כתב הרמב"ם בספר המצוות ל"ת נ"ח:

ונ"ל שאם כי לכאורה משמע שהאזהרה הנ"ל היא רק על הלוחם, אבל מהמקור של הרמב"ם נראה שסובר שהאיסור הוא לא רק על הלוחם, אלא לעם בכללו שהרי הפסוקים שהביא הרמב"ם הם דברי משה רבינו ודברים אלו קובעים לאו ואיסור, וזה נאמר עוד קודם שנלחמו כשעדין לא הייתה מלחמה. בראשונה מוזכר איסור לא לפחד בפרשת המרגלים, בדברים א' כ"ט, "לא תערצון ולא תיראון", ושם עדיין לא היה עת מלחמה, והיו בקדש ברנע, ואחרי זה: "ואת יהושע צויתי לא תיראום", וכן בפרק ז' "לא תערוץ מפניהם" עוד לא היו בא"י ולא בקשרי המלחמה.

על הפסוק "ופרעה הקריב ויצעקו בני ישראל אל ד'", שואל המדרש - ולמה עשה להם הקב"ה כך? ומסביר המדרש - משל לבת מלך שלסטים פגעו בה וצעקה למלך הציליני. והצילה ונשאה לאשה, והיה מתאווה שתדבר אליו ולא רצתה, גירה בה שוב את הליסטים, והתחילה לצעוק למלך, אמר לה - לכך הייתי מתאווה. כך ישראל במצרים, צעקו אל ד' והצילם, והיה מבקש לשמוע קולם וגירה לפרעה לרדוף אחריהם, מיד ויצעקו אל ד', ולכך נאמר 'יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה, הראיני את מראיך השמעיני את קולך'.

רואים מכאן יסוד חדש, שמן השמים מזמינים צרות לישראל כדי שיתפללו לד', הראיני את מראיך, היינו דמותם של ישראל שהם ביסוד אנשי חסד ופתוחי לב, ובעת צרה נתגלה דמותם, השמיעיני את קולך, היינו כח התפילה של כלל ישראל. הראיני את מראיך והשמיעיני את קולך, ואנו נוכחים בתחילת התעוררות הלבבות לאחוה ורעות וחסד איש לרעהו, ונפתחים שערי תפילה לשיח לפני ד' לרחם על עמו ישראל.

תפקידנו בשעה זו, להתחזק בתורה, באמונה ובבטחון, וכולנו תקוה כי לא יטוש ד' את עמו ונחלתו לא יעזוב, ובהר ציון תהיה פליטה והיה קודש, וזכות אבות עם זכות ארץ ישראל תעמוד לנו כאמור: