בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • שלח לך
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

ציפורה בת דוד

מרגלים או מעפילים?

האם אנו בעידן של "עלה רש" או בעידן של "אל תעלו כי אין ד' בקרבכם"? היחס לארצנו מבחינה מעשית במכתבו ה-12 של הרב לתלמידו.

undefined

הרב אברהם אבא וינגורט

י"ח תמוז תשס"ו
12 דק' קריאה
לתלמידנו היקר והחביב הרב יואל קלינג שליט"א
ולאחנו הגבורים מגוש קטיף ומצפון השומרון
בעקבות מכתבי האחרון על תופעת המרגלים, נשאלתי ע"י ר' צבי לוי נ"י שאלה נוקבת. עפ"י האמור במכתב, סיפור המרגלים בתורה בא להצביע על תופעה, תופעה של הבעת ספק על כושרו של העם למלא את הייעוד שהטילו עליו ממרומים, כשמאחורי הדברים מזדקרת השאלה על עצם בחירתו של העם, או על העיתוי שבו הוא נבחר כדי למלא את שליחותו. ומכאן שאלתו, הרי בעקבות סיפור המרגלים בא סיפור המעפילים, בו השי"ת משהה לתקופה ארוכה את הכניסה לארץ ישראל, ומי שבא בכוח לדחוק את השעה, בשעה שאין ד' בקרבו, נמחץ ע"י העמלקי והכנעני. וכשם שסיפור המרגלים מצביע על תופעה, גם סיפור זה מצביע על תופעה - מאחר שמתברר שהעם אינו רוצה במתנה שנותן לו השי"ת, עליו לחכות שיוכשר הדור ויוכשר הדבר בעיני המקום. ומי אומר שאנו היום בעידן שקדם למרגלים, בו נצטוינו לעלות ולרשת את הארץ, שמא החמצנו בגדול את הרגע הזה, כמו שהם החמיצו בשעתו. אולי ההחמצה הגדולה היתה לאחר מלחמת ששת הימים, בה לא השכלנו להביא מאות אלפים יהודים ליישב את מרחבי הארץ. וא"כ, אפשר שאנו נמצאים עתה בעידן המעפילים, בתקופה שבו לא הוכשר הדור, ועלינו לחכות, ולא לדחוק את השעה. הרהרתי רבות בשאלה חשובה זו, ורצוני לשתף אותך במספר נקודות שעלו במחשבה.

האם אנו בעידן של "עלה רש" או בעידן של "אל תעלו כי אין ד' בקרבכם"?
קיים הבדל תהומי בין מצב שבו עדיין לא כבשנו ולא ישבנו בארץ ישראל, והשי"ת אומר לנו "שב ואל תעשה" - "אל תעלו כי אין ד' בקרבכם ולא תנגפו לפני אויביכם" (במדבר י"ד, מ"ב), לבין מצב הפוך על הפוך שבו אנו נמצאים בתוככי הארץ, ואנו באים ב"קום ועשה" לעקור נטוע, מטעים ונפשות, "כי האדם עץ השדה", להרוס יישובים פורחים, להחריב בתי כנסת ובתי מדרשות. וכי מצאנו אי פעם בהיסטוריה שהשי"ת יצווה אותנו לעשות כך? והשי"ת מגלגל חוב על ידי חייב, וכי כה חייבים אנחנו שהשי"ת יגלגל חוב כזה על ידינו? ואף נירון קיסר, בשעה שהבין שהוא מכשיר בידי השגחה ע"מ להחריב את ירושלים ואת בית תפארתנו, אמר שאם השי"ת רוצה להחריב את ביתו - אינני מוכן להיות "המכשיר בידו" לעשות מלאכה זו! ("קודשא בריך הוא בעי לחרובי ביתיה, ובעי לכפורי ידיה בההוא גברא"), ערק מן הצבא הרומי, הלך והתגייר, וממנו יצא רבי מאיר (ראה גיטין נ"ו,א).

