שמה של פרשתנו קְדֹשִׁים מחבר את מכלול הנושאים בהם היא עוסקת, תחת מכנה משותף.
עולם התורה מחנך את הלומדים לחיים בקדושה, קדושת המחשבות, שמירת העיניים, צניעות ההנהגה והלבוש, שמירת הלשון והקפדה על הלכות כשרות המאכלים. נושא זה מגיע לשיא בימי הפסח, שזה עתה הסתיימו.
בדברינו לפרשת קדושים תשע"ד התחלנו לדון בנושא ונוסיף על כך.
אזרחי מדינת ישראל זוכים בעשורים האחרונים לרמת חיים כלכלית גבוהה ביותר. התל"ג השנתי (הכנסה לאומית גולמית לנפש) בישראל הוא למעלה מ-40,000$, מה שמעמיד את כלכלת ישראל בין עשרים הכלכלות החזקות בעולם (עשירון עליון). אומנם, החלוקה הראלית איננה שיוונית, יש חלקים בחברה הישראלית שאינם שותפים מלאים ב"חגיגה", חלקם מתוך בחירה, כמו בעולם לומדי התורה. מי שבחר להשקיע את חייו בגדילה בתורה ובתרומה לחברה בתחום זה, בחר מרצון בחיים של פשטות מבחינה כלכלית. זו בחירה באידאל ואי כניעה לצרכים הגשמיים. מי שבחר כך ראוי לכל שבח, במיוחד אם הוא נושא גם בנטל הביטחוני - לאומי (כנהוג ב"ארץ חמדה").
עולם התורה מתמודד, מדי חודש בחודשו, עם אתגר כלכלי של אחזקתו הכספית. לצערנו הרב, התפשט המנהג לפגוע דווקא בחלשים, באנשי החינוך התורני וגם בחינוך התורני הגבוה וכך לחסוך בהוצאות. חלק גדול מהרמי"ם בישיבות ההסדר ובישיבות הציוניות מקבלים משכורות נמוכות ביותר, וחלקם אף מוגדרים כחצרמי"ם מה שמרע יותר את מצבם. לא כולם מקבלים תנאים סוציאליים כראוי, ובגלל המצוקה הכספית של המוסדות, חלקם אף אינם מקבלים את משכורותיהם בזמן. על פי פרשתנו זוהי פגיעה בציווי "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ".
בתחילת פרשת קדושים התורה מזהירה: "לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר" (ויקרא י"ט יג).
בספר משנה תורה חוזרת התורה ושוב מזהירה: "לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן מֵאַחֶיךָ אוֹ מִגֵּרְךָ אֲשֶׁר בְּאַרְצְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ: בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ וְלֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ כִּי עָנִי הוּא וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ וְלֹא יִקְרָא עָלֶיךָ אֶל יְקֹוָק וְהָיָה בְךָ חֵטְא" (דברים כ"ד יד-טו).
החיבור בין שני הנושאים: העושק והלנת השכר, הביא את חז"ל ואת רש"י בעקבותיהם לפרש: "לא תעשק - זה הכובש שכר שכיר".
חז"ל החמירו מאוד באיסור זה וקבעו: "מלמד שכל הכובש שכר שכיר עובר בחמשה לאוין משום בל תעשוק ומשום בל תגזל ומשום לא תלין פעלת שכיר ומשום ביומו תתן שכרו ומשום ולא תבוא עליו השמש" (מדרש תנאים לדברים פרק כד, בבא מציעא קיא ע"א).
רש"י מוסיף כי פרשתנו עוסקת בעשיר, והפרשיה בדברים מוסיפה עוד לאו במקרה שהשכיר עני.
הזוהר גם הוא מדגיש את חומרת האיסור לפגוע בשכרו של השכיר, גם אם הוא עשיר וז"ל: "תא חזי מאן דנטיל אגרא דמסכנא כאילו נטיל נפשיה ודאנשי ביתיה, הוא אזער נפשייהו, קודשא בריך הוא אזער יומוי ואזער נפשיה מההוא עלמא ... ואוקמוה אפילו עשיר הוא ואליו הוא נושא את נפשו דייקא אפילו מכל בר נש נמי וכ"ש מסכנא, והיינו דהוה רב המנונא עביד כד הוה ההוא אגיר מסתלק מעבידתיה הוה יהיב ליה אגריה וא"ל טול נפשך דאפקידת בידאי טול פקדונך, ואפילו אמר יהא בידך דאנא לא בעינא לסלקא אגרי, לא הוה בעי, אמר פקדונא דגופך לא אתחזי לאתפקדא בידי, כל שכן פקדונא דנפשא, דהא פקדונא דנפשא לא אתיהיבת אלא לקודשא בריך הוא דכתיב (תהלים לא) בידך אפקיד רוחי
(כרך ג (ויקרא) פרשת קדושים דף פה עמוד א).
בתרגום חופשי: מי שפוגע בשכרו של שכיר כאילו נטל נפשו ונפש אנשי ביתו, הוא פגע בנפש השכיר, הקב"ה יקצר ימיו ויפגע גם בעולם הבא שלו, והעמידו חכמים דין זה גם על עשיר וכל שכן עני, וכך נהג רב המנונא ברגע ששכירו סיים את עבודתו אמר לו קח את נפשך ומיד שילם לו, גם אם השכיר אמר לו שיחזיק בשכרו כי איננו זקוק לו בינתיים – לא הסכים. אמר לו רב המנונא כשם שאיני רשאי להיות אדון על גופך גם אינני רשאי להיות אדון על נפשך. זו זכות ששמורה רק לקב"ה שנאמר 'בידך אפקיד רוחי'.

נלמד מכאן כמה הקפידה תורה שלא לפגע בזכויותיו של העובד, נושא זה צריך להצטרף לרשימת המשימות הרוחניות של עולם התורה שמנינו בתחילת דברינו.
כשם שצריך להקפיד על כשרות המזון המוגש לתלמידים ו/או לצוות, וכשם שיש להקפיד על צניעות בהנהגה ובלבוש, פרשתנו מלמדת אותנו כי כך ועוד יותר, יש להקפיד שלא לקפח את שכר העובדים, הן אנשי החינוך והן עובדי המנהלה, המטבח והתחזוקה.

הבה נתפלל כי עולם התורה ישמש דוגמא ומופת גם בתחום חשוב זה שהוא גם מתכון מובטח לשיפור המצב הכלכלי של המוסד. גם על כך נאמר בכותרת של פרשתנו "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ".