בית המדרש

  • ט - שנה לגירוש
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

אשר בן חיים

האהבה והאמונה

מיהו המקצוען הגדול ביותר באהבת ישראל? מה בין משפט שלמה לימינו? על אהבה , על פיתוי ועל "כמוך".

undefined

הרב נתנאל יוסיפון

אב תשס"ו
12 דק' קריאה
זמן רב ניטש בציבורנו ויכוח בין מצדדי ה"באהבה ננצח" לתומכי ה"במלחמה ננצח". בלהט הוויכוח נוצר הרושם כאילו כל מי שתומך במאבק תקיף אינו מאמין בערך האהבה. אולם משנעמיק מעט בדברים נגלה תמונה הפוכה לחלוטין.

מורגל היה בפיו של הרצי"ה זצ"ל, כי יש להרבות בדורנו בשני האל"פים - אהבה ואמונה. ביסודות נפשיים ואמוניים אלו אפשר להרבות בכמות, אך גדול שבעתיים החיוב להרבות באיכות.

בבואנו לתור אחר דרכים לצאת מן המשבר הנוכחי, חורבן גוש-קטיף ופרעות עמונה, ומעל הכול להיחלץ מהאיומים העתידיים של תוכניות מרושעות כאלו ואחרות, אנו מחויבים בראש ובראשונה כאישה היושבת על המשבר - להוליד רבדים חדשים ועמוקים באהבתנו ואמונתנו לאומה ולדור הזה. לשם כך ננסה לרומם את מבטנו ולכוונו למבטה של התורה הגואלת, כפי שלמדנו מפיהם של "בחירי צדיקיא" - רבותינו הגדולים צופי הישועה וחוזי הגאולה, ומכוח מבט פנימי זה לגזור דרכים מעשיות ליציאה מן המיצר.

עומק האהבה
כדרכו של החכם האומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון (אבות ה, ז), נתחיל בראשון - האהבה. הבא ללמוד תחום מסוים, אם ברצונו לעמוד על עומקו, עליו ללמדו מפי הבקיא הגדול ביותר, ובעל כושר ההסברה המעולה בתחום. בבואנו ללמוד את "מקצוע" אהבת האומה, עלינו ללמדו בראש ובראשונה מהאוהב הגדול ביותר שלה, הלא הוא דודה - הבוחר בעמו ישראל באהבה. הוא, אשר מעידים עליו כל דורות ישראל יום יום בתפילתם - "אהבת עולם" ו"אהבה רבה אהבתנו". הוא, אשר על אהבתו הגדולה לישראל התנבא אחרון הנביאים, מלאכי: "אהבתי אתכם אמר ה', ואמרתם במה אהבתנו, הלא אח עשו ליעקב נאם ה' ואהב את יעקב". הוא, אשר על עוצם אהבתו לאומתו שר החכם מכל אדם את שיר הידידות המופלא אשר נכתב מעולם עלי אדמות, בכיסופים להתגלות האהבה העזה כמוות, אשר מים רבים לא יכבוה ונהרות לא ישטפוה, וכל הון שבעולם לא ישווה לה.

בן-תמותה, צדיק ככל שיהיה, לא יאהב את ישראל לעולם, כאהבת ה' האין-סופית, המוחלטת. וכפתגמו של ר' משה לייב מסאסוב: "הלוואי והייתי אוהב את הצדיק מישראל, כפי אשר הקב"ה אוהב את הרשע מישראל".

אהבה היא בראש ובראשונה יסוד רוחני-נפשי, ואכן עלינו לעבוד עבודת נפש ולהתמלא באהבה לאומה. אולם ברור שיש מצבים שבהם אהבה אמיתית מתבטאת בצדדים מעשיים. למשל: עשיר שיראה את חברו העני נמק ברעב, ובמקום להגיש לו עזרה כלכלית יסתפק באהבת הלב, הרי זו אינה אהבה. הבה ונלמד מאוהבנו הגדול מה הם הביטויים המעשיים לאהבת ישראל.

