בית המדרש

  • מדורים
  • קול צופייך
לחץ להקדשת שיעור זה
חג שבועות - קול צופייך פרשת נשא תשפ"ב

מחזירים את הכתרים למלכה

רבי יוסף קארו, בזכות גדלותו בתורה, נשלח לשליחות חשובה, להחזיר למלכה את כתרי המלוכה. ממש כשם שמשה רבנו בשעתו נשלח לגאול את ישראל ממצרים בגלל גדלותו התורנית. ואין לך יום יותר מתאים להחזרת הכתרים מאשר יום חג השבועות.

undefined

הרב שמואל אליהו

א' סיון תשפ"ב
14 דק' קריאה 57 דק' צפיה
וְיִתְּנוּ לְךָ כֶּתֶר מְלוּכָה
לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מִיִשְׁרָאֵל קָשְׁרוּ לוֹ שְׁתֵּי כְּתָרִים
חכמינו אומרים כי במעמד הר סיני קיבלנו כתרים, ואיבדנו אותם: "דָּרַשׁ רַבִּי סִימָאִי, בְּשָׁעָה שֶׁהִקְדִּימוּ יִשְׂרָאֵל 'נַעֲשֶׂה' לְ'נִשְׁמַע', בָּאוּ שִׁשִּׁים רִבּוֹא שֶׁל מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת. לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מִיִשְׁרָאֵל קָשְׁרוּ לוֹ שְׁתֵּי כְּתָרִים, אֶחָד כְּנֶגֶד 'נַעֲשֶׂה', וְאֶחָד כְּנֶגֶד 'נִשְׁמַע'. וְכֵּיוָן שֶׁחָטְאוּ יִשְׂרָאֵל, יָרְדוּ מֵאָה וְעֶשְׂרִים רִבּוֹא מַלְאֲכֵי חַבָּלָה וּפְרָקוּם, שֶׁנֶּאֱמַר, (שמות לג) 'וַיִתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב'" (שבת פח).
שעל ידי מעשיכם הטובים תמלכוני על כל הארץ
כתר הוא ביטוי למלוכה, וזה תפקיד המלכות שעם ישראל קיבל באותה שעה. "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות יט ז). וצריך להבין מהו ממלכת כוהנים. הרי בעם ישראל יש שבט אחד של כוהנים ולוויים ולא כל העם כוהנים.
הסביר הספורנו (דברים לב ה) שכשם שהכוהנים מלמדים תורה את כל ישראל כך עם ישראל צריך ללמד תורה את כל העולם. "כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ" – "כֵּיוָן לְקַדֵּשׁ אֶת יִשְׂרָאֵל וּלְקַדֵּשׁ שְׁמוֹ בְּעוֹלָמוֹ עַל יָדָם שֶׁיִּהְיוּ לִמְאוֹרוֹת בַּמִּין הָאֱנוֹשִׁי לְהָבִין וּלְהוֹרוֹת". כך מפרש גם החתם סופר (שמות יט ה) "שֶׁעַל יְדֵי מַעֲשֵׂיכֶם הַטּוֹבִים תִּמְלְכוּנִי עַל כָּל הָאָרֶץ שֶׁיִּתְקַיֵּם ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד עַל יְדֵי מַעֲשֵׂיכֶם".
ה' שהוא אלהינו עתה ולא אלהי העובדי כוכבים הוא עתיד להיות 'ה' אחד'
דברי הספורנו והחתם סופר רומזים לפירוש רש"י על "שמע ישראל" שנאמר בצמוד לעשרת הדיברות. שם פירש רש"י את המילים "ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד - ה' שהוא אלהינו עתה ולא אלהי העובדי כוכבים, הוא עתיד להיות 'ה' אחד', שנאמר 'כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד' (צפניה ג ט). ונאמר 'וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד' (זכריה יד ט)". וזה מה שמפרש החת"ס את הדברים שנאמרים לישראל קודם עשרת הדיברות.
כתרים שחוזרים לפי מעשינו
וּפְדוּיֵי ה' יְשׁוּבוּן, וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה, וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם
הכתרים הללו נלקחו מאיתנו בעת שחטאנו בחטא העגל. אבל הם יכולים לחזור אלינו בעת הגאולה, שכך אומרת הגמרא על הכתרים הללו "אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, וְעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחְזִירָן לָנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר, (ישעיה לה) 'וּפְדוּיֵי ה' יְשׁוּבוּן, וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה, וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם, שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יָשִּׂיגוּ, וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה' - שִׂמְחָה שֶׁמֵּעוֹלָם - עַל רֹאשָׁם". ומהגמרא אתה למד שהחזרה של הכתרים קיימת בשעה שעם ישראל חוזר לארצו וחוזר לציון וירושלים, ומסיר מעליו את שעבוד המלכויות הזרות.
לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ עַמִּי. עַל יַד בֶּן יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי
זה מה שקרה בימי דוד המלך, ולכן יום לידתו ופטירתו הוא ביום חג מתן תורה, החג של חזרת הכתרים. בתקופתו הוסר מעלינו שעבוד מלכותם של הפלישתים וחזר כתר המלכות לכנסת ישראל. לכן אנחנו מזכירים את דוד המלך בהקשר של הסרת החרפה מכנסת ישראל והחזרת העטרה ליושנה. "הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי. לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ עַמִּי. עַל יַד בֶּן יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי. קָרְבָה אֶל נַפְשִׁי גְאָלָהּ".
שלפני מלכות בית דוד היו ישראל מושפלים כל תקופת השופטים והיו הגויים מתפארים באליליהם ואומרים כי כוחו של ה' חלש, חלילה. "וַיִּקְחוּ פְלִשְׁתִּים אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ בֵּית דָּגוֹן וַיַּצִּיגוּ אֹתוֹ אֵצֶל דָּגוֹן" (שמואל א פרק ה ב). ואין לך חילול השם גדול מזה. על כך היה בוכה דוד המלך ואומר "לָ֤מָּה׀ יֹאמְר֣וּ הַגּוֹיִם֘ אַיֵּ֪ה אֱֽלֹהֵ֫יהֶ֥ם יִוָּדַ֣ע בַּגּוֹיִ֣ם לְעֵינֵ֑ינוּ נִ֝קְמַ֗ת דַּֽם־עֲבָדֶ֥יךָ הַשָּׁפֽוּךְ" (תהלים עט י, וכן קטו). וזכה להחזיר את כתר המלוכה לעם ישראל.
רַב לָךְ שֶׁבֶת בְּעֵמֶק הַבָּכָא
אחרי מלכות דוד חזרנו לעבוד ע"ז ונפלו מאיתנו הכתרים, חזרנו לחלל שם שמים בהיותנו בגלות. כך אומר הנביא יחזקאל: "וַיָּבוֹא אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם ה' אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ" (יחזקאל לו כ). כשאנו בגלות שואלות האומות: האם אין לאלוקים יכולת למלא את הבטחתו ולגאול את ישראל כמו שהבטיח? האם הוא חלש, או שמא הוא ישן? ואולי הוא כלל לא קיים. ואין לך חילול השם גדול מזה.
כ"ד קישוטים לכלה
בזוהר וב"שער הכוונות" מובא כי הלימוד של ליל שבועות כולל עשרים וארבעה ספרי התנ"ך ונועד להחזיר את הכתרים ולהכין את תכשיטי הכלה, כנסת ישראל: "בֵּגִין דְּאִלֵּין אִנּוֹן תִּקּוּן דִּלָּה וְתַכְשִׁיטַהָא" (מובא בכף החיים תצ"ד ס"ק ז'). שכשרואים את כל התורה מתחילתה ועד סופה, מבינים מאין באנו ומה תפקידנו. מבינים איפה אנחנו נמצאים ולאן אנחנו צריכים לחתור להגיע. לימוד תקציר התנ"ך בליל שבועות מזכיר לנו את השליחות של עם ישראל מתחילת יסודו עד יציאתו לגלות.
אם לא לומדים את כ"ד הספרים הללו, אפשר לשקוע במוחין דקטנות ולהסתפק בתורה של חוץ לארץ שבה השכינה מושפלת עד עפר. אפשר להיאחז במחשבת המרגלים, שלא רוצים לעלות לארץ ישראל ומסתפקים בתורה שלמדו במדבר. אפשר לשכוח את התפקיד של עם ישראל והייעוד שנאמר לאברהם: "ונברכו בך כל משפחות האדמה". אפשר לשכוח את המקדש ואת ירושלים. אפשר להפסיק להאמין כי ינהרו אל ירושלים כל הגויים ממזרח שמש עד מבואו.
אחרי שקוראים את כ"ד הספרים, מבינים שאי אפשר להמשיך את החיים של עם ישראל בגלות. אי אפשר להמשיך את החיים בלי לעלות לארץ ולהקים "מקדש מלך עיר מלוכה". יודעים שתפקידנו בעולם לקדש שם שמים ברבים. וכך מחזירים לכנסת ישראל את הכתרים שלה.

