בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • שקלים
לחץ להקדשת שיעור זה

נאמנותם של גבאי צדקה

undefined

הרב משה ליב הכהן הלברשטט

אדר א תשפ"ב
4 דק' קריאה
הטעם להפטרה זו
פרשת שקלים קורין אותו בשבת הסמוך לראש חדש אדר לפניו, או בשבת שחל להיות בראש חדש עצמו, מפני שבאדר היו משמיעין על השקלים. וטעמא, משום דבניסן בראש חדש מתחיל השנה, דכתיב "ראשון הוא לכם", ובו מתחילין להביא קרבן התמיד מנדבה חדשה, מחצית השקל משנה זו... ולכך היו משמיעים באדר הסמוך לו שיביאו שקליהם בראש חדש ניסן, ואנו משלימין פרים שפתינו בקריאת הפרשה, וקוראין בראש חדש אדר או סמוך לו פרשה להשמיע על השקלים, והוא תחלת פרשה כי תשא, דכתיב בה עניין השקלים... ומפטירין במלכים (ב, פרק יב) "בן שבע שנים יהואש במלכו", שהיא מדברת מעניין השקלים... (לבוש החור אורח חיים תרפה, ב).

תוכן ההפטרה
יואש מלך יהודה עלה על כסא מלכותו בגיל שבע, ומלך ארבעים שנה בירושלים. יואש עשה את הישר בעיני ה' בכל התקופה שהיה תחת חסותו של יהוידע הכהן, למעט העובדה שהוא לא הסיר את הבמות עליהם המשיכו להקריב ולהקטיר לה', דבר שנאסר משנבנה בית המקדש. לאחר מותו של יהוידע הכהן, באו שרי יהודה להשתחוות למלך יואש ועשאוהו אלוה, והוא שיתף עמם פעולה.
בתקופה שקדמה למלכותו של יהואש, מלכה על יהודה סבתו המלכה המרשעת עתליהו. עתליה ובניה זרעו הרס וחורבן בבית המקדש. עם עליתו של יואש לשלטון עלה הצורך לשפץ ולחדש את בית המקדש, ולשם כך היה דרוש סכום כסף גדול. המלך יואש יצא במגבית לשם כך, ואמר לכהנים, שכל הכספים שהם יגייסו מאת המכרים שלהם, ינתנו להם, ובתמורה, יממנו הכהנים את השיפוצים ואת כל הדרוש תיקון בבית המקדש מכיסם הפרטי. בכל השנים שמלכה עתליהו נמנעו רבים מלתרום את השקלים לבית המקדש, כי היו עובדים עבודה זרה לבעלים ולא היו מקריבים את עולת התמיד בבית המקדש, עכשיו עם החזרת העטרה ליושנה בבית המקדש, תרמו הרבה אנשים טובים גם רטרואקטיבית את כל השקלים שלא תרמו בימי המלכה עתליהו, ולכן התרומות הספיקו לקרבנות התמיד וגם לשיפוץ וחידוש בית המקדש.
הכהנים נהגו לגייס את הכספים ולהמתין עד שהצטבר כסף רב ורק אחר כך הוציאו את הכסף לשיפוץ בית המקדש, דבר זה גרם לעיכוב העבודות, המלך יואש לא היה מודע להתנהלות זו של הכהנים, וחשד שהעיכוב נובע מכך שהם לוקחים את הכסף לעצמם, ולכן הורה לכהנים שמכאן ואילך לא יקחו עוד את התרומות לעצמם אלא יעבירו אותו מיד לקופת בדק הבית.
הכהנים שמחו מאוד להפסיק את ההסדר הזה, כך לא יחשדו בהם שהם לוקחים את הכסף לעצמם, וגם עול השיפוצים לא יהיה מוטל עוד על כתפיהם. עם ההסדר החדש הניח יהוידע הכהן שתי קופות צדקה בבית המקדש, קופה אחת במבוא בית המקדש מחוץ לשער, לתרומות השקלים של שנים עברו, וקופה אחת סמוך למזבח, לתרומות השקלים החדשות של השנה הנוכחית. הכסף מהקופה שהיתה במבוא יועד כולו לצורך חידוש בית המקדש, והכסף מהקופה שאצל המזבח יועד לצורך הקרבנות וההוצאות השוטפות של בית המקדש, ומה שנשאר אחרי ההוצאות השוטפות שימש לצורך תיקונים וחיזוק בית המקדש.
הכהנים שומרי הסף היו אחראים על הכנסת כל התרומות לקופות. הם היו מרוקנים את את הקופות כל יום לאחר שנתמלאו בכסף. כאשר הצטבר כסף רב הגיעו סופר המלך והפקיד של הכהן הגדול, הם צררו את הכסף ומנו אותו. לאחר מכן הם נתנו את הכסף לאנשי המקצוע ולספקים שחידשו וחיזקו את בית המקדש. אנשי המקצוע והספקים שנבחרו לעבוד בבית המקדש היו אנשים נאמנים, ומשכך, לא דרשו מהם דין וחשבון מפורט על סכומי הכסף שקיבלו לידם, אלא סמכו עליהם לחלוטין "כִּי בֶאֱמֻנָה הֵם עֹשִׂים".

נאמנותם של גבאי צדקה
תנו רבנן אין מחשבין בצדקה עם גבאי צדקה, ולא בהקדש עם הגזברין, ואף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר, שנאמר (מלכים ב יב, טז) "ולא יחשבו את האנשים אשר יתנו את הכסף על ידם לתת לעושי המלאכה כי באמונה הם עושים" (בבא בתרא ט.).
"ולא יחשבו את האנשים" -מכאן אמרו רבותינו זכרונם לברכה: שאין מחשבין עם גבאי צדקה, כי כשממנין אנשים על הצדקה, אנשים נאותין ממנין, ואין מחשבין עמהם, שאין חושדין בכשרים (רד"ק).
אנו מוצאים כאן בהפטרה שני דברים שנראים לכאורה כסותרים זה לזה, מצד אחד המלך יואש הפקיד את מלאכת חידוש ושיפוץ בית המקדש בידיהם של הכהנים, ולאחר זמן חשד בהם שהם נוטלים את הכסף לעצמם, וזה היה חשד בכשרים, כי הם באמת לא נטלו את הכסף לעצמם אלא המתינו עד להצטברות כסף רב ורק אז הוציאו את הכסף לצורך העבודות, ומצד שני בהסדר החדש, כשנתנו את הכסף בידי עושי המלאכה, לא דרשו מהם דין וחשבון כי אין חושדים בכשרים. אם כן נשאלת השאלה, מתי סומכים על הממונים על כספי צדקה וכספי ציבור, ולא דורשים מהם דין וחשבון, ומתי לא???
רש"י כותב על הגמרא בבבא בתרא דף ט. ד"ה שאין ראיה לדבר - דלא בגבאי צדקה כתיב אלא בגיזברי הקדש הנותנים לבם לעושי המלאכה שהפועלים מרובין למלאכות הרבה לגודרין ולחוצבי האבן לכתפים ולחמרים ולקנות עצים ואבני מחצב ואי אפשר לעמוד על החשבון כדאמרינן בעלמא (שבועות דף מה.) בעל הבית טרוד בפועליו הוא ואינשי:
לפי דברים אלו אפשר להסביר שהמלך יואש עצמו באמת לא סמך גם על גבאי הצדקה שבאו אחרי הכהנים, ולכן דרש שסופר המלך יחד עם פקידו של הכהן הגדול יצררו וימנו את הכסף ביחד, ורק מאנשי המקצוע, עושי המלאכה, לא דרש דין וחשבון, כי זה מורכב מדי, יש יותר מדי פרטים קטנים, ואי אפשר לעמוד על החשבון, ולכן במקרה זה הא נאלץ לסמוך על ישרותם.
גבאי צדקה אינם רשאים לפרוש זה מזה בשוק... ולא ימנה מעות הקופה שנים שנים אלא אחד אחד מפני החשד, שנאמר והייתם נקיים מה' ומישראל. גבאי צדקה שאין להם עניים לחלק מצרפים המעות דינרים לאחרים אבל לא לעצמם, וכן אם צריכים למכור מה שגבו מהתמחוי ימכרו לאחרים אבל לא לעצמם, מפני החשד, ואין מחשבין בצדקה עם גבאי צדקה ולא בהקדש עם הגזברים שנאמר ולא יחשבו את האנשים אשר יתנו את הכסף על ידם לתת לעושי המלאכה כי באמונה הם עושים. הגה: ומכל מקום כדי שיהיו נקיים מה' ומישראל טוב להם ליתן חשבון (שולחן ערוך יורה דעה סימן רנז סעיפים א-ב).
וכשם שהגבאים צריכים ליזהר בכל מה שנתבאר כדי שלא יחשדום, כמו כן מוטל על העם לכבדם. ולא יחשדו אותם אחרי שהאמינום עליהם, מסתמא הם אנשים נאמנים (ערוך השולחן יורה דעה סימן רנז סעיף יא).
בהלכה מפורט בהרחבה מי הם האנשים הנאמנים הראויים להתמנות כגבאי צדקה, ואיך צריכים להתנהל בכדי לא לעורר כל חשד (עיין שולחן ערוך, וערוך השולחן, יורה דעה סימן רנז), הרמ"א מציין שגם במקרה שהגבאים אינם מחוייבים לתת דין וחשבון, כדאי מאוד שהם מצדם יעשו זאת על מנת למנוע כל חשד. ומהצד השני, מוטל על העם לכבד את אותם גבאים נאמנים ולא לחשוד בהם חשדות שווא. כך יש לנהוג בכספי צדקה וכספי ציבור על פי תורתנו הקדושה.



את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il