בית המדרש

  • משפחה חברה ומדינה
  • מצוות ישוב וכיבוש הארץ
לחץ להקדשת שיעור זה

התנופה הציונית נקברה בחולות ימית

את השלום הקר בין ישראל למצרים אפשר וצריך היה להשיג ללא ההרס המיותר של חבל ימית. הממסד הציוני וההתיישבות העובדת קיבלו את תקדים הרס היישובים ללא מחאה ואף בשמחה לאיד, וסימנו בכך את סיומן של מאה שנות ציונות. מהתנופה הציונית הדועכת נותר רק המחולל הראשוני שלה – הערך התורני של מצוות יישוב הארץ , חשבון נפש במלאת ארבעים שנה לחורבן ימית

undefined

הרה"ג יעקב אריאל

ניסן תשפ"ב
4 דק' קריאה
אין אדם עומד על דברי הימים אלא לאחר ארבעים שנה. בחלוף ארבעים שנה מחורבן ימית אפשר לערוך חשבון נפש נוקב על מידת הצידוק שבהרס מפעל התיישבותי אדיר שנגדע באיבו.
אין ספק שההסכם עם מצרים, הגדולה והחזקה שבאויבי ישראל, היה הישג מדיני וביטחוני חשוב. טעו מי שסברו שההסכם לא יחזיק מעמד ויביא למלחמה נוספת. אך טעו לא פחות אלו שהשלו את עצמם שההסכם יביא לשלום אמיתי עם מצרים.
שלום ממש - אין. על כל פנים, לא אותו חזון השלום שבעבורו הקרבנו קורבן כה גדול. איננו יודעים כיצד היה סאדאת נשיא מצרים, שחתם איתנו על ההסכם, מנווט את המדיניות המצרית; הוא נרצח בטרם בוצע ההסכם. אך מובארק, מחליפו, ניהל מדיניות של "שלום" קפוא על גבול העוינות. הוא לא ביקר בארץ אפילו פעם אחת (פרט להלווייתו של רבין). אין תיירות מצרית בארץ, וגם תיירות ישראלית במצרים נדירה. המצרים לא אוהבים ישראלים. יחסי המסחר מינימליים. לא חל שום שינוי בתרבות המצרית, ובעיקר לא ביחס ליהדות מצד דת האסלאם, שמרכזה באל־אזהר שבמצרים. העוינות והשנאה לא פחתו. בפורומים בינלאומיים מצרים הצביעה פעמים רבות נגדנו. אומנם היום, בימי הנשיא א־סיסי, היחסים השתפרו קמעא, אך זאת בזכות יריבו - החמאס. שלום ממש, זה שעליו חלמו – אין. האם עבור שלום קר כזה היה הכרח לשלם מחיר כה גבוה? גם מצרים, לפחות זו של מובארק, הייתה מעדיפה שלום צונן יותר תמורת מחיר זול יותר. מסתבר שגם סאדאת היה מעדיף שלום קר תמורת הסכם פושר יותר. הסכמתו להצהרות על שלום רחב עלתה לו בחייו.
אומנם הגבול עם מצרים שקט, אך גם בגבול ירדן (עוד לפני הסכם השלום איתה) שרר שקט ללא ויתורים ופשרות. האם לא הייתה אפשרות להותיר בחיים לפחות את ימית ובנותיה במסגרת "שלום" דומה?

חזון ציוני שנגוז
לשם חשבון הנפש, יש לפרט את המחיר הנורא ששילמנו עבור השלום הקר. חזון ציוני גדול נגוז. דובר על ימית כעיר נמל שלישית שממנה תיחפר תעלה לים סוף ועל גדותיה יוקמו עשרות יישובים חקלאיים ותעשייתיים המופעלים על ידי חשמל המופק ממפלים, אגמים ומפעלי תיירות. היה זה אתגר חלוצי אדיר שהיה יכול להזין באידיאלים ציוניים את החברה הישראלית כולה. חזון זה יכול היה להלהיב צעירים מהארץ ומהתפוצות לעשייה חלוצית ולעלייה ארצה.
ובעיקר, הוא היה תורם להרחבת גבולות המדינה. מדינת ישראל היא אחת הצפופות בעולם, והיא מצטופפת בעיקר בגוש דן. הדבר מסוכן מבחינה ביטחונית, תברואתית וגם כלכלית וחברתית. ראו את הפקקים, את מצוקת החניה ואת מצוקת הדיור. אין למדינה כמעט רזרבות קרקעיות. מחיר הקרקע מאמיר ומייקר מאוד את עלות הדיור. לזוגות צעירים אין קורת גג (האם יש מי שזוכר את מחאת הדיור?). איש לא חלם בימי הפינוי מימית על מיליון יהודי ברית המועצות שעלו והצטופפו איתנו בארצנו הקטנטונת. ואיש לא חולם עדיין על עלייה המונית מארצות הברית וממדינות אחרות. ובל נשכח את הגידול הטבעי המבורך יחסית. יש להבטיח עתודות קרקע נרחבות עבור העתיד הרחוק של כולנו. האומנם ויתרנו על חזון קיבוץ הגלויות?