וכי אנו נעשה מה שאותו גוי לא היה מוכן לעשות, ועוד נבוא אח"כ ונלביש את המעשה באיצטלא של קדושה ונאמר שזה היה רצונו ית'? וזכורני שמורי ורבי הגאון הרב יחיאל יעקב ויינברג, בעל ה"שרידי אש" זצ"ל, היה מספר על יהודי שהיה נוהג להתפרנס ע"י שהיה "מבריח" את הגבולות. ובשעה שהיה מתקרב אל הגבול, היה פונה בתפילה אל השי"ת שלא יתפסו אותו במעבר הגבול. אמר הרב ויינברג: היהודי הזה, לא דיו שעושה דבר שלא ייעשה, הוא עוד בא לשתף את השי"ת במעשה נבלה שלו?!

את הפסוק "למה זה אתם עוברים את פי ד' והיא לא תצלח", הנאמר כלפי המעפילים (במדבר י"ד, מ"א), מפרש הרמב"ן בתחילה עפ"י דרכו של רש"י, וז"ל הרמב"ן: " ... למה אתם עוברים את פי ה', כי הוא צוה אלי שלא תעלו כלל ולא תנגפו לפני אויביכם. וכן אמר במשנה תורה ותהינו לעלות ההרה ויאמר ה' אלי אמור להם לא תעלו ולא תלחמו כי אינני בקרבכם ולא תנגפו לפני אויביכם (דברים א', מ"א - מ"ב). וטעם והיא לא תצלח - זו שאתם עושים לא תצלח, לשון רש"י". כלומר, כיון שהשי"ת איננו אתנו, ממילא "והיא לא תצלח". והשי"ת מודיע מראש "כי אינני בקרבכם", וע"כ אין לישראל שום סיכוי, בדרך הטבע, לגבור על העם העז היושב בארץ, על הערים הבצורות הגדולות מאד, על ילידי הענק.

וכי נוכל לומר היום שבעידן המעפילים אנחנו? וכי אין אנו רואים בכל יום שהשי"ת בקרבנו, ושהוא עושה עמנו ניסים בכל יום ויום, ואם באים אנו לכותבם אין אנו מספיקים (השווה שבת י"ג,ב). והרי בדרך הטבע, ללא סיוע היושב ממרומים, אין קיום לכבשה בין שבעים זאבים, אין קיום ולו יום אחד לאומה המוקפת בעשרות מליונים של אויבים במעגל ראשון, ועוד מאות מליונים של אויבים שנשבעו להכריתנו במעגלים רחבים יותר, וכל קיומנו כאן הוא בניסים שבכל עת. וכי מי שעיניו בראשו ומתבונן כיצד נפלו עליכם, גיבורי גוש קטיף וצפון השומרון, כששת אלפים פצמרי"ם, ונשארתם כמעט ללא פגע, יבוא ויאמר שאין ד' בקרבכם, ו"והיא לא תצלח", וע"כ יש לעקור ולהרוס, להתנתק ולהתכנס? אתמהה! והלב חש בכל מאודו שאנו במצב מהופך מהמצב בו נגזרה גזירה על דור יוצאי מצרים, בעקבות חטא המרגלים. שם נקנס הדור כולו בעוון המרגלים, מנהיגי העם - "כולם אנשים ראשי בני ישראל המה" (במדבר י"ג, ג'), כששיא הקנס שהוטל על הדור, הוא ההודעה שאין ד' בקרבו. וכאן, רואים אנו בכל עת ובכל שעה שד' בקרבנו, בקרב עמך בית ישראל, למרות המנהיגים!