הקב"ה באהבתו אותנו הנחילנו חוקי חיים. נתן לנו את תורתנו הקדושה, מכתב האהבה המופלא: "אהבת עולם בית ישראל עמך אהבת - תורה ומצוות חוקים ומשפטים אותנו למדת", וזאת מפני שרצה להיטיב לנו. כיוצר הכול הוא יצר כך, שדרך התורה היא היחידה שבה יצעד ישראל וטוב לו - "ויצוונו ה' לעשות את כל החוקים האלה... לטוב לנו כל הימים" (דברים ז, כד). יתר על כן, הוא כיוצר העולם יצר את נשמתנו כך שהתורה מתאימה לטבענו, ובלעדיה דומים אנו לדג שנוצר כך שזקוק הוא למים, ובלעדיהם ימות. לכן, רק בנתיב התורה יחיה ישראל, וכל עזיבה של מסלול זה תביא אך מוות והרס בכנפיה - "לחיותנו כהיום זה" (שם), "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע. אשר אנכי מצוך היום לאהבה את ה' א-לוהיך ללכת בדרכיו ולשמור מצותיו וחקתיו ומשפטיו, וחיית ורבית..." (דברים ל, טו-טז). ראינו במהלך כל דורות ישראל, שבדור שבו נטשה האומה את דרך חייה - התורה - היא המיטה על עצמה צרות רבות ורעות, ואילו כששבה למשוש חייה זכתה לפריחה ולעדנה מחודשת.

לפיכך, וזהו היסוד הרוחני שאליו אנו מכוונים במאמרנו זה: האוהב בעומק את האומה, השואף לאחוז בדרכו של רבנו רואה האורות, אשר העיד על עצמו "אהבתיך עמי ולאומי, איויתיך בכל ליבי ובכל נפשי" - עליו לעמול בכל כוחו, נפשו ומאודו, שהאומה תלך בדרכו של הבוחר בעמו ישראל באהבה, דרך התורה. כי אם זו תסטה ממנה ח"ו, הרי סופה ליפול לתהום היאוש והמוות. הדברים נרמזו ונתבארו במקומות רבים בספרי האורות, לדוגמה: "כשהאהבה הלאומית מתגברת, מתלהבת היא על תורת ישראל, לאהבה אותה בין בלימוד בין במעשה... וכל מה שאנו רואים שישנם אנשים מתאמרים באהבת ישראל ולבם רחוק מתורה, מלמודה וקיומה, הוא מפני שעדיין אהבתם בוסרית היא, וכרמינו סמדר" (אורות התורה כ"ג), ומפני כך המליץ הרב לרוצה לעשות חסד עם ישראל, ללמוד תורה, כי בכך "יעשיר את כוחם של ישראל בכוחות רוחניים גדולים, וכל מה שיתרבה אור התורה, ועמה חיבתה וכבודה, בלב אחד מישראל, הרי הכח היסודי של האומה מתחזק ומתאמץ..." (אורות התורה ב' ד-ה).

היה מי שהמשיל את מצבנו לשתי הנשים אשר התייצבו בפני המלך שלמה, וכל אחת טוענת כי היא אם הילוד החי. אחת התרצתה לומר "גזורו", והאחרת ויתרה באמרה "תנו לה את הילוד החי והמת אל תמיתוהו", ובכך התברר כי היא האם האמיתית. ופתרונם לדורנו. אף אנו מתוך אהבתנו לאומה אל לנו לגוזרה בעמידתנו למען ארץ-ישראל. ממילא אין מנוס מלתת את הילוד החי - עם ישראל, ארץ-ישראל - לידי האם הזרה, התרבות הנוכרית, ובכך יתברר כי אנו האם האמיתית וסופנו להצילו.

אלא שאם ח"ו נמסור את ישראל לידי התרבות הנוכרית המשתוקקת לבלעו, הלא נמיתהו, שהרי רק בתורה יחיה ישראל - כדבריו המפורסמים של רבי עקיבא לפפוס בן יהודה במשל הדגים (ברכות סא עמוד ב) "כי היא חייך ואורך ימיך" (דברים ל'). ממילא מאבקנו הוא למען עמנו, ולא כי יש לנו אינטרס לשלוט עליו. בכך שונים אנו מהנשים הזונות, שחשקו בילד למען עצמן. לצערנו, בימים אלה אנו משלמים את מחיר ההתנתקות בהרוגים רבים הי"ד בדרום ובצפון, והרי מאבקנו נועד גם כדי למנוע מחיר נורא זה.

לפיכך, מבחינה מעשית עלינו להציב עמדה מוסרית בהירה השוללת הצטרפות והשתתפות במעשה הדחת ישראל מארצם, כי זהו מעשה השנאה הגדול ביותר לישראל, ומתוך כך עלינו לעשות כל אשר לאל ידינו למנוע מעשה זה (אכן כוונתנו, שגם בשעה שאדם נאבק בשוטר כדי להציל מאחז עליו לזכור, שהוא עושה זאת גם למען שוטר זה).

ובאמר מוסגר אומר, שבעומק, דרך זו מיישבת את הסתירה לכאורה שבה דנים רבות בבתי המדרש: האם עלינו להיות נאמנים לדבר ה' המופיע בתורה, או שמא נאמנותינו נתונה בראש ובראשונה לישראל, שגם הם מספרים תהילת ה' בעולם? בלשון הרב (אורות התורה א, א-ב) מה גבוה יותר - תורה שבכתב או תורה שבעל-פה? מי מבטא ביתר בהירות את דבר ה'? ועוד דיונים ביחס בין ה' לישראל.

בדרך זו הרי הכל מאוחד - האוהב את ישראל ומצפה לאורם, חייב להיות נאמן לצו ה' בתורתו, כי הרי זו הדרך הטובה והמחיה את ישראל. וממילא פשוט שתורת ה' היא ההבעה השלמה לרצונו יתברך, וכל החלטה שגויה בדור מסוים אלו דברים בטלים וממיתים , שאסור להשתתף בהם (ועיין מאמרי ב"קומי אורי" מספר 4). כך נוכל גם להבין בדרך מאחדת ומיישבת את עומק המשנה (אבות א, יב) "הוי מתלמידיו של אהרון אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". וידועים דברי הרצי"ה, שלא נאמר אוהב את הבריות על-מנת לקרבן לתורה, אלא שצריך לאהוב את ישראל גם בלי קשר לרצון ולמעשה לקרבן לתורה. וקשה, האם אין קשר בין שני חלקי המשנה - אוהב את הבריות ומקרבן לתורה? עתה יובנו דבריו, ויובן גם הקשר בין שני חלקי המשנה. הרצי"ה הדגיש, שאסור שהקירוב לתורה יבוא משאיפה אינטרסנטית שאנשים רבים יצטרפו לדרכי. על האדם לאהוב את ישראל אהבת הלב ללא קשר לתוצאותיה. אולם ודאי שהביטוי המעשי לאהבת ישראל זו היא לקרבן לתורה, כי בכך אנו מחיים ומזכים את ישראל. לכן האהבה אינה בשביל לקרבן לתורה, אבל דווקא מפני שאנו אוהבים את ישראל אנו מקרבים אותם לתורה. ועד כאן המאמר המוסגר.

בטרם נציג את דרכנו המעשית בצורה רחבה, עלינו להאיר גם את היסוד השני של האמונה.

עומק האמונה
האמונה שעליה דיבר הרצי"ה זצ"ל כוללת תחומים רבים, אולם נראה שנקודה מרכזית בעניין היא להרבות בדורנו באמונה - כלומר באמונה בדורנו . מה הכוונה להאמין בדור?

בשעה שחטאו ישראל בעגל אמר ה' למשה: "ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול". יש כאן הצעה מפתה - עם ישראל הנוכחי כנראה לא ראוי לתורה וגאולה. ימחהו ה', ויקים במקומו עם ישראל חדש וטהור מזרעו של משה. אך משה רועה נאמן, סנגורן של ישראל, סירב להצעה זו וריצה לקב"ה בדברי כיבושין: "זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך", ומסר נפשו על בני דורו: "ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת" (שמות לב).

מסירובו של משה טבע הרצי"ה יסוד ודרך - ההצעה לא היתה למחות את ישראל, כי אם למחות דור אחד, ובכל זאת משה הגן עליהם. בכך מלמדנו משה, שגם בשעה קשה שבה נושאי התורה קרבים אל המחנה ובשורה רוחנית גדולה בפיהם, והעם מעדיף לרקוד מסביב לעגל הזהב, בכל זאת אסור לאנשי הרוח להתייאש מישראל. ולא רק מישראל אסור להתייאש, כי אם גם מבני דורם. אל הנער הזה התפללתי, קובעת חנה, בדור הזה אנו מאמינים, בדור הזה יכולה לבוא הגאולה.

ביסוד זה עלינו להעמיק. כיצד אנו מאמינים בדור הזה? אמונה היא קודם כל יסוד נפשי. אם שמאמינה בילדיה היא בראש ובראשונה משוכנעת שהם טובים ובעלי יכולת. כך גם עם דורנו, עלינו להשתכנע שהוא טוב וראוי לדברים גדולים. מה הפירוש המעשי לכך?

יש אומרים להאמין בדורנו פירושו לעסוק רק ב"פנים אל פנים", ולאט לאט לרומם את רוח העם עד אשר ישוב לה' וידבק לבו לאהבה את תורתנו וארצנו. יש שמגדילים לומר: אנו נשב בישיבה, נלמד תורה ונאמין בעם, ובסוף במהלך של שנים רבות יתרבו בתי המדרש, והעם ילך בדרכנו. אולם מי שעיניים לו רואה שאלו וגם אלו מיואשים מהדור שלנו. הם מאמינים בעם, אך לא בדור הזה. ברור שאפילו ב"פנים אל פנים" יעברו שנים רבות עד אשר יבחר העם מחדש בארצו. ודאי שמעשים אלו חשובים - לימוד תורה ו"פנים אל פנים", אך אינם מספיקים. עלינו למצוא דרך מלאה אמונה ואהבה לדור שלנו.

דרך זו נוכל ללמוד ממשה. משה לא מצטרף לחוגגים מסביב לעגל הזהב. הוא לא מדמה בנפשו, שאמונתו ואהבתו לעמו מצווים עליו להצטרף לחוטאים. משה נוקט בדרך הפוכה - הוא מרומם את דורו, משבר את העגל גורם העוון, קורא לאחיו בני לוי להצטרף לדבר ה' שבפיו, וביחד הם גואלים את העם מחטאיו. בדרך זו יכול לנקוט רק מי שמאמין בעמו בכל לבו, ויודע שגם אם נפל העם לרגע בסבך החטא באמת הוא גבוה מזאת.

גם אנו מאמינים בעם, ולא רק על-פי מה שכתוב בספרים, כי אם גם מתוך מבט ריאליסטי. מי שמביט במצב הדור בעיניים פקוחות, רואה שהעם ברובו הגדול איננו ימני ואיננו שמאלני. הוא מבולבל. יש לו זיקה מסורתית יהודית ברורה, אך גם משיכה עזה לתרבות המערב הנוכרית. לפני ההתנתקות, למשל, יכול היה ראש הממשלה לקרוא לעם לעמוד איתן להילחם באויביו ולנצח, והעם היה הולך אחריו כפי שהיה ב"חומת מגן". הוא, בחולשתו, בחר לברוח בבזיון מחבלי ארצנו הקדושה, ולהשחית את העם בעוול מוסרי נורא של יחס מחפיר לאחים, והעם אחריו. כבר היה הדבר בדורו של משה - בני ישראל נתבעים לעגל ונותנים, נתבעים למשכן ונותנים.

עלינו לשאול את עצמנו: האם אנו מאמינים שישנו כוח פנימי לדורנו להיתבע למקדש ולתת? האם אנו מאמינים שהצבת רף גבוה של תביעות רוחניות מהעם לא רק שלא תרחיק מאתנו אנשים, אלא תעיר את נשמתם היהודית? זהו מבחן האמונה של תופשי התורה בדורנו. המאמין האמיתי בטוח שראויים ישראל לדגול בשם ה' ולהיגאל.

אנו יודעים את גודלו וטובו של עמנו. אנו יודעים שרק יצר הרע - השאור שבעיסה - מעכבו מלשוב לדרך הישר. כת של אנשי תקשורת, ממשלה, משפט ואקדמיה מפתה אותו לקחת סמי מוות. חלקם שואפים להביא לעם טוב שלא בדרך התורה, ובהכרח דרכם תוביל לאסון נורא. חלקם אנשים רעים ומושחתים, שלמען שיקוליהם האינטרסנטיים מוכנים למכור את העם בנזיד עדשים.

במצב זה, המשל המתאים לדורנו הוא אם שרואה שבנה התחבר לידידים רעים, והם מפתים אותו להצטרף אליהם ולבלוע סמי מוות במסווה של הנאות החיים. האם בשם אהבתה לבנה היא תיתן לו ללכת אתם? לא. תחצוץ בפניהם בגופה ולא תאפשר לו לחבור אליהם. יודעת היא מתוך אהבתה לבנה ומתוך אמונתה היסודית בטוב שבו, שאם היא תעמוד איתן מולו בעמידה מוסרית ומעשית, הוא ישוב מדרכו הרעה.

דרכנו המעשית
בחודשים הקרובים זוממים ח"ו אותם אנשים לפתות את העם לתוכנית ההתכנסות הנוראה. לא רק את העם כולו הם ינסו לפתות, כי אם גם אותנו, הנאמנים לה' ולתורתו. לא נאה להם להצטייר כעושים מעשה נורא זה של גירוש יהודים באונס, ולכן הם ינסו ללכת בדרך הפיתוי (להלן נראה שזו נקודה יסודית מאוד, שמשליכה על דרך הפעולה שבה עלינו לנקוט). הם ינסו לשכנע אותנו ליטול את הפיצויים וללכת "מרצון", או למצער ללכת ממקומנו מיד כשיופיעו כוחות הצבא והמשטרה במקום, שהרי לא נרצה "להכשיל" את אותם אנשי כוחות הביטחון בדבר עבירה. הם כבר החלו לנקוט בדרך זו בגירוש המרושע מגוש-קטיף. בראשונה, ניסיונותיהם - ולצערנו בהצלחתם ברוב המקרים - לשלוח חיילים דתיים לבצע את פקודת הגירוש, ובכך לגרום לכל העם להיות שותף בפשע. בנוסף, הם ניסו לפתות את אנשי הגוש בכסף רב לעזוב מרצונם. כשניסיון זה לא צלח בזכות אנשי הגוש שעמדו איתנים מולם, נקטו במכבסת מלים של ימי "הפינוי מרצון", בהם נקצבו לתושבים יומיים לעזוב "מרצונם" את הגוש. רק אחר-כך "הפינוי הכפוי". לא צריך להכביר מלים כדי להסביר את ה"רצון" הרב שהיה כאן.

את ניסיונם זה שומה עלינו לחסום בדרך רוחנית-מעשית. דרך שתיגזר מעקרונות היסוד של עומק האמונה והאהבה שהנחנו קודם. כדי להשפיע על הציבור ללכת בדרכנו אנו חייבים להרים דגל, להציב עמדה מוסרית בהירה וצלולה, שבה נפעל לטובת עמנו, ואז תהיה לציבור אלטרנטיבה ללכת בה. כך טבעם של החיים הציבוריים. אם נצעד בדרך זו, נתווה לעמנו דרך של טוב וחיים, ונצילו מהמוות והרע.


בראש ובראשונה עלינו לשאוף שכל יהודי נאמן לתורה לא ישתתף בדבר עבירה זה, שהוא נגד התורה ומזיק לעם ישראל (שזה בעצם אותו הדבר). אם בזמן ההתנתקות כל היהדות המאמינה, כולל חייליה, היתה עומדת מן הצד, לא מצייתת, מסרבת להשתתף, וקוראת: זהו פשע מוסרי שיביא בכנפיו רע לישראל - הרי ההתנתקות היתה נתפסת ככזו גם בעיני מבצעיה, כפי שהיא היתה באמת. יותר מזה, ציבור בנוי מכל הזרמים שהוא כולל, גם מהמיעוטים שבתוכו. אם מיעוט שהוא זרם גדול ומשמעותי לא נוטל חלק במהלך ציבורי, הרי שמהלך זה סופו ליפול (ומכאן נגזר המאמץ האדיר שצה"ל עשה לשתף את כולם במהלך הגירוש).

בנוסף, עלינו להיאבק בתוקף. עומק אהבתנו ואמונתנו באומה יכתיבו את עומק עמדתנו ונחישותנו. לפני הפרטים המעשיים של דרך המאבק, עלינו לזכור שמאבק זה לא כוח, זו עמידה מוסרית איתנה. כשאנו עומדים איתן מול הבאים לתקפנו, כי אנו אנשים בעלי אמת רוחנית ומערכת מוסרית, שמטרתה להביא ברכה לעם כולו ולא רק לסקטור שלנו ובאים לתוקפנו, הרי הצד השני הוא הכוחני. במצב כזה אנשים מכבדים בסופו של דבר את המוסרי והולכים אחריו. אין כוונתנו שיתקפונו ולא נתגונן, כוונתנו שכל המציאות היא שאנו יושבים ביישובינו לטובת האומה, ואותנו באים לגרש ולהרוס. במציאות זו ברור מי התוקפן הכוחני, כפי שברור שמי ששם אנשי רוח בכלא יכול הוא לכלוא את גופם, אך רוחם תפרוץ ותפרח.

התוקפן סופו ליפול. לשם כך עלינו לחתור, שיהיה ברור שהתוקפן הוא תוקפן. אסור לנו לאפשר לו להופיע בכפפות משי לבנות. עלינו להתנגד כך, שהוא יהיה מוכרח להופיע כפי שהוא באמת - רע ומושחת. לעומת זאת, אם ח"ו נסדוק את חומת ההתנגדות, הרי הטוב והרע יתערבו, ויהודים תמימים לא יידעו להבחין בין טוב לרע. זהו ההבדל בין גוש-קטיף לעמונה. בגוש-קטיף, הרע היה יכול לפשוט את טלפיו ולומר "טהור אני". הוא פעל ב"רגישות" וקצר שבחים על טוב לבו. התוצאה הבלתי נמנעת היתה, שהתבלבלו הטוב והרע, ובמקום תוספת אהבה קיבלנו שנאה לוהטת. ציבורנו התמלא מרירות, ושאר העם פנה לתוכניות מרושעות נוספות (לא לחינם השקיע הצבא מאמצים עצומים בהוראה המפורשת של שרון בכך שהגירוש ייראה יפה, הוא הבין את המשמעות המוסרית שבדבר). בעמונה, לעומת זאת, הרע הוכרח להופיע במחלצותיו השחורות. הגירוש הופיע במראות של דם והרס, והציבור בישראל הזדעזע. נעשה צעד קטן. אפילו קטן מאוד, צעד ראשון בתהליך הריפוי.