תיקון ליל שבועות של רבי יוסף קארו
המנהיג נדרש להחזיר את הכתרים למלכה
כיוון שזה עיקר עניינו של חג השבועות, מתרחש בלילה זה מהלך אלוקי גדול שתכליתו להחזיר לכנסת ישראל את הכתרים שלה. המהלך הזה מתרחש באמצעות אחד יחיד ומיוחד בדורו ובדורות רבים, הלא הוא רבי יוסף קארו.
רבי יוסף קארו, בזכות גדלותו בתורה, נשלח לשליחות חשובה, להחזיר למלכה את כתרי המלוכה. ממש כשם שמשה רבנו בשעתו נשלח לגאול את ישראל ממצרים בגלל גדלותו התורנית. ואין לך יום יותר מתאים להחזרת הכתרים מאשר יום חג השבועות.
שליחות עם הרבה אהבה
בחג השבועות הוא מקבל שליחות גדולה עם הרבה אהבה. כך אומרת להם השכינה "שִׁמְעוּ יְדִידַי הַמְּהַדְּרִים מִן הַמְּהַדְּרִים יְדִידַי אוֹהֲבַי, שָׁלוֹם לָכֶם. אַשְׁרֵיכֶם וְאַשְׁרֵי יוֹלַדְתְּכֶם! אַשְׁרֵיכֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה וְאַשְׁרֵיכֶם בָּעוֹלָם הַבָּא אֲשֶׁר שַׂמְתֶּם עַל נַפְשׁוֹתֵיכֶם לְעַטְּרֵנִי בְּלַיְלָה הַזֶּה. אֲשֶׁר זֶה כַּמָּה שָׁנִים נָפְלָה עֲטֶרֶת רֹאשִׁי וְאֵין מְנַחֵם לִי וַאֲנִי מֻשְׁלֶכֶת בֶּעָפָר חוֹבֶקֶת אַשְׁפַּתּוֹת, וְעַתָּה הֶחְזַרְתָּם עֲטָרָה לְיָשְׁנָהּ. הִתְחַזְּקוּ יְדִידַי וְהִתְאַמְּצוּ אוֹהֲבַי. שִׂמְּחוּ וְעִלְצוּ וּדְעוּ כִּי אַתֶּם בְּנֵי עֲלִיָּה. זְכִיתֶם לִהְיוֹת מֵהֵיכְלָא דְּמַלְכָּא. כָּל תּוֹרַתְכֶם וְהֶבֶל פִּיכֶם עָלָה לִפְנֵי הקב"ה וּבָקַע כַּמָּה אֲוִירִים וְכַמָּה רְקִיעִים עַד שֶׁעָלָה, וְהַמַּלְאָכִים שָׁתְקוּ, וּשְׂרָפִים דָּמְמוּ, וְחַיּוֹת עָמְדוּ, וְכָל צָבָא מַעֲלָה להקב"ה שׁוֹמְעִים אֶת קוֹלְכֶם".
הקול והאורות - כמעמד הר סיני
גילוי השכינה ביום שבועות דומה במעט למעמד הר סיני. שהיה שם "קֹל גָּדוֹל בְּחִתּוּךְ אוֹתִיּוֹת וְכָל הַשְּׁכֵנִים הָיוּ שׁוֹמְעִים וְלֹא מְבִינִים. וְהָיָה הַנְּעִימוּת רַב, קוֹל הוֹלֵךְ וְחָזָק. וְנָפַלְנוּ עַל פָּנֵינוּ וְלֹא הָיָה רוּחַ בְּאִישׁ לִשָּׂא אֶת עֵינָיו וּפָנָיו לִרְאוֹת מֵרֹב הַמּוֹרָא". גם האור שמאיר במעמד הזה מזכיר את מעמד הר סיני. "וּדְעוּ כִּי אַתֶּם מִבְּנֵי עֲלִיָּה וְכוּ' כְּדִלְעֵיל, וְאַתֶּם מִדַּבְּקִים בִּי, וְהַכָּבוֹד חוֹפֵף עַל רָאשֵׁיכֶם, וְחוּט שֶׁל חֶסֶד מָשׁוּךְ עֲלֵיכֶם, וְאִלְמָלֵא נִתְּנָה רְשׁוּת לָעַיִן לִרְאוֹת, הֱיִיתֶם רוֹאִים הָאֵשׁ הַסּוֹבֶבֶת הַבַּיִת הַזֶּה".
כִּי אֲשֶׁר יֵצֵא מִפֶּתַח שַׁעַר הַפְּרוֹזְדוֹר, דָּמוֹ בְּרֹאשׁוֹ!
וכמו במעמד הר סיני יש פה גם סכנה גדולה. זו שליחות עם הרבה אחריות. במעמד הר סיני היה ההר עליהם כגיגית, וגם במעמד הזה השכינה לא מאפשרת לרבי יוסף קארו וחבורתו להתחמק מתפקידם. היא אומרת להם: אם לא תעשו אותה, דמכם בראשכם.
"רְאוּ, הַשָּׁמַע עַם קוֹל מְדַבֵּר כָּכֶם? 'שָׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ, זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ' אִם זֶה כַּמָּה מֵאוֹת שָׁנִים שָׁמְעוּ אוֹ רְאוּ כַּדָּבָר הַזֶּה? וְאַתֶּם זְכִיתֶם! וְלָכֵן מִכָּאן וָהָלְאָה תִּהְיֶינָה עֵינֵיכֶם פְּקוּחוֹת עַל דַּרְכֵיכֶם, וְ'אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ יַעְזֹרוּ וּלְאָחִיו יֹאמַר חֲזָק' וְ'הַחַלָּשׁ יֹאמַר גִּבּוֹר אָנִי'. וְהֶחֱזִיקוּ עַצְמְכֶם לַגְּדוֹלִים כִּי אַתֶּם בְּנֵי הֵיכְלָא דְּמַלְכָּא. וּזְכִיתֶם לַפְּרוֹזְדוֹר, הִשְׁתַּדְּלוּ לְהִכָּנֵס בַּטְּרַקְלִין. וְלֹא תֵּצְאוּ מֵהַפְּרוֹזְדוֹר, כִּי אֲשֶׁר יֵצֵא מִפֶּתַח שַׁעַר הַפְּרוֹזְדוֹר, דָּמוֹ בְּרֹאשׁוֹ! הֵקִיצוּ בָּנַי וּרְאוּ כִּי אֲנִי מַסְבֶּרֶת אֶתְכֶם. הֵקִיצוּ יְדִידַי! הִתְאַמְּצוּ וֶהֱיוּ לִבְנֵי חַיִל! וְעַתָּה אַל תִּתְלוֹצָצוּ. חִזְּקוּ וְעִלְצוּ".
האחריות על כתפי גדולי ישראל
קשה לשמוע מילים כאלו על רבי יוסף קארו, מאור עיניהם של ישראל, אבל כך נאמר גם על משה רבנו שמתחמק מהתפקיד לגאול את ישראל וה' גוער בו. השיא של הגערה והסכנה למשה הוא במלון במדבר "וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ ה' וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ" (שמות ד כד). ציפורה מזהה שמשה לא מספיק מחובר לברית האבות, היא מחברת אותו ומצילה את חייו. "וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ וַתַּגַּע לְרַגְלָיו וַתֹּאמֶר כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי".
כך מזהירה השכינה את רבי יוסף קארו ממוות לגודל האחריות שמוטלת על כתפיו במיוחד שאחרי גרוש ספרד הם לא עולים לארץ ישראל והולכים לגור בפורטוגל, אחרי גרוש פורטוגל הם הולכים לקושטא. לא טוב להם בקושטא והוא עוברים לאדרינופל, לא טוב להם באדרינופל והם עוברים לניקופל. אומרת להם השכינה: הגיע הזמן שתבינו כי המקום של עם ישראל הוא בארץ ישראל.
בְּסִבַּתְכֶם אֲנִי מֻשְׁלֶכֶת בֶּעָפָר
האם אתם לא מבינים שבכל המעברים שלכם השכינה מושפלת וזרוקה בעפר, אפילו אם אתם לומדים תורה בדביקות מופלאה? "וְאִלּוּ הֱיִיתֶם מְשַׁעֲרִים אֶחָד מֵאֶלֶף אַלְפֵי אֲלָפִים וְרֹב רִיבֵי רְבָבוֹת מֵהַצַּעַר אֲשֶׁר אֲנִי שְׁרוּיָה בּוֹ, לֹא הָיְתָה נִכְנֶסֶת שִׂמְחָה בְּלִבְּכֶם וְלֹא שֶׁחֹק בְּפִיכֶם בְּזוֹכֶרְכֶם כִּי בְּסִבַּתְכֶם אֲנִי מֻשְׁלֶכֶת בֶּעָפָר". למה בסיבתכם השכינה מושלכת בעפר? כי אתם מנהיגי ישראל ואתם צריכים למשוך את לב עם ישראל מהגלות לארץ ישראל. "ועל זה עתידין ליתן את הדין כל אדוני הארץ גדולי ישראל, ומהם יבקש ה' עלבון הבית העלוב" (אור החיים ויקרא כה כה).
שׁוּבוֹ אֶל לִמּוּדְכֶם וְאַל תַּפְסִיקוּ רֶגַע. וְעָלוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל
השכינה מצווה עליהם לעלות לארץ ישראל מתוך תורה ואומרת להם. "אַשְׁרֵיכֶם בָּנַי. שׁוּבוֹ אֶל לִמּוּדְכֶם וְאַל תַּפְסִיקוּ רֶגַע. וְעָלוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל". אל תשאלו למה דווקא עכשיו, כי "עת הזמיר הגיע" ו"לֹא כָּל הָעִתִּים שָׁוִים". ואל תשאלו איך אדם אחד יכול להביא גאולה. כי "אֵין מַעְצוֹר לְהוֹשִׁיעַ בְּרַב אוֹ בִמְעָט". ואל תשאלו מי יפרנס אתכם, הרי הם אמורים לעזוב את הקהילות המוכרות והבטוחות באירופה וללכת לארץ שהיא "גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ וְלֹא יַעֲלֶה בָהּ כָּל עֵשֶׂב כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה אַדְמָה וּצְבוִֹים אֲשֶׁר הָפַךְ ה' בְּאַפּוֹ וּבַחֲמָתוֹ" (דברים כט כב). מי יפרנס אותם בשממה הזו?
כשם שהשיב ה' למשה רבנו, ששאל את ה' "מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם" וה' עונה לו "כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ" (שמות ג) – כך עונה השכינה לרבי יוסף קארו ואומרת לו "מַהֲרוּ וְעָלוּ כִּי אֲנִי הַמְּפַרְנֶסֶת לָכֶם וַאֲנִי אֲפַרְנֶסְכֶם 'וְאַתֶּם שָׁלוֹם, וּבֵיתְכֶם שָׁלוֹם, וְכָל אֲשֶׁר לָכֶם שָׁלוֹם'. 'ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן, ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם'".
עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ – לעלייה לארץ
בעקבות הדברים הללו כותב רבי שלמה הלוי אלקבץ מכתב ושולח אותו לכל קהילות ישראל וקורא להם בחום לבבו לעלות לארץ ישראל: "לָכֵן כָּל אֶחָד יִתֵּן אֶל לִבּוֹ, וְעֵינְכֶם אַל תָּחֹס עַל כְּלֵיכֶם, וְלֹא יַעֲצֹם עֵינֵיכֶם חֶמְדַּת הָעוֹלָם וּמִעוּט הַהַבְטָחָה, פֶּן תִּתְנַחֲמוּ וְאֵין לְאֵל יֶדְכֶם. כִּי כְּבָר אָמַר: 'עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ' וְלֹא כָּל הָעִתִּים שָׁווֹת. פִּקְּחוּ עֵינֵיכֶם! וְאֵין לִי פְּנַאי לְהַאֲרִיךְ בְּזֶה יוֹתֵר, וְלִבִּי בּוֹעֵר בְּקִרְבִּי".
רבי שלמה הלוי אלקבץ לא מסתפק בזה וכותב את השיר "לכה דודי" כדי שישירו אותו בבתי הכנסת בקבלת שבת, וכל השיר הזה הוא המשך למכתב שמעודד את הציבור לעזוב את הגלות ולעלות לארץ ישראל, לבנות את ירושלים ולהקים שכינתא מעפרא, להלבישה כ"ד בגדי מלוכה.

תורה לשמה – תורה של גאולה
רבי יוסף קארו כרבי זירא
רבי יוסף קארו מבין שהתורה שהוא לומד חייבת להביא גאולה לעם ישראל וחייבת להביא גאולה לעולם כולו. המהפך הזה דומה למהפך שעובר רבי זירא. כך מספרת הגמרא על רבי זירא שעלה לארץ ישראל וצם מאה תעניות כדי לשכוח את תורת בבל שלא תטריד אותו. "רַבִּי זֵירָא כִּי סְלִיק לְאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל יְתִיב מֵאָה תַּעֲנִיתָא דְּלִשְׁתְּכַח גְּמָרָא בָּבְלָאָהּ מִינֶיהָ, כִּי הִיכִי דְּלָא נִטְרָדֶיהָ" (בבא מציעא פה ע"א).
ויש שואלים מה יש בתורת בבל שעלול להטריד את רבי זירא, למה לשכוח את כל התורה שלמד בעמל גדול? ישכח רק את מידת החובלים שיש בבבל. וצריך לומר שיש משהו בתורה של בבל שצריך להתעלות ממנו. ומהו?
תורה שלא זוכרים את מטרתה
מי שלומד תורה בחו"ל ולא עולה לארץ ישראל, מעיד על עצמו שהוא לומד את פרטי ההלכות ולא זוכר שתפקיד עם ישראל הוא להביא לעולם גאולה וישועה. אם הלומדים היו זוכרים כי התפקיד שלהם הוא לקדש את שם ה' בעולם, מיד היו עולים לארץ ישראל. ומנין שזה הפירוש? מכך שהגמרא הצמידה לסיפור של רבי זירא את דברי רב יהודה בשם רב.
"דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, מַאי דִּכְתִיב, (ירמיה ט) 'מִי הָאִישׁ הֶחָכָם וְיָבֵן אֶת זֹאת'. דָּבָר זֶה נִשְׁאַל לַחֲכָמִים, וְלַנְּבִיאִים, וּלְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, וְלֹא פֵּרְשׁוּהוּ. עַד שֶׁפֵּרְשׁוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, 'וַיֹאמֶר ה', עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי' וְגוֹ'. הַיְינוּ, 'וְלֹא שָׁמְעוּ בְקוֹלִי', וְהַיְינוּ, 'וְלֹא הָלְכוּ בָהּ'? אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, שֶׁלֹּא בֵּרְכוּ בַּתּוֹרָה תְּחִלָּה" (ב"מ פה ע"ב). ואם היו שומרים הלכות בוודאי היו מברכים בתורה תחילה. ומהי כוונת רב יהודה בשם רב?
תורה שלא לשמה