הרמב"ן מביא הסבר נוסף לדברי הכתוב "והיא לא תצלח", עפ"י מש"כ האבן עזרא, וז"ל הרמב"ן: "או העברת פי השם אין בו הצלחה, לשון ר' אברהם". ד' גזר "אל תעלו", ומי שמורד בדבר ד', סופו שלא יצלח. והנה, שמעתי הערה מעניינת מר' זכריה ברקוביץ', ז"ל, ה"חזן מלוזן". למה בזמן שאברהם אבינו עמד לעקוד את בנו, השי"ת אמר לו: "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה", ע"י מלאך, בעוד שהציווי "והעלו שם לעולה" נאמר לו ע"י השי"ת בכבודו ובעצמו, ולא ע"י שליח? והסביר ה"חזן מלוזן" ש"לא להרוג יהודי" ניתן לבשר גם ע"י מלאך... אך "להרוג יהודי" - זה רק השי"ת בכבודו ובעצמו שיכול לצוות על כך! ובאותו הלך מחשבה, דומה שהצו לעלות ולרשת את הארץ, "עלה רש" (דברים א', כ"א), השי"ת יכול לתתו גם ע"י מלאך, גם ע"י שליח - ע"י אותות שמאותתים לנו שהוכשר הדור, שהרי בסה"כ היהודים מצווים ועומדים מקדמת דנא לרשת את הארץ, והיא הארץ שהובטחה לנו מדור דור, "ולא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם" (במדבר כ"ג, י"ט). אך לא לרשת את הארץ, וקל וחומר לעקור נטוע, זה רק השי"ת בכבודו ובעצמו שיכול לצוות על כך. וכל עוד שלא ציוה, אז אדרבה, ההישארות בה היא היא רצון ד', ובעזרתו ית' היא תצלח!

שמעתי פעם הערה מופלאה מהרב יהודה אשכנזי ז"ל, על סמך מש"כ ה"אור החיים" בפרשת וארא, שם מופיעים ארבע לשונות הגאולה: והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי. ואחרי הפסוק (שמות ו', ז') "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלוקים וידעתם כי אני ד' אלוקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים", בא ה"לשון החמישי": "והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אותה לכם מורשה אני ד'" (שמות ו', ח'). וז"ל ה"אור החיים": "קשה, כי דברי א-ל עליון דברו טהור הוא, כי יוצאי מצרים הם הנכנסים לארץ דכתיב והבאתי אתכם אל הארץ, ולא מצינו שכן היה, אלא ואת בניהם הביא שמה, אבל כל דור יוצאי מצרים מבן עשרים שנה נפלו פגריהם במדבר ... ונראה כי מקור החכמה נתחכם על קושיא זו, וקודם אומרו והבאתי אתכם וגו' אמר וידעתם כי אני ד' המוציא וגו', פירוש תנאי הוא הדבר ובזה והבאתי וגו', וזולת זה אם תנאצו ד' אין כאן הבטחה זו, ואשר על כן כתב פרט זה של ידיעת ד' וגו', באמצע הבטחות הטובות ולא איחר ולא הקדים, לומר עד כאן הוא בשבועה בלא תנאי, אבל פרט זה של הבאתם לארץ תנאי הוא הדבר, וידעתם וגו' אז והבאתי, וזולת זה יהיה מה שיהיה", עכ"ל.

וקשה, דסוף סוף לא נתקיים דבר הכתוב שממנו עולה בבירור כי יוצאי מצרים הם הנכנסים לארץ! וגם אם הדברים נאמרו על תנאי, הרי כמעט כל ההבטחות לטובה, על תנאי נאמרו, אך סופם להתקיים במוקדם או במאוחר, כי מה שנכתב הוא גזירת המלך! והעיר הרב אשכנזי שגם "והבאתי אתכם" התקיים פשוטו כמשמעו, עם יהושע וכלב שהיו מיוצאי מצרים [וכן מעיד הכתוב: "אם אתם תבואו אל הארץ אשר נשאתי את ידי לשכן אתכם בה, כי אם כלב בן יפונה ויהושע בן נון" - במדבר י"ד, ל'. וכבר מקודם מופיע "לשון החמישי" של הגאולה ביחס לכלב: "ועבדי כלב, עקב היתה רוח אחרת עמו וימלא אחרי, והביאותיו אל הארץ אשר בא שמה וזרעו יורשנה" - במדבר י"ד, כ"ד]. ועם מי התקיים איפוא "והבאתי אתכם", עם מי שקיים בעצמו "וידעתם כי אני ד' אלוקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים", והם יהושע וכלב שהכירו שד' הוא המוציא אותנו ממצרים, הם שעמדו בתנאי, וע"כ האמינו ובטוחים היו בכניסה לארץ ישראל. "בשביל כל הניסים שעשיתי להם, היה להם להאמין שהיכולת בידי לקיים הבטחתי" (רש"י, במדבר י"ד, י"א). מי שמרגיש בכל מאודו את יד ד' ביציאה מן הגלויות, ניחון ב"רוח אחרת" וזוכה להיות מן הבאים והבונים את הארץ (התנאי הוא גם מציאות בשטח!). ורק מכוח יהושע וכלב, זכו בניהם של יוצאי מצרים להיכנס אתם, ולהיכלל ב"והבאתי אתכם".

וראה דבר מופלא, הוסיף הרב אשכנזי, נמצאים אנו למדים למפרע שכל פרוייקט הגאולה, כל ארבע לשונות הגאולה המכוונות ללשון החמישי, התקיים בסופו של דבר בשני אנשים בלבד, ובעבורם הוציא השי"ת את בני ישראל ממצרים, קרע להם את הים, הוריד להם את המן, ונתן להם את התורה (המכוונת בעיקרה לקיום בארץ, כלשון הכתוב: "ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני ד' אלוקי לעשות כן בקרב הארץ אשר אתם באים שמה לרשתה" - דברים ד', ה'. "ואדברה אליך את כל המצוה והחוקים והמשפטים אשר תלמדם, ועשו בארץ אשר אנכי נותן להם לרשתה" - דברים ה', כ"ח). "מיעוט מבוטל", הוא הנושא על כתפיו את הפרוייקט האלוקי בעולם!

ומתוך כך נראה שיהושע וכלב לא היו בכלל הגזירה שהיתה על "דור המעפילים" - "אל תעלו כי אין ד' בקרבכם" (במדבר י"ד, מ"ב), שגזירה זאת היתה רק על אלו ששבו מאחרי ד' ומאסו בארץ חמדה, כלשון הכתוב: "כי על כן שבתם מאחרי ד' ולא יהיה ד' עמכם" (במדבר י"ד, מ"ג). ואם יהושע וכלב לא עלו, או שלא הורשו לעלות, זה מן הסיבה הפשוטה שמנהיגים היו, וכקברניטים, אין זו הדרך להציל את עצמם ולהשאיר את העם מאחוריהם במדבר. וע"כ נאלצו לחכות שיגדל דור הבנים של יוצאי מצרים. והנה אתם, אחינו הגבורים מגוש קטיף וצפון השומרון, ואחינו בני ישראל הבונים ומיישבים אתכם את הארץ, מתוך האמונה שד' הוא זה שהוציא אותנו מן הגלויות והביאנו למקום הזה, מתוך אותה "רוח אחרת" ששרתה על כלב בן יפונה - גם אם "מיעוט" אתם, דעו נא שדרככם, ודרך כל אלו המרבים תורה בארץ ישראל, מתוך תחושת הייעוד שעלינו להכניס את התורה בכל פינה בארץ, עובר הפרוייקט האלוקי! ואין אתם מנהיגים, שעליכם לחכות שיוכשר העם, אתם העם עצמו, וד' בקרבכם, וד' עמכם, והיא תצלח! וסופו של דבר ש"דור הבנים" יצטרף אתכם במפעל הגדול (ואם "דור האבות" עצמו יתבשם מדרככם ו"ישנה את עורו", הוא יהיה בבחינת "דור הבנים").

[ואגב, שמעתי מהרב שטרן שליט"א, דבר מענין בשם אחד מאבות החסידות. בכתוב "והיא לא תצלח", "והיא" - למעט הוא בא. בזמן ההוא, בדור המדבר, דרכם של המעפילים לא תצלח, אך באחרית הימים, היא תצלח!].

על מה יצא חרון אף אלוקים על בלעם?
והנה, בעקבות המאורעות הפוקדים אותנו בימים אלו ובשעות אלו, מלחמה בדרום, מלחמה בצפון, התעוררתי ביתר שאת לדברי הרמב"ן על הפרשה שקראנו בשבת שחלפה, פרשת בלק. כשאר המפרשים, הרמב"ן מתקשה ב"שינויים" בדבר ד' אל בלעם. בתחילה הוא אומר לו "לא תלך עמהם, לא תאר את העם כי ברוך הוא" (במדבר כ"ב, י"ד). בהמשך, כשבלק שולח לו שרים רבים ונכבדים מהראשונים, השי"ת אומר לו: "אם לקרא לך באו האנשים קום לך אתם, ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה" (במדבר כ"ב, כ'). וכשבלעם הולך, עפ"י רשות ד', ד' כועס: "ויחר אף אלוקים כי הולך הוא" (במדבר כ"ב, כ"ב).

