הציווי לבנות את מערכת המשפט של המדינה היהודית, הוא חלק בלתי נפרד צמוד וכלול במעמד הר סיני, המאורע המכונן של עם ישראל כאומה (רס"ג), כך הוכחנו בדברינו הקודמים לפרשת משפטים.
שתי הפרשיות הראשונות, שמשמשות כפתיחה לפירוט של הדין המהותי, הן הפרשיות העוסקות בעבד עברי ואמה עבריה. נברר אלו ערכים, המבטאים את כבוד האדם וחירותו, באים לידי ביטוי בפרשיות אלה, מתוך עיון בפסוקים ובדברי חז"ל, בהמשך לדברינו על פרשת תרומה
דווקא מתוך פרשיית עבד עברי, הוכחנו כי לכל אדם הזכות לחופש וחירות, עתה נוסיף שתי הלכות המבטאות ערך זה וחשיבותו:
א. חז"ל קבעו עיקרון ביחסי עובד ומעביד: "פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום" (בבא קמא דף קטז ע"ב, ועוד). הלכה זו, שאין עליה חולק, מביאה לידי ביטוי את זכותו של השכיר לחירות ואת ההגבלה על שלטונו של המעסיק על שכיריו. (אל דאגה, התורה דואגת גם להגנתו של המעסיק, ולא נרחיב).
ב. כל איש הנושא אישה, מתחייב בכתובה לדאוג לצרכיה של אשתו ובכלל זה כמובן לדאוג למזונותיה (הנשים הגיבורות של דורנו, לקחו על עצמן את פרנסת בעליהן, בשנים שהם מקדישים לגדילה בתורה, אין לשער את גודל הכרת הטוב שהם חייבים להן).
נחלקו הראשונים מה הם גבולות ההתחייבות. האם האיש חייב גם להשכיר עצמו כפועל כדי לזון את אשתו, או שהוא מתחייב רק לעשות ככל יכולתו, כדי להשיג את הדרוש לפרנסת המשפחה כעצמאי?
לדעה השניה, עיקרון החירות מתגבר על שעבוד הגוף שהאיש קיבל על עצמו בכתובה, ולכן אי אפשר לכוף את האיש להשכיר עצמו כפועל. נצטט את עיקרי המחלוקת מתוך דברי התוס' במסכת כתובות (שהרי החלוקים, שניהם מבעלי התוס'): "מכאן מוכיח רבינו אליהו שחייב אדם להשכיר עצמו ללמד תינוקת או לעשות מלאכה אחרת כדי לזון את אשתו ... ועוד הביא ראיה מדכתבינן בכתובה ואנא אפלח כו' ומיהו גם זה יש לדחות כמו שמפרש ר"ת דאפלח היינו עבודת הקרקע פירוש אחרוש ואנכש ואעדור את השדה ואביא מזונות לבית אבל להשכיר עצמו אינו חייב" (דף סג ע"א).
בפירוש בעלי התוס' לתורה – "משיבת נפש" (שמות יח, יב) הוסיפו להסביר: "יש מרבותינו ז"ל שאמרו שחייב את עצמו להשכיר את עצמו לאחרים לפרנס את עצמו ואשתו, ויש שאומרים שאין חייב להשכיר את עצמו לאחרים... ויש לפרש דבריהם כי כבר נאמר "עבדי הם", ולא עבדים לעבדים".
נקדים עוד הקדמה אחת: חכמי ישראל לפי המקום והזמן, בכל הדורות, יצאו בחריפות כנגד קשר גופני עם ילדות או נערות צעירות, גם אם כביכול או לא כביכול, נוצר קשר של חו"ק. נדגים זאת באמצעות אחת ההחלטות הנדירות, שהתקבלו פה אחד בחודש שבט תש"י (1950), ע"י הרבנים הראשיים שכיהנו בקום המדינה, יחד עם מועצת הרבנות הראשית דאז. להחלטה הצטרפו כל רבני ישראל. בהחלטה זו נאסר, ואף חמור מזה, לחתן כלות צעירות מדי. גם כנסת ישראל נתנה מעמד חוקי להחלטה זו. החלטות אלה גם הן חלק של הזכות וחובה לדאוג לכבוד כל אדם וחירותו.
נעבור עתה לפרשת האמה העבריה, הפרשיה פותחת במילים: "וְכִי יִמְכֹּר אִישׁ אֶת בִּתּוֹ לְאָמָה לֹא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים" (שמות כ"א ז).
השאלה העולה מיד עם מקרא הפסוק הפותח היא: מה הקשר בין הפתיחה והסיום? מדוע התורה מתחילה במכירה ומיד עוברת לשחרור – ליציאה? התשובה היא כי דרך כתיבה זו מכריזה בקול רם בהיר וצלול כי: אם = "כי" תיווצר מציאות שכזו, המשימה מספר אחת היא לבטל אותה! כיצד? על ידי שחרור האמה. היא איננה משתחררת כמו עבד!!! שתי הדרכים המרכזיות לשחרורה שונות לחלוטין.
בשבועות הקרובים נדון בכך ונפרט, אבל כבר עכשיו נקדים ונוסיף:
התורה קובעת, חד משמעית, כי לא תתכן לעולם מציאות של שפחה עברית. ישנה מציאות אחת בלבד שבת תמצא עצמה משועבדת, בהגבלות, למי שאינו קשור ומחויב אליה בקשרי אישות, מבחינה הלכתית.

בינתיים, הבה נשתדל להדר גם בנושא שמירת כבודם וחירותם של כל איש ואשה, ק"ו ביחסים וקשרים בין רבנים.