במסכת גיטין (מד, א) שאומרת שאם גוי כופה על אדם מישראל למכור לו את הקרקע שלו, מותר למכור לו את הקרקע וליטול את דמיה. והטעם בזה "מפני שהוא כמציל מידם" - הקרקע כבר בידי הגוי בעל כרחו, ואין ללוקח אלא הפסד ממון, וכדי להצילו מן ההפסד מותר אפילו לכתוב לו שטר מכירה. התורת חסד דוחה את הראיה. מדוע מותר לקבל כסף בעבור הקרקע שהגוי גזל ממנו? מפני שבין כה וכה הגוי כבר חונה שם. האיסור אינו מעשה המכירה, אלא המציאות שהוא חונה בקרקע "לא תתן להם חניה בקרקע", והעובדה שיקבל הישראל כסף על כך אינה גורמת את החניה, ולפיכך היא מותרת. ממילא, אין להביא ראיה מן הסוגיה בגיטין, שבאמת במקום הפסד אסור למכור, אלא שבגמרא שם הרי כבר חונה בקרקע.
אומר הרב פרנק, שלפי דברי התורת חסד נוכל לחזק את היתר המכירה שבימינו, שהרי בזמננו כאשר עושים היתר מכירה, אין גורמים לגוי לחנות בארץ "וכשם שהותרה הקנאה לגוי שבלאו הכי כבר נאחז בארץ, כן מותר להקנות לו בכהאי גוונא שלא יבא להיאחז בארץ".

היתר מכירה לישמעאלים
בסוף התשובה מביא הרב פרנק מקור נוסף לחזק את היתר המכירה:
ובכלל באיסור לא תחנם ראיתי בספר "מזבח אדמה" למחבר ספרי "פרי אדמה" שהיה רב בירושלם לפני מאתיים שנה, כותב בפשיטות דלא תחנם אינו אלא בנכרי עובד עבודה זרה, ומחלק דבאיסור לא תתן להם מתנת חינם אין חילוק (-בין עובד עבודה זרה לשאינו כזה), מה שאין כן בלא תתן להם חנייה בקרקע, זה לא שייך רק בעובדי עבודה זרה. וגאוני הדור שהתירו יש להם על מה לסמוך.
לפי דברי בעל מזבח אדמה (שו"ע יו"ד סי' קנא ס"ח), איסור מכירת הקרקע נאמר רק בגוי שעובד עבודה זרה. ובאמת, גם הרמב"ם שהבאנו לעיל (עבודה זרה פ"י ה"א) שעוסק באיסורים שציותה תורה כלפי שבעת עממים - האיסור שלא לכרות להם ברית ואיסור "לא תחנם" - מדבר על עובדי עבודה זרה 2 . פעם היו כל הגויים עובדי עבודה זרה, אבל היום שלא כולם נחשבים לעובדי עבודה זרה, אפשר שסובר הרמב"ם שמותר למכור להם קרקע.