וז"ל הרמב"ן (במדבר כ"ב, כ'): "והנכון בעיני בענין הזה, כי מתחלה מנעו השם שלא יקלל את העם כי ברוך הוא, ולמה ילך עמהם אחרי שלא יקללם והם לא יחפצו בו לדבר אחר, על כן אמר לא תלך עמהם שלא תאור את העם כי ברוך הוא, ובידוע כי בלעם הודיעם את דברי האלהים. ובלק שלח אליו פעם שנית כי לא האמין, והוסיף לו כבוד בשרים רבים ונכבדים מן הראשונים ונדר להרבות שכרו וכבודו, וכו'. והנה השם אמר לו, כבר הודעתיך כי העם ברוך הוא ולא תוכל לקללם, ועתה חזרו לפניך, ואם לקרוא לך בלבד באו כלומר שיתרצו בלכתך עמהם על מנת שלא תקלל את העם כאשר הודעתיך מתחלה קום לך אתם, ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה, שאפילו אם אצוה אותך לברך שתברכם, לא תירא מבלק, וזה טעם 'אם לקרא'. וכן היה החפץ לשם הנכבד מתחלה שילך עמהם, אחרי הודיעו אותם שלא יקללם ושיתנהג בענינם כאשר יצוה, כי הרצון לפניו יתברך שיברך את ישראל מפי נביא לגוים.

והנה היה על בלעם להגיד כן לשרי בלק ולאמר, הנה הרשה השם אותי להיות קרוא לכם בלבד, אבל על מנת שלא לקלל את העם ועל מנת שאם יצוה אותי לברך שאברכם, ואם לא יתרצו בכך יהיו מניחים אותו, וכו'. והנה בלעם מרוב חפצו ללכת לא הודיעם זה ולא אמר להם כלום, ויקם בבקר ויחבוש את אתונו וילך עמהם כרוצה להשלים חפצם, על כן חרה אף ה' כי הולך הוא שאלו הודיעם לא היה הולך. ועוד שהיה בזה חלול ה', כי בלכתו עמהם סתם והוא ברשות השם חשבו שנתן לו רשות לקלל להם את העם, והנה חזר בו ממה שאמר תחלה 'לא תאור את העם כי ברוך הוא' כפי מה שהגיד להם, וכאשר יראו עוד שלא יקללם, יאמרו כי אחרי כן נמלך עוד או יהתל בהם כהתל באנוש, חלילה לה' מעשות כדבר הזה כי נצח ישראל לא ינחם", עכ"ל.

ואציין שני חידושים גדולים העולים מדברי הרמב"ן:
א. חרון אף אלוקים לא היה על עצם הליכתו של בלעם, שהרי ברשות הלך, אלא על שהטעה את שרי בלק, שלא הודיע להם שהוא בא על מנת שלא לקלל את העם, ואולי אף לברכו. וכשהלך אתם בלי להודיע זאת, נתן להם לחשוב, ולו לרגע קט, שהשי"ת נמלך בדעתו ונתן לו רשות לקלל את העם. ואין לך חלול השם גדול מזה - שמוליד מחשבה בקרב הגויים שד' כאיש הוא שמכזב וכבן אדם ויתנחם. "לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם" (במדבר כ"ג, י"ט), ופירש"י: "כבר נשבע להם להביאם ולהורישם ארץ שבעה אומות, ואתה סבור להמיתם במדבר?". והמוליד מחשבה זאת בקרב הגויים, מביא אותם להרהור, ואף לתקוה, שהפרוייקט האלוקי השתנה, שאולי ד' המיר את עמו, ועכ"פ כבר לא מובטחת לו ארץ ישראל!

