בכנס ירושלים, שעסק בנושא המדיה בדורנו, עלתה לדבר ד"ר תמר אלמוג, חוקרת מאוניברסיטת חיפה, אישה לא דתיה, שאמרה – "אני רוצה לדבר בזכות השבת ובזכות השעמום".
להפתעת הקהל, היא אמרה: "אדם שאין לו שעת שעמום ביום – אני לא מקנאה בו. לאחרונה שמתי לב שגם בבריכת שחייה, אנשים שוחים עם אוזניות. אני לא מבינה, יש לכם כבר שעה של שקט עם עצמכם – גם כאן אתם צריכים תקשורת חיצונית?
קחו לכם זמן לחשוב. האדם חייב להתנתק קצת. בנהיגה, בבישול, או סתם בכמה רגעי שעמום ולא-כלום...". (כלים ביד כלינו עמ' 37).
במבט ראשון, הקביעה שאדם חייב שעת שעמום, מנוגדת לדברי חז"ל, שלימדונו "הבטלה מביאה לידי שעמום", "הבטלה מביאה לידי זימה" (כתובות נט:).
אולם, האמת היא, ששעמום שמטרתו זמן פנוי, שמאפשר לאדם להרהר ולהעמיק בחייו, הוא דבר קריטי לבניית חיים של עומק, ולהינצל מעבירות.
הכיצד? לשם כך נעמיק מעט במצוות הציצית החותמת את פרשתנו. ציצית היא אחת מהמצוות הבודדות שהתורה מנמקת את טעמיה. וכך נצטווינו, "... וראיתם אותו, וזכרתם את כל מצוות ה', ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". ראיית הציצית אמורה להחליף את ראיית העבירות, וכך הציצית מצילה אותנו מהעיניים, המסרסרות את האדם לעבירה.
כשנדקדק בלשון התורה, נגלה שהתורה שינתה במילותיה בין ראיית הציצית לראיית העבירות. את הציצית רואים, את העבירות תרים. מה ההבדל בין הרואה והתר?
על הרואה את הציצית נאמר - "תני בשם רבי מאיר: וראיתם אותם אין כתיב כאן, אלא וראיתם אותו, מגיד שכל המקיים מצוות ציצית כאילו מקבל פני שכינה. מגיד שהתכלת דומה לים, והים לעשבים, ועשבים לרקיע ורקיע לכסא הכבוד" (ירושלמי ברכות, פ"א, ה"ב).
כשאדם רואה את הציצית הוא כביכול רואה את ה'. הכיצד, האדם מתחיל לחשוב ולהרהר בתכלת שבציצית, ויוצר שרשור ארוך של מחשבות הנשזרות זו בזו, התכלת מזכירה את הים, הים את העשבים וכו' עד שהוא נזכר בה'. ברור, שכדי שאדם יגיע לרצף כזה של מחשבות, עליו להתרכז בדבר, ולשזור את חוטי מחשבותיו. בראייה שטחית לא מגיעים לכך, אלא התורה מצווה אותנו לראות – להתבונן ולהעמיק.
ואכן, גם התורה עצמה, ולא רק חז"ל, מלמדת שהציצית מתחילה רצף של שלבים – "וראיתם אותו, וזכרתם... ועשיתם".
התר, לעומת זאת, דומה הוא לתייר. התייר מביט על הדברים במבט שטחי, הרץ במהירות וקופץ מדבר לדבר. התייר הוא גם אורח שמגיע למקום מבחוץ, לפיכך הוא חש חיצוני לדברים, ומחפש להביט בחיצוניותם ולא מעמיק בפנימיותם.
התייר לא מביט אל ה' ואל נשמת הדבר, הוא מביט רק בחיצוניות, וממילא נכשל בעבירות ובהנאות הרגעיות. ובנושא העיקרי של 'לא תתורו... אחרי עיניכם', שמירת העיניים מהסתכלות אסורה בנשים, הרי שהתייר מסתכל על האישה במבט שרואה רק את יופייה החיצוני, ותופס אותה כ'פלקט' וכ'תמונה יפה', ומתאווה להיכשל בעבירות.
הרואה, לעומתו, מבין שהקשר בין האיש לאישה הוא קשר בין נשמות, שבכוחם לבנות נצח, והיופי החיצוני הוא ביטוי ליופי פנימי. אדם כזה, זקוק ל'שעת שעמום', כדי להעמיק במחשבותיו, ולחפש את התכלת הדומה לים, שדומה לרקיע, שדומה לכסא הכבוד.
ובדורנו, עת המדיה תופסת כל הזמן את מחשבותינו, ומאיימת להפוך אותנו לתיירים, עלינו ללמוד להיות מהרואים, המעמיקים ובונים קשרים עמוקים בין איש לאשתו, ובין האדם לאלוקיו!