סיכום צדדי ההיתר
נסכם את העולה מדברינו, באופן כללי לגבי מחלוקת בהלכה ובאופן פרטי בעניין היתר המכירה.
בכל הדורות נהגו שכאשר ישנה שעת הדחק מחפשים היתרים, מפני שהמצב מכריח זאת. דוגמא לדבר, בהיתר עגונות. עגונה היא אשת איש שבעלה נעלם, ואין יודעים היכן הוא. לפעמים, מבחינת ההלכה אין תשובה ברורה האם הבעל מת, וצריך לחפש לסמוך בדוחק על כל מיני דעות חריגות להתיר. לכאורה, כל היתר עגונות אינו מובן כלל. כיצד מתירים אשת איש? הרי אם תלך ותתחתן עם איש אחר, ובניה ונכדיה וכל הדורות אחריהם יהיו ממזרים! אדרבא, יש להחמיר בדבר מספק. לעומת זאת, חכמים נהגו אחרת. כאשר היו קשיים הלכתיים, ישבו לפעמים לילות שלמים ופעמים שבועות ארוכים, כדי לחפש פתח להתיר עגונה שלא תישאר מעוגנת כל ימיה. כך ההדרכה של התורה, במקום שיש שעת דחק ויש מחלוקת, הולכים אפילו על פי דעת יחיד להקל, אם אפשר לעשות כן. במקום שישנה הכרעה מוחלטת על ידי סנהדרין ודאי שאין אפשרות ללכת אחר דעה אחרת, אך במקום שלא הוכרעה ההלכה באופן מוחלט וישנה מחלוקת בין הראשונים - בדרך כלל יש ללכת אחר הרוב, אבל בשעת הדחק סומכים גם על דעת יחיד. כך סדר הפסיקה תמיד.
כאשר אנחנו מתבוננים בהלכה זו של מכירת הקרקע לגוי, ישנן סיבות רבות להתיר, ונפרט אותן:
א. ראשית, מצוות שמיטה בזמן הזה מדרבנן. אמנם, אין בזה כדי להתיר את האיסור, אך במקום שישנם ספיקות בדרבנן, הולכים לקולא.
ב. שנית, ראינו שישנה מחלוקת האם מותר למכור קרקע בארץ ישראל לישמעאלים, או שהדבר אסור. לשיטת הרמב"ם, איסור "לא ישבו בארצך" נוהג בכל הגויים, ואילו לשיטת הראב"ד, איסור זה נאמר רק בשבעה עממים ולא בשאר גויים. ומוסיף המנחת חינוך (מצוה צד), שכדעת הראב"ד כן היא גם דעת הסמ"ג ופוסקים נוספים, שאינו מזכיר בשמותיהם, ומכל מקום אין זו דעת יחיד. נוסף לכך, סובר הראב"ד שאף אם איסור "לא ישבו בארצך" נוהג בשאר גויים, לא שייך לאסור במי שאינו עובד עבודה זרה. ולעיל הבאנו, שביאר הכסף משנה שגם הרמב"ם יסכים שמי שאינו עובד עבודה זרה מותר להניחו בארץ ישראל. אם כן, ישנן דעות שסוברות שמותר לתת לישמעאלים, שאינם עובדי עבודה זרה, לשבת בארץ. ומאיסור "לא ישבו בארצך" יש ללמוד להתיר גם באיסור "לא תחנם" למכור להם קרקע.
ג. טעם נוסף להתיר את המכירה, משום שהיא נעשית לצורך ישראל. כשם שמותר לשחרר עבד לצורך האדון כך מותר למכור קרקע לגוי לצורך ישראל.
ד. נוסף לכך, באופן ביצוע המכירה יש צדדים להקל - מכירת הקרקע היא לזמן מוגבל, וייתכן לומר שאיסור "לא תחנם" הוא שלא למכור לחלוטין, אבל מכירה זמנית מותרת (ר' יצחק אלחנן הציע למכור הקרקע לשנתיים. ועי' שו"ת הר צבי עניני זרעים ח"ב סי' מח). ועוד, שאין מוכרים את כל הקרקע, אלא את שטח היניקה שהפירות יונקים מן הקרקע בלבד (עי' ספר השמיטה ח"ב פי"ב, ביאור ההיתר בזה).
ה. נוסף לכל זה, יש לדון להקל באיסור בגוי שיש בבעלותו קרקע בארץ ישראל. ייתכן לומר, שגוי שבין כה וכה מחזיק בקרקע בארץ, האיסור לגביו הוא בגדר מרבה בשיעורים, שהוא איסור חלש יותר, ואפשר שהוא מדרבנן במקרה כזה. ועוד, כפי שאמרנו לעיל, כאשר המכירה נעשית לגוי שלא יחנה בקרקע - לדוגמא, המוכר קרקע לגוי שמקום מגוריו באמריקה, ולא יבוא לחנות בארץ, כי ייתכן ואיסור "לא תחנם" לא נאמר אלא דווקא באדם שיבוא לחנות בקרקע.
מנינו חמישה טעמים שמכניסים אותנו לספק ספק ספיקא של איסור, ואין מקום שעת הדחק גדולה מזו.

חומרות באיסור "לא תחנם" הפוגעות במהות האיסור
במשך השנים נפגשתי כמה פעמים עם חברים שהיו חקלאים. אחד מהם אמר לי " הפסקתי להיות חקלאי בגלל השמיטה. לא רציתי לסמוך על ההיתרים השונים של המכירה, ובלי האפשרות לעבוד בקרקע בשנה השביעית, בלתי אפשרי להיות חקלאי". אחרים, שלא רוצים למכור או לסמוך על היתר המכירה, מרבים לקנות תוצרת חקלאית אצל הגויים, וכתוצאה מכך החקלאות הנכרית מתפתחת על חשבון החקלאות הישראלית.
למעשה, התוצאות הן ההיפך מן המטרה. המטרה של איסור "לא תחנם" היא לא לתת להם חניה, ומפני כך לא מוכרים את הקרקע ולא סומכים על היתר המכירה, וממילא נותנים לגויים הרבה חניה. שהרי אם אין סומכים על היתר המכירה, אין ברירה אלא שהערבים יעבדו בשביעית, ולכן הם קונים עוד ועוד שדות והחקלאות הערבית מתפתחת, והכל בגלל איסורי השביעית. אם היה היתר המכירה מקובל על כולם, החקלאות העברית הייתה מתפתחת עוד יותר, ולא היו הערבים חונים בארץ ישראל.
זו שאלה גדולה מאוד, שכן העובדה שאיסורי השביעית גורמים להיפך ממהות האיסור היא סברא חזקה. אמנם, אם לא היה לנו בסיס הלכתי להקל, אלא הסברא לבדה, ודאי שאין לפסוק הלכה להקל באופן כזה - התורה אמרה "לא תחנם" וזהו איסור מוחלט. אבל, כפי שהעלינו לעיל, יש צדדים רבים להקל. מכל הצדדים הללו, ניתן לומר שההיתר הזה הוא לכתחילה ולא בדוחק, היתר פשוט.
אם היה ביכולתנו לקיים את מצות השביעית כמות שהיא, ודאי שזהו הדבר הטוב והמהודר, אין דבר יותר טוב מזה. זהו החלום שלנו, כמובן, וריבונו של עולם יוביל אותנו לכך. במשך הזמן, כל העבודה החקלאית - הזריעה, הקצירה והבציר - תתוכנת באופן אוטומטי בשנה הששית, ואז נוכל בעזרת ד' לשמור את השביעית באופן מלא, כאשר אנחנו בעלי הקרקע ולא גויים.

---