ואם גדול כ"כ חלול השם, כשהוא בא מגוי כבלעם, אף אם נביא הוא, דומה שקל וחומר שגדול חלול השם כשהוא בא מישראל עצמו, ובפרט מהמנהיגים שבהם. וע"כ כשבאים ראשי המדינה ומחליטים להתנתק מחלקים מארץ ישראל, וההחלטה כה נחושה היא, שמוכנים להפעיל את כל הכוח שביד הממלכה, צבא אדיר, משטרה ביד ברזל, בתי משפט, והכל בסיוע מאסיבי של כלי התקשורת, ע"מ לבצע את ההחלטה - הם מעניקים לאומות העולם את התחושה הברורה שזהו רצונו של עם ישראל, ושרק מיעוט מבוטל ו"קיצוני" מתנגד לו. והדתיים שבאומות, כגון נשיא ארה"ב, המאמינים בנצחיות התנ"ך, נותנים לדבר משמעות "תיאולוגית - דתית". אם כך הוא רצונו של עם ד', לוותר מרצונו על חלקים מ"ארץ הבחירה", ודאי זהו רצונו של ד'. והאם עלינו להיות יותר "מלך" מהמלך עצמו? וכבר אמר הכתוב: "הן בני ישראל לא שמעו אלי, ואיך ישמעני פרעה"? (שמות ו', י"ב).

ב. "נצח ישראל לא ינחם", וכבר מתחילת הדרך "הרצון לפניו יתברך שיברך את ישראל מפי נביא לגוים". ואמנם השי"ת אמר בתחילה לבלעם "לא תלך עמהם", אך כוונתו שלא ילך עמם ע"מ לקלל. וכל זה היה מכוון מההשגחה העליונה, ע"מ שישוב ויפציר בלק שילך בלעם עם המשלחת המכובדת ששלח לו, ובסופו יתברך ישראל מפי נביא לגויים ולעיני הגויים. וכבר כתבתי פעם, שאין לך קידוש השם גדול מזה, לראות כיצד אחד מגדולי שונאי ישראל מהפך את פיו מקללה לברכה, ומפיו נשמעות הברכות המופלאות ביותר שנאמרו על ישראל.

הקללה שהופכת לברכה
ודומה שאנו חיים היום בתוככי התופעה הזאת של הפיכת קללה לברכה, וכמה נסתרים דרכי ד', וכמה מופלאים הם, כשנפתח בפנינו אשנב קטן, ואנו מתבוננים ב"גלגל המתהפך". אילו היתה "מהפכה" בבחירות האחרונות, ומי שבאמת "ימין" היה מגיע לשלטון, ומחזיר את הצבא ל"כיסופים" (תרתי משמע!), לעזה, וללבנון, היו אומרים, מה החידוש, הרי "לכך נוצרת". בנוסף, זה היה מוליד נוגדנים אדירים בתוככי העם, כפי שקרה בשעתו במלחמת שלום הגליל, עם שר הביטחון דאז, בשעה שהשתייך עוד ל"מחנה הימין". אך כשעדיין לא עברה שנה ל"התנתקות", וממש לקראת יום השנה, אותם אנשים שהוליכו את המהלך בקומה זקופה נאלצים לעשות מהלך מהופך מן הקצה אל הקצה, ומגייסים את הצבא האדיר, ובפרט את חיל האויר ומפקדו, שגוייס בשעתו לעקור אתכם, כדי לחזור לאותם מקומות שכמעט נשבעו שלא יחזרו אליהם, וכי יש לך "תיקון" גדול מזה? ואמנם אין אנו יודעים עדיין כיצד יתגלגלו הדברים, אך גם אם זה מהלך רגעי בלבד, יש רגעים בהיסטוריה שנטבעים בה בחותמת של קבע, כי הם משתלבים בנצח ישראל.