משא ומתן מעמדת נחיתות
מנהיג בעל מעוף לא היה מוותר על חזון העתיד, והיה מתעקש לכלול אותו בתוך הסכם השלום עם מצרים. מצרים גדולה מאיתנו עשרות מונים. היא לא הייתה זקוקה לימית ובנותיה. עובדה שהאזור שומם זה ארבעים שנה. חצי האי סיני לא היה מעולם אדמה מצרית. הוא סופח למצרים רק בשנת 1906 בגלל הסכם בין אנגליה לטורקיה, לשם הגנה על האינטרסים הבריטיים בתעלת סואץ. האנגלים עניינו את הרצל ברעיון להקים מדינה יהודית בסיני. על שמה של תוכנית זו נקרא אחד היישובים בסיני - תרס"ג. שם הודיע בגין ערב נסיעתו לקמפ דיוויד שכל היישובים בסיני יישארו על תילם.
סאדאת המציא טענה שקרית ש"כל גרגיר חול בסיני קדוש לנו". מול דמגוגיה זו לא עמד מנהיג ישראלי לטעון שכל גרגיר בסיני, לפחות עד אל־עריש, קדוש בקדושה אמיתית של ארץ ישראל, נחלת אבותינו. המשא ומתן עם המצרים התנהל מתוך עמדת נחיתות.

הפתרון לעזה נקבר בחולות ימית
לפי דרישת סאדאת הוחזרו לעזה אלפי פליטים ערבים שזלגו מהרצועה לסיני, שם הם החלו לשקם את עצמם ולהשתחרר ממעמד הפליטים שהיה להם. החזרתם לתוך המורסה המבעבעת של רצועת עזה הייתה מעשה לא אנושי. ידוע לכול שאין לרצועה קיום עצמי, לא כלכלי ולא מדיני.
עם קצת חזון, היה מקום לרעיון הפוך: לא רק להותיר את הפליטים בחלק מסיני, אלא לעודד הגירת פליטים נוספים מהרצועה לחלק מסיני. אם כבר היה הכרח למסור חלק מסיני למצרים, הייתה זו הזדמנות לפתור אחת ולתמיד את בעיית רצועת עזה. אפשר היה לקבוע אזור מוגדר בסיני שאליו מזרימים מים מהנילוס (אחד הנהרות הגדולים בעולם!) ולסייע בפיתוחו על ידי מדענים ישראלים ואחרים, במימון אמריקני ובינלאומי. לאזור זה היו באים פליטים רבים מעזה לשקם את חייהם. כך היה אפשר לפתור בעיה אנושית, מדינית וביטחונית שאין לה פתרון אחר.
גם פתרון זה נקבר בחולות ימית. בינתיים הפך סיני למקלט לפורעים מהחמאס, ורצועת עזה הפכה להר געש המתפרץ אחת לכמה שנים ושופך לבה רותחת על כל סביביו – גם על ישראל וגם על מצרים.

קץ החזון הציוני
והמחיר החמור מכול הוא קיצו של החזון הציוני.
התנועה הציונית, שראתה ביישוב הארץ את רעיונה המרכזי, סיימה בעצם בימית את תפקידה. הממסד הציוני, ההתיישבות העובדת לסוגיה, הוגי הדעות וההמונים הרואים את עצמם ציונים כביכול - שמחו לאידה של ימית. הם לא נקפו אצבע למחות, לפחות, על מסירת חבלי ארצנו לזרים. גם אם היה הכרח לוותר ולבתר, הייתה ציפייה לפחות להזלת דמעה, להבעת כאב על איבר שנגדע מנוף המולדת. הגוף המנוון אפילו לא חש בכאב.
אומנם, גחלים שנותרו מהמוקד של סיני המשיכו ללחוש בגוש קטיף הסמוך, אך גם אותן רמסו וכיבו ברגל גסה. התקדים של עקירת ההתיישבות בסיני פרץ את הסכר, וגרף עימו את קטיף וצפון השומרון. גם בזמן עקירת גוש קטיף ההתיישבות העובדת תמכה במהלך, עודדה אותו ואף מחאה כף. מהערך ההתיישבותי נותר רמץ בלבד, ובו ניצוצות שרק רוח גדולה תוכל ללבותם ללהבה מאירה.
בימית נוצרה מהפכה בתפיסה הציונית שהייתה מקובלת עד אז. מושג הציונות התהפך, הציניות החליפה את הציונות, מי שדוגל כיום ביישוב הארץ הוא כבר "לא ציוני" ואולי אפילו "אנטי ציוני", ומי שמחריב יישובים הוא "ציוני אמיתי".
נוהגים למנות את שנת תרמ"ב כתחילת ההתיישבות החדשה בארץ ישראל (למרות שהדבר אינו מדויק, כי קדמו לה עליות קודמות וניסיונות התיישבות וכן מקווה ישראל, פתח תקווה ועוד). כעבור מאה שנה בדיוק, בשנת תשמ"ב, הסתיים פרק זה בתולדות ההתיישבות. כיום נותר רק הערך התורני של מצוות יישוב הארץ. הערך שהצית את ההתלהבות הציונית בראשיתה. רק מצווה זו תישאר לעד כערך. היא מחליפה את הציונות הישנה שנקברה בחולות ימית.
בהמשך ההתיישבות ברחבי ארצנו ננוחם.
"כי ניחם ה' ציון, ניחם כל חורבותיה, וישם מדברה כעדן וערבתה כגן ה', ששון ושמחה יימצא בה, תודה וקול זמרה"

מתוך העיתון בשבע
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il