המכונות שהועמדו על ידי שלמה המלך בחצר המקדש אומרות דרשני.
כל הקורא בפסוקים מתוך ההפטרה לפרשת ויקהל (לספרדים וגם לאשכנזים) חייב לשאול את עצמו מה פשרן?
בדברינו לפרשת ויקהל תשע"א הצענו את ההסבר הבא: "שלמה רצה שכל מי שיבוא לבית ד' ולבקר בהיכלו ידע שהשכינה שורה במקום, שהשכינה ירדה מגבהי מרומים ותשכון שם לעד, במקום הנבחר. התוספות מנחושת קלל שנצצו באור השמש, נדמו מרחוק כמרכבות אש שנחתו בחצר המקדש. לפי הבנתו של שלמה, השכינה לעולם לא "תמריא" ממקומה הקבוע".
(נמליץ לעיין גם בדברים לפרשת ויקהל תשס"ה).
נציע הסבר נוסף. שלמה המלך רצה לבנות בית מקדש, שכל מי שיבקר בו יחזור למצבו של אדם הראשון לפני החטא, או למצבו של עם ישראל לפני חטא העגל (עיינו נפש החיים לר' חיים מוולוז'ין תלמיד הגר"א פרק א אות ו בהגהה). באופן זה, כל אחד יכול לזכות לגילוי שכינה, כל אחד הוא בבחינת נביא.
במעמד הר סיני כל עם ישראל זכה להגיע למדרגת נבואה, ושמע מהקב"ה ישירות לפחות את שתי הדיברות הראשונות. כל אחד זוכה ל"מעשה מרכבה".
נפרש את הדברים. "מעשה מרכבה", הוא כינוי לאותם מקומות בודדים, לאורך התנ"ך, בו מתוארת פגישה, עד כמה שאפשר ישירה, עם השכינה = רואים את המרכבה לא חס וחלילה את הרוכב.
הראשון שבהם הוא חלק מתיאור מעמד הר סיני בפרשת משפטים, שם מצינו:
"וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל ... וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים ..." (שמות כ"ד י - יא).
המשכו בנבואת מיכיהו בן ימלא, בן דורו של אליהו הנביא:
"וַיֹּאמֶר... רָאִיתִי אֶת יְקֹוָק יֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם עֹמֵד עָלָיו מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ" (מלכים א כ"ב יט).
יותר ממאה שנים מאוחר יותר הכריז ישעיהו הנביא:
"בִּשְׁנַת מוֹת הַמֶּלֶךְ עֻזִּיָּהוּ וָאֶרְאֶה אֶת אֲדֹנָי יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת הַהֵיכָל" (ישעיהו ו' א).
עוד למעלה ממאה שנים קדימה ניבא יחזקאל:
"נִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם וָאֶרְאֶה מַרְאוֹת אֱלֹהִים" (יחזקאל א' א, עיינו גם שם י' א, וגם מ"ג ב-ג).
השוואת הפסוקים של פרק ז' בספר מלכים א' (פסוקי ההפטרות של פרשתנו) עם הפסוקים שציטטנו לעיל (חלקית, כמו שראוי), ובמיוחד עם הפסוקים מספר יחזקאל, מלמדים אותנו כי מטרתו של שלמה המלך הייתה להפוך כל מבקר בבית ד' למי שחוזה בנעם ד', לכאורה כפי שביקש דוד אביו:
"אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת יְקֹוָק אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ שִׁבְתִּי בְּבֵית יְקֹוָק כָּל יְמֵי חַיַּי לַחֲזוֹת בְּנֹעַם יְקֹוָק וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ" (תהלים כ"ז ד).
המכונות מנחושת הקלל, שהבריקה וזהרה מדי בוקר וערב בחצר המקדש, לכאורה אפשרו זאת.
אומנם, במבט מעמיק יותר, שלמה המלך הלך עוד צעד משמעותי קדימה ביחס לאביו, הוא הפך את החיזיון הנבואי, השמור ליחידי סגולה במעלה עליונה, לרעיון שבא לידי ביטוי בכלי נחושת הגלויים לעין כל מבקר, כראוי למדרגה אליה הגיע דורו, לדעתו.
מצד אחד, המראה הזה היה אמור לרומם את כל מי שעלה לרגל לירושלים עיר הקודש והמקדש, מאידך, הייתה בזה גם חשיפה לסכנות גדולות ביותר, שהרי מי שאינו ראוי עלול, ח"ו, להיכנס לגדר של "הציץ ונפגע" (עיינו חגיגה דף יד ע"ב).

הבה נתפלל כי נזכה להיות במדרגה שאותה ביקש דוד המלך.
בינתיים, נתקדם ונשתדל לעודד את בני דורנו להתקדם בצעדים, מאוד מדודים, לקראת יעד גבוה זה - לַחֲזוֹת בְּנֹעַם יְקֹוָק.