ואוסיף מחשבה בענין. שמעתי פעם מהגאון הרב יעקב פינק זצ"ל, אב"ד דחיפה, שאמר בשם רבי זושא: למה השי"ת איפשר לאדם הראשון לאכול מעץ הדעת? אילו לא אכל, היה הוא מתהלך כל ימי חייו עם המחשבה: אילו אכלתי מעץ הדעת... ומחשבה זאת לא היתה נותנת לו מנוחה. תמיד היה חושב שהוא החמיץ משהו גדול מן החיים, ושום דבר רוחני אחר לא היה נותן לו את הסיפוק המלא. ואף כאן אנו נאמר בדומה לו, והדברים ניתנים להיאמר רק לאחר מעשה, ולא ח"ו לפני כן. הקב"ה מביא גאולה לעולם ע"י הצדיקים, ולעיתים ייסורים באים עליהם, והם המביאים תיקון וכפרה לכלל (השוה סנהדרין ל"ט,א: "אך כך, הקדוש ברוך הוא מייסר את יחזקאל כדי למרק עונותיהם של ישראל"). ואולי הייתם, אתם הגיבורים מגוש קטיף וצפון השומרון, אותם הצדיקים שבעקבות הייסורים שבאו עליכם, נהיה תיקון גדול לרוח העם. אילו לא היתה "התנתקות", ותכנית אחרת היתה באה לעולם, תמיד היו חלקים נכבדים בעם שהיו חושבים: אילו יצאנו משם, אילו עקרנו את היישובים המביאים עלינו רק צרות, כמה טוב היה לנו... ותמיד היתה חוזרת אותה "תאוה" בלתי נלאית לעקור יישובים נוספים בארץ ישראל. אך אחרי שראו איזה שימוש עושין בני ישמעאל מהיישובים שנעקרו, הופכים אותם לקינים למבקשי רעתנו, וכיצד מעמידים הם בסכנה את דרום הארץ, ואחריו את צפון הארץ, כשהמחבלים מן הדרום ומן הצפון מתחרים ביניהם מי הוא המיצר יותר את ישראל (השווה סנהדרין ק"ד,ב: "כל המיצר לישראל נעשה ראש"), יש תקוה שלפחות כמה אנשים כנים וחושבים מביניהם יכירו בטעותם. ואמנם החשש גדול שהרוב בקרבם לא ישתחרר מה"קונצפציה" שהולידה את ההתנתקות, גם אם לרגע קט, בשעת המאורעות הקשים של נפילת קאסמים וקאטיושות, "חזר בתשובה". ואותו מיעוט שיכיר בטעותו מתוך חשבון נפש - מיעוט מחושל ומחוסן יהיה, וחזי הוא לאיצטרופי לאותו "מיעוט" בעם -שאתם הנציגים הנאמנים שלו- שהוכיח את עצמו במצבים הכי קשים, "מיעוט" ש"רוח אחרת" היתה בו, רוח של אמונה וביטחון. ומתוך צירוף זה, "יש תקוה לאחריתך", יש תקוה שתרי מיעוטי - רוב הם, ו"מפת העם" תשתנה ללא היכר. ואז "ושבו בנים לגבולם" יהיה לכבוד ולתפארת, ולא "לגנאי ולסיוט" בלב העם.

ונחזור אל הראשונות, אל ענין המעפילים. כשהיו ישראל במדבר נזקקו הם לארבעים שנה כדי שהעם יבין את גודל הטעות של המרגלים. ושם כפה"נ לא היתה תקוה שדור האבות יכיר בטעותו מתוך חשבון נפש אמיתי, וישנה את דעתו ודרכו, וישתחרר מהפזמון החוזר הלוך ושוב, שרוצה הוא לחזור למצרים - כמה טוב היה שם... ומתוך כך נאלצנו לחכות לדור הבנים. אך יש מצבים שהקב"ה "מחשב את הקץ", מזרז תהליכים, ארבע מאות שנה הופכים למאתיים ועשר שנים. וכך יכולים ארבעים שנה ליהפך לשנה ואף פחות מזה, בעקבות מאורעות אדירים הבאים עלינו, ויה"ר שאתם גיבורים מגוש קטיף וצפון השומרון, תהיו, למפרע ולהבא, חלק חשוב ונכבד לאותו תהליך מזורז שיוליד בעז"ה את המהפך, את המעבר מ"מלכות שעה" ל"מלכות עולם".

בברכה מקרב לב, אברהם אבא וינגורט



את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il