בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • ויקרא
לחץ להקדשת שיעור זה

פרשת ויקרא – טעמם של הקרבנות

undefined

הרב הלל מרצבך

אדר ב תשפ"ב
3 דק' קריאה
פתיחה
פרשת ויקרא עוסקת בסוגי הקורבנות השונים. בין גדולי ישראל נחלקו מה טעמם של הקורבנות. ננסה לעמוד על השיטות השונות סביב שאלו זו.

שיטת הרמב"ם – לתקן את מחשבת העבודה זרה
הרמב"ם כותב במורה הנבוכים (חלק ג פרק מו) שטעם הקרבנות הוא, לתקן את מחשבת העבודה זרה: "בעבור שהמצרים והכשדים, אשר היו ישראל גרים ותושבים בארצם מעולם, היו עובדים לבקר ולצאן, כי המצרים עובדים לטלה, והכשדים עובדים לשדים אשר יראו להם בדמות שעירים, ואנשי הודו עד היום לא ישחטו בקר לעולם. בעבור כן צוה לשחוט אלה השלשה מינין לשם הנכבד כדי שיודע כי הדבר שהיו חושבים כי הם בתכלית העבירה הוא אשר יקריבו לבורא, ובו יתכפרו העונות. כי כן יתרפאו האמונות הרעות שהם מדוי הנפש, כי כל מדוה וכל חולי לא יתרפא כי אם בהפכו".

קושיות על שיטת הרמב"ם
הרמב"ן חלק על דברי הרמב"ם וכתב נגדו נחרצות (ויקרא א, ט): "והנה הם דברי הבאי". ומקשה הרמב"ן על הרמב"ם מספר קושיות:
א. וכי כל הקורבנות נועדו רק להוציא מליבם של שוטים, ועל כך כתוב נאמר שהם: "לחם אשה לריח ניחוח"?
ב. הפתרון של הרמב"ם לא יעזור, כי אותם אנשים יחשבו שמקריבים לצורך המזל של הטלה השור וכדומה?
ג. כבר נוח הקריב קורבנות ל-ה' עוד לפני שהיו את דעות הטועים בעולם?
ד. לשיטתו של הרמב"ם, מדוע לעתיד לבוא נצטרך להקריב קורבנות?

שיטת הרמב"ן בטעם א' - שנחוש שאנו נקרבים על המזבח
הרמב"ן הביא שני פירושים שונים לטעמם של הקורבנות:
הטעם הראשון, שהאדם צריך לחוש שהוא בעצמו היה צריך להיות במקום הקורבן: "כי בעבור שמעשי בני אדם נגמרים במחשבה ובדבור ובמעשה, צוה השם כי כאשר יחטא יביא קרבן, יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה, ויתודה בפיו כנגד הדבור, וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאוה, והכרעים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו, ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו, כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלהיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו".

קושיות על הסבר הראשון של הרמב"ן
על הסבר זה של הרמב"ן ניתן להקשות מספר קושיות:
א. ישנם קורבנות שאינם נשרפים כליל, ואין בהם את התהליך שהאדם מקריב את עצמו?
ב. ישנם קורבנות שהם אינם כנגד כפרה על חטאי האדם, אלא כביטוי להודיה, לשמחה וכדומה, כגון בקורבנות מנחה, שלמים ותודה.
ג. בשעת הקרבת קורבנות ציבור, אין בהם תחושה שנשפך דמו של האדם ונשרף גופו, שהרי הקורבן הוא בשם כל הציבור כולו?

שיטת הרמב"ן בטעם ב' והמהר"ל – התבטלות לרצון ה'
הסבר הנוסף שמביא הרמב"ן הוא התבטלות כלפי רצון ה': "ועל דרך האמת יש בקרבנות סוד נעלם... לא אמרתי לכם זבחו אלא כדי שיאמר ויעשה רצוני".
כעין זה כותב המהר"ל (תפארת ישראל - פרק שישי): "מדברי חכמים נראה, שאין לומר כי המצות שנתן השם יתברך בשביל המקבל שהוא האדם, (אלא) רק הם גזירות מצד השם יתברך הגוזר על עמו גזירות כמו מלך הגוזר גזירה על עמו".

שיטת הרש"ר הירש – הקורבנות כסמליות
הרש"ר הירש (בספר המצוות כסמלים) נתן הסבר אחר לכל ציווי הקורבנות. הוא ביאר שהקורבנות כמו שאר המצוות מבטאים משהו סמלי. כל קרבן מבטא באופן סמלי רעיון רוחני שאנו רוצים לבטא. קורבן חטאת מבטא את הסמליות של הרצון שלנו לבקש מחילה מהבורא, קורבן תודה מבטא באופן סמלי את הרצון שלנו להודות, וכן שאר הקורבנות.

שיטת הרב קוק – תיקון האנושות
הרב קוק חלק בתוקף על הרש"ר הירש וכתב (אורות המצוות עמ' 17): "כשחודרים בעמקי הדעה, רואים שאין המצוות ענינים סימבוליים, להזכיר ולחקות איזה עומק על הדימיון לבד, כי אם הם עניינים שעושים את ההויה האנושית העולמית".

לסיום
הובאו 5 טעמים למצוות הקורבנות. נראה שכל אחת מהתשובות יש לה רובד אמיתי, בין אם זה כדי להבדל מעובדי הע"ז, בין אם זה כדי שנחוש שאנו מקריבים עצמנו ל-ה', בין אם זו גזירה אלוקית, ובין אם זה מבטא לנו רובד סימבולי סמלי, ובין אם זה לצורך תיקון רוחני שורשי בנפשנו.
המשותף לכל הדעות הוא שהקרבן היא מלשון "התקרבות", ומלשון "קרַב", ומלשון "קרביים". אדם צריך לחוש שהוא בקרַב למסור את נפשו כדי להתקרב לה', ושמעשיו יבואו מתוך הקרביים שלו, מתוך העצמיות שלו.

שנזכה להתקרב אל ה' בכל לבנו, וה' הטוב יקרבנו אליו באהבה גדולה.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il