בשני הטורים הקודמים עסקנו בביעור. מביעור תרומות ומעשרות נעבור לביעור פירות שביעית.

חובת הביעור בשביעית נלמדת משני מקורות:
הראשון: "ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול" (ויקרא כה, ז). ההבדל הבסיסי בין חיה ובהמה הוא שהבהמה מבויתת, ואילו החיה גדלה פרא ובחופש. האדם מלקט ואוגר מספוא לבהמותיו, ואילו חיות אוכלות "בארצך", בחוץ. במדרש ההלכה לספר ויקרא, הספרא, לומדים מהיקש החיה והבהמה שלא יתכן שלבהמות ייאגר תבואה, והם ימשיכו לאכול אותה, בעת שלחיה כבר אין יבול לאכול. המסר מדרשה זו הוא שבשביעית כולנו אוכלים יחד. גם אם יש למישהו דרך לאגור את היבול ולשמר אותו לזמן ארוך יותר, אסור לעשות זאת, מפני שזה נותן יתרון לחלק מהחברה על פני חלקים אחרים שלה, שאינם מסוגלים לשמור את היבול לאורך זמן. כשם שהדבר נכון אודות החיה והבהמה, כך הדברים נכונים עבור עניים ועשירים וכדו'.

דרשה זו מתמקדת בפן החברתי של השמיטה, הדרישה לשוויון סוציואקונומי. הדרשה תובעת למנוע את יתרונו של החזק בחברה.

חמדת שנת השבע (18)

הרב בצלאל דניאל

add_alert

7 - ביעור המעשרות דווקא בסמוך לפסח?

8 - מדוע התורה מצווה לבער את פירות השביעית?

9 - קישוט בית הכנסת בשבועות שבשמיטה

טען עוד

דרשה נוספת נדרשת בספרא מהפסוק "מן השדה תאכלו את תבואתה" (ויקרא כה יב). מה משמעות הפסוק? בפשט משמעו שאוכלים מהשדה. אך אין בכך חידוש. וכי מהיכן נאכל? היה מקום להציע שהכוונה היא שיש לאכול את היבול בשדה בלבד. אך זה לא מה שנאמר בפסוק. נאמר שאוכלים את התבואה "מן השדה". על כרחנו לומר שניתן לאכול את התבואה במקומות אחרים, אך אסור לאבד את המודעות לכך שהתבואה תמיד נאכלת "מן השדה". גם שהיבול נאכל בתוך הבית, הוא יבול של השדה, ולא יבול של הבית. וכך דורשים בספרא: כל זמן שאתה אוכל מן השדה, אתה אוכל מן הבית. משכָּלַה מן השדה - כַּלֵה מן הבית. מדוע זה חשוב?

בשנת השמיטה אנו אוכלים מידו הרחבה של הקב"ה. נשווה את הדברים לחג הסוכות: בחג הסוכות אנו מצווים לשבת ב'צילא דמהימנותא' – בצל השכינה, לחסות בסוכתו של הקב"ה, ולהרגיש כאורחיו. גם בשמיטה אנו אורחים של הקב"ה. "כי לי הארץ". הארץ שבה לקב"ה, והוא מזמין את כולנו לאכול את תבואתה. אם כך, לכאורה היה נכון לאכול את היבול בשדה (כמו שחובה לסעוד את הסעודות בסוכה). אומרת התורה "מן השדה". מותר לאכול את היבול בכל מקום. מצד שני, המודעות שהיבול מגיע "מן השדה" מחייבת לשמור על קשר עם השדה. כל עוד יש יבול בשדה, האכילה בבית נחשבת כנספחת, כמעין 'לוויין', של אכילה מן השדה. אבל אם אין יבול בשדה, הבית מנותק מהשדה. האדם כבר אינו האורח של הקב"ה, הסעודה נגמרה. לכן יש לכלות את היבול מביתנו.

בשונה מהדרשה החברתית הקודמת, דרשה זו היא דרשה רוחנית. כלומר, דרשה העוסקת בקשר בינינו לבין ריבונו של עולם. הדרשה תובעת מאתנו להיות מודעים לכך שכל אכילה שאנו אוכלים בשנת השמיטה היא אכילה מתוך ידו הרחבה של הקב"ה.

בהקשר של הפרחים הזכרנו את הסברא שיש קדושת שביעית רק בדברים המתכלים בשמיטה (ראו שם את מחלוקת הראשונים על גבולות העניין). רעיון הדרשה שם דומה. מטרת השמיטה היא לאכול מתוך ידו הרחבה של הקב"ה, כאן ועכשיו, זו לא חנות מזכרות.

אם כך, אנו רואים שחובת הביעור מבוססת על שני עקרונות: על העיקרון החברתי של השמיטה, ועל העיקרון של אכילה מידו הרחבה של הקב"ה. הביעור נועד לשמר את שני הדברים.
בשבוע הבא נעיין בהשלכות הלכתיות להבחנה בין שני הפנים של חובת ביעור פירות השביעית.