וכתב הר"ן בשם רבינו יונה כי אם החכמים והנביאים לא ידעו מה הסיבה לגלות הרי שוודאי היו עוסקין בתורה תמיד, ולכן היו החכמים והנביאים תמהים על מה אבדה הארץ, עד שפירשו הקדוש ברוך הוא בעצמו, שהוא יודע מעמקי הלב שלא היו מברכים בתורה תחילה. כלומר, שלא היתה התורה חשובה בעיניהם כל כך שיהא ראוי לברך עליה, לפי שלא היו עוסקים בה לשמה. ומתוך כך היו מזלזלים בברכתה. והיינו "לא הלכו בה" שכתוב בסוף הפסוק, כלומר שלא עסקו בכוונתה ולשמה. ומסיים הר"ן "אלו דברי החסיד והם נאים ראויין למי שאמרם".
בעידנא דעסיק ביה מגנא ומצלי
החתם סופר (בנדרים פא ע"א) מסביר שיש תורה "לשם שמים" ויש תורה "לשמה". בתורה לשם שמים אדם לומד על מנת להבין את ההלכה ולקיים את המצוות. ו"אין כוונתו בלימוד התורה אלא כדי לידע ההלכה איך לקיים המצוה, וכיון שכל עצמו של אותו לימוד אינו אלא אמצעי לקיום המצוה לא עדיף מקיום המצוה בעצמה, שעליה אמרו חז"ל שרק 'בעידנא דעסיק ביה מגנא ומצלי'". ולכן התורה הזו לא הצילה את העם מכל החטאים שעליהם מדברים הנביאים.
אבל תורה "לשמה" מגינה על הלומד בה ועל העם אפילו שלא בעת לימודו. "ורק על לימוד כזה נאמר שגם בעידנא דלא עסיק בה מגנא ומצלי". ומהו לימוד תורה לשמה שמציל את עם ישראל?
תורה לשמה – תורה לשם קידוש שם ה'
על לימוד תורה לשמה אנחנו מתפללים בברכת "אהבת עולם", ברכה שעוסקת בתפילה על לימוד תורה. ויש לשים לב שתחילת הברכה היא למען שמו הגדול "אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ בַּעֲבוּר שִׁמְךָ הַגָּדוֹל". לומדים תורה כדי ששמו הגדול של ה' יתפרסם מסוף העולם ועד סופו. כן אנו אומרים בהמשך הברכה: "וְתֵן בְּלִבֵּנוּ בִינָה לְהָבִין. לְהַשְֹכִּיל. לִשְׁמוֹעַ. לִלְמוֹד וּלְלַמֵּד. לִשְׁמוֹר וְלַעֲשֹוֹת וּלְקַיֵּם אֶת כָּל דִּבְרֵי תַלְמוּד תּוֹרָתְךָ בְּאַהֲבָה" וחשוב לנו שנהיה ממוקדים בתורה שעושה קידוש השם בעולם "וְהָאֵר עֵינֵינוּ בְּתוֹרָתֶךָ. וְדַבֵּק לִבֵּנוּ בְּמִצְוֹתֶיךָ. וְיַחֵד לְבָבֵנוּ לְאַהֲבָה וּלְיִרְאָה אֶת שְׁמֶךָ". לימוד תורה שמכוון ומיוחד לקידוש השם בעולם.
ומהו קידוש השם? עלייה לארץ ישראל
לימוד תורה כזה מונע חילול השם: "לא נֵבוֹשׁ וְלֹא נִכָּלֵם וְלֹא נִכָּשֵׁל לְעוֹלָם וָעֶד". ויוצר קידוש השם: "כִּי בְשֵׁם קָדְשְׁךָ הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא בָטָחְנוּ. נָגִילָה וְנִשְֹמְחָה בִישׁוּעָתֶךָ". וקידוש השם נעשה על ידי קיבוץ הגלויות כמו שאנו אומרים בקרבנות. "אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם חַי וְקַיָּם עֲשֵֹה עִמָּנוּ חֶסֶד בַּעֲבוּר כְּבוֹד שִׁמְךָ הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא שֶׁנִּקְרָא עָלֵינוּ, וְקַיֵּם לָנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ אֶת הַדָּבָר שֶׁהִבְטַחְתָּנוּ עַל יְדֵי צְפַנְיָה חוֹזָךְ, כָּאָמוּר: "בָּעֵת הַהִיא אָבִיא אֶתְכֶם וּבָעֵת קַבְּצִי אֶתְכֶם. כִּי אֶתֵּן אֶתְכֶם לְשֵׁם וְלִתְהִלָּה בְּכֹל עַמֵּי הָאָרֶץ בְּשׁוּבִי אֶת שְׁבוּתֵיכֶם לְעֵינֵיכֶם אָמַר ה'".
כך אנו מתפללים על קידוש השם באמצעות קיבוץ גלויות בברכת אהבת עולם ואומרים "וּשְׁבוֹר עוֹל הַגּוֹיִם מֵעַל צַוָּארֵנוּ וְהוֹלִיכֵנוּ מְהֵרָה קוֹמְמִיּוּת לְאַרְצֵנוּ. כִּי אֵל פּוֹעֵל יְשׁוּעוֹת אַתָּה וּבָנוּ בָחַרְתָּ מִכָּל עַם וְלָשׁוֹן. וְקֵרַבְתָּנוּ מַלְכֵּנוּ לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל בְּאַהֲבָה לְהוֹדוֹת לָךְ וּלְיַחֶדְךָ לְיִרְאָה וּלְאַהֲבָה אֶת שִׁמְךָ".
תורתו של עזרא – תורה גואלת כמו תורת משה
לימוד תורה שמביא קיבוץ גלויות וקידוש השם - זה מה שעשה רבי יוסף קארו, באמצעות כוח התורה שלו הוא עלה והעלה רבים איתו. פתח את השער של ארץ ישראל לעליית רבבות יהודים עד ימינו אלה. זו הייתה התורה של משה ויהושע, זו התורה של דוד המלך וזו התורה של עזרא הסופר. כך אומרת הגמרא על התורה של עזרא שהיא תורה גואלת כמו התורה של משה.
"תָּנִיא רַבִּי יוֹסִי אוֹמֵר רָאוּי הָיָה עֶזְרָא שֶׁתִּנָּתֵן תּוֹרָה עַל יָדוֹ לְיִשְׂרָאֵל אִלְמָלֵא קָדְמוּ מֹשֶׁה. בְּמֹשֶׁה הוּא אוֹמֵר "וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים" בְּעֶזְרָא הוּא אוֹמֵר "הוּא עֶזְרָא עָלָה מִבָּבֶל" מָה עֲלִיָּה הָאָמוּר כָּאן תּוֹרָה אַף עֲלִיָּה הָאָמוּר לְהַלָּן תּוֹרָה. בְּמֹשֶׁה הוּא אוֹמֵר "וְאֹתִי צִוָּה ה' בָּעֵת הַהִיא לְלַמֵּד אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים" בְּעֶזְרָא הוּא אוֹמֵר "כִּי עֶזְרָא הֵכִין לְבָבוֹ לִדְרוֹשׁ אֶת תּוֹרַת ה' וְלַעֲשֹׂת וּלְלַמֵּד בְּיִשְׂרָאֵל חֹק וּמִשְׁפָּט" (סנהדרין כא ע"ב).
תורה שמחזירה את הכתרים
הפעולה של עזרא הביאה הרבה קידוש ה'. כך אומר הנביא "וְהִרְעַשְׁתִּי אֶת כָּל הַגּוֹיִם וּבָאוּ חֶמְדַּת כָּל הַגּוֹיִם וּמִלֵּאתִי אֶת הַבַּיִת הַזֶּה כָּבוֹד אָמַר ה' צְבָאוֹת: לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב נְאֻם ה' צְבָאוֹת: גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן אָמַר ה' צְבָאוֹת וּבַמָּקוֹם הַזֶּה אֶתֵּן שָׁלוֹם נְאֻם ה' צְבָאוֹת" (חגי ב ז).
קידוש השם הגדול הזה מתחיל בעלייה של עזרא הסופר שמעלה את עם ישראל מבבל, כמו משה שבכוח תורתו מעלה את עם ישראל ממצרים שבה בתחילה היה שם ה' מחולל ומוסתר "מי ה' אשר אשמע בקולו, לא ידעתי את ה' ואת ישראל לא אשלח". ובסופה "וידעו מצרים כי אני ה'".
שולחן ערוך של רבי יוסף קארו
ההלכות הראשונות בשולחן ערוך – להקים שכינתא מעפרא
את החשיבות הגדולה של הקמת השכינה וגאולת עם ישראל מביא רבי יוסף קארו בסימן הראשון בשולחן ערוך לפני כל ההלכות. כך כתוב שם בהלכה הראשונה "יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו, שיהא הוא מעורר השחר". בהלכה השנייה "המשכים להתחנן לפני בוראו יכוין לשעות שמשתנות המשמרות, שהן בשליש הלילה ולסוף שני שלישי הלילה ולסוף הלילה, שהתפלה שיתפלל באותן השעות על החורבן ועל הגלות, רצויה". ובהלכה השלישית "ראוי לכל ירא שמים שיהא מיצר ודואג על חורבן בית המקדש" וכו'.
ועַל כּל מִשְׁמַר וּמִשְׁמַר יוֹשֵׁב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא ושׁוֹאֵג כַּאֲרִי
אין כל ספק שרבי יוסף קארו קבע את ההלכות הללו כהלכות ראשונות בשולחן ערוך בעקבות המעשה שהגמרא בחרה לפתוח בו את מסכת ברכות: "אָמַר רַב יִצְחָק בָּר שׁמוּאֵל מִשּׁמֵיהּ דּרַב: שָׁלשׁ מִשְׁמָרוֹת הַוֵי הַלָּיְלָה, ועַל כּל מִשְׁמַר וּמִשְׁמַר יוֹשֵׁב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא ושׁוֹאֵג כַּאֲרִי ואוֹמֵר: אוֹי לַבָּנִים שֶׁבָּעֲוֹנוֹתֵיהֶם הֶחֱרַבְתִּי אֶת בֵּיתִי ושָׂרַפְתִּי אֶת הֵיכָלִי והִגְלֵיתִם לבֵין אוּמּוֹת הָעוֹלָם" (ברכות ג ע"א).
מלמד אותנו רבי יוסף קארו בתחילת כל התחילות כי אנו צריכים לשאוג כארי על הגאולה. להתפלל בשעה שה' מתפלל על הגלות ועל החורבן בעוצמה ובכוח כמו אריה, שהרי ה' שואג כארי על הגאולה.
כְּשֶׁיִּכְסְפוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לָהּ תַּכְלִית הַכֹּסֶף
וזה מה שאומר רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי בסופו: "וּבְהֶעָרַת בְּנֵי אָדָם וְהִתְעוֹרְרוּתָם אֶל אַהֲבַת הַמָּקוֹם הַהוּא הַקָּדוֹשׁ יְנַחֵץ הָעִנְיָן הַמְיֻחָל שָׂכָר גָּדוֹל וּגְמוּל רָב. כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: 'אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי־עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי־בָא מוֹעֵד, כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת־אֲבָנֶיהָ וְאֶת־עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ' - רְצוֹנוֹ לוֹמַר כִּי יְרוּשָׁלַיִם אָמְנָם תִּבָּנֶה כְּשֶׁיִּכְסְפוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לָהּ תַּכְלִית הַכֹּסֶף עַד שֶׁיְּחוֹנְנוּ אֲבָנֶיהָ וַעֲפָרָהּ".
ואת תכלית הכוסף לגאולה אפשר להשיג כשמבינים את הערך העליון של בית המקדש. את התועלת העצומה שהמקום הזה נותן לנו. ויהי רצון שנזכה להבין את ערכו הגדול, ולהתפלל בעוצמה גדולה על בניינו, ולכסוף לו תכלית הכוסף, עד שייבנה במהרה בימינו. אמן.


סיפורים


שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד
מספר אלעד מורנו: היום אני נשוי ואב לילדים, אבל יש דברים שלא שוכחים כל החיים למרות שהם קרו לנו בילדות. אחד מהם היה ביום הולדתי בגיל שש או שבע. אבי רצה שאקבל ביום הזה ברכה מהרב זצוק"ל, ולקח אותי לסיום מסכת בביתו של הרב בקריית משה.
אחרי הברכה ישבו האנשים סביב הרב ולמדו ממנו את סיום אותה המסכת. אני כמובן לא הבנתי את מה שהם למדו, זה לא הפריע לי, ישבתי ביניהם עם כתר על הראש וכדרכם של ילדים אכלתי חטיפים תוך שאני מרעיש.
אנשים סביבי ניסו לרמוז לי להיות בשקט, אבל הרב אליהו אמר להם: תניחו לו, הוא ילד, היום יום ההולדת שלו. זו השמחה שלו. אנשים חשבו שלא שמעתי, אבל שמעתי גם שמעתי גם את מה שהם אמרו וגם את מה שהרב אמר.
הרבה אירועים שעברו עלי שכחתי, אבל את האירוע הזה ואת היחס הזה כנראה לא אשכח לעולם. על זה נאמר "שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד וְעַד אַרְגִּיעָה לְשׁוֹן שָׁקֶר" (משלי פרק יב יט).

מה שאשתי מבשלת – אני אוכל
סיפר הרב יוסף ארציאל מקדומים, שסיפר לו הרב צבי פרבשטיין, הרב של קדומים, שפעם הוא היה בירושלים וראה שיש שיעור של הרב מרדכי אליהו זצ"ל על הלכות חג השבועות, שמיועד לבעלי-בתים. נכנס ללמוד כיצד ללמד בעלי-בתים שיעור, שזהו לימוד בפני עצמו.
כבר בכניסתו לבית הכנסת שבו התקיים השיעור ראה שני בעלי-בתים מתווכחים ביניהם, האם יש לאכול בסעודת ליל שבועות מאכלי בשר או מאכלי חלב. הוויכוח ביניהם הפך להיות כבר עניין אישי שלווה בהרמת קול ואף בהטחת דברים זה כלפי זה.
הוויכוח הסוער נפסק בעת ששמעו את קול מכוניתו של הרב מתקרבת, והם חשבו בליבם לשאול את דעתו של הרב בנושא בעת שייכנס לשיעור. הרב נכנס והחל ללמד את השיעור, ובלי שום קשר למהלך השיעור שאל אחד מהם מה ראוי לאכול בסעודת ליל שבועות, בשר או חלב. חברו-יריבו נכנס לתוך דבריו ואמר את דברו, והיה ברור שיש כאן שני צדדים ניצים שרק מחמת הכבוד ממתנים את דבריהם.
הרב הקשיב בכל הרצינות לשאלתם ואמר שיש בזה מחלוקת. מצד אחד יש ערך לאכילת בשר, כי זה כבוד החג וצריך לכבד את החג ואין שמחה אלא בבשר ויין. ומצד שני יש ערך לאכילת מאכלי חלב, זכר לשתי הלחם וסיבות נוספות.
שני הצדדים לא ויתרו והיו מוכרחים כל אחד להוכיח את צדקתו. הם שאלו: מה הרב אוכל בליל שבועות?
יושבי השיעור היו סקרנים לדעת איך הרב יפרק את המוקש שהונח לפתחו, והרב אמר במאור פנים: "מה שאשתי מבשלת – אני אוכל".


תשובה כהלכה

מים טהורים.אני בעלת תשובה, והשבוע שמעתי בשיעור במדרשה - הלכות תשובה של הרמב״ם- שיש חטאים שאין עליהם דרך של תשובה ואי אפשר לחזור בהם. שזה סותר את כל מה שנתפס אצלנו בתהליך התשובה. איך בכל זאת אני יכולה לחזור ולעשות תשובה שלמה על כל החטאים והעוונות שעשיתי 20 שנה?
אנחנו בדור שבו ה' משפיע עלינו אור ומבטיח לא לכעוס עלינו. וזורק מים טהורים עלינו משמים. המשמעות של כל זה היא שיש כללים אחרים בתשובה ולא הכללים הרגילים. אלוקים דן אותנו לכף זכות גדולה יותר מהרגיל. גם כל הרבנים אומרים שבימינו דרכי התיקונים לחטאים הם לא כמו בעבר, עם גלגולי שלג וכד'. אלא הרבה הרבה יותר קלים. וזה סימן לכך שהתשובה שלך הרבה יותר קרובה להתקבל ממה שחושבים. ותזכרי תמיד שמקום שבעלי תשובה עומדים, הוא מקום גבוה מאוד מאוד. בהצלחה ענקית.


עם ילדותי.מה ייחד את דרך לימוד התורה בימי מתן תורה לעומת ימינו? כיצד ניתן לסנגר על ישראל על כך שחטאו כל כך הרבה מיד לאחר קבלת התורה?
א] בימי מתן תורה הלימוד היה קל, כי לא הייתה להם טרחה של פרנסה. הם ישבו באוהלים ולא התמודדו כלל עם בניין וממלכה ומלחמות וכד'. אחרי הכניסה לארץ זה הרבה יותר מורכב וקשה ומלא התמודדויות. ב] הם היו עם בגיל מאוד צעיר. כמו איש צעיר הם עשו טעויות ילדותיות. וגם זו אחת מהן.





את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il