אנו מחויבים ללכת בדרך שהצבנו, כי אנו מאמינים בה ועלינו לעשות כל שביכולתנו להציל את עמנו מרדת שחת. ודאי תישאל השאלה: מדוע רק בנושא של ארץ-ישראל אנו פועלים בדרך זו של מניעה וחוסר השתתפות, ואילו בנושאים אחרים של שבת וכד' איננו פועלים כך כדי למנוע רע לישראל?

התשובה היא: אי ציות לפקודה לחלל שבת מוסכם על כולנו, מפני שזו פגיעה בזכויות הפרט. אומנם איננו מונעים בכוח מאחרים שמחללים שבת, כי זה ההבדל בין מצווה ציבורית לפרטית. השבת היא מצווה על כל פרט, ואין בכוח חלק מן הציבור לכפות על פרטים לקיימה. ארץ-ישראל היא מצווה ציבורית, ולכן לחלק מן הציבור יש כוח למנוע את המפולת, כפי שהסברנו.

תורת חיים
בטרם חתימה, חשוב שנתבונן ברובד נוסף. התבוננו בחשיבות פעילותינו מצד דאגתנו ואהבתנו לכלל ישראל. אולם לא סוד הוא , שהרגש הטבעי של האנשים מדריך אותם להיאבק גם על בתיהם, על גינותיהם ועל המשך רקמת חייהם הנורמלית. האם רגש זה פסול? האם מאבק בשם ערכים אלו הוא נמוך, רגשי וחסר עומק?

דומני שבתורתנו הקדושה מצאנו מקום חשוב גם לרובד זה, וזאת משני פנים. מספרים על חסיד אחד, ששמע את רבו קורא את הפסוק "ואהבת לרעך כמוך". לאחר אתנחתא קצרה שאל הרבי: כמוך? ושוב ענה: כמוך! תמה החסיד ושאל את אחד מגדולי תלמידי רבו: מה כוונת הרבי? ענה לו הגדול שבתלמידים, שהרבי תמה על המלה "כמוך", כי משמע מהפסוק שאדם צריך לאהוב את חברו, כפי שהוא אוהב את עצמו. וכי אדם צריך לאהוב את עצמו? בתשובתו ביאר הרבי בדרך אחרת את המלה "כמוך": כמו שאתה שונא את עצמך, כך עליך לאהוב את חברך.

אולם ברור שלא כך הוא פשט הפסוק. כוונת הפסוק היא, שאדם מצווה לאהוב את עצמו. כי רק כאשר יאהב האדם את עצמו, יהא בכוחו לאהוב את חברו. כך זה מבחינה פסיכולוגית, ובהלכה - "חייך קודמים לחיי חברך" (בבא מציעא סב עמוד א), "אבידתו ואבידת אביו אבידתו קודמת"(בבא מציעא לג עמוד א). נמצא שמחויבים אנו מתוך אהבת ישראל לדאוג גם לעצמנו, להיות בני-אדם עם כבוד עצמי מינימלי, ורק כך נוכל להביא תועלת לחברה כולה.

יתרה מזאת, תורתנו היא תורת חיים. היא אינה מרחפת בשמי מרומים ללא יישום בחיים הארציים. יש בה עומקים רוחניים ואמוניים עצומים, שמתבטאים בהנחיות הלכתיות מדוקדקות. לפיכך נצטווינו לדאוג לחיי נפש של כל יהודי, לפרוס מלחמינו לעני, לעמוד לימין הגר, לבקר חולים ולהכניס אורחים. כל הצדיקים וכל הדורות אחזו במידתו של דוד מלך ישראל, אשר בצד היותו מלך הנלחם מלחמות עמו ונעים זמירות ישראל השר שירת קודש לבוראו, היו ידיו מלוכלכות בדם שפיר ושליה לטהר אשה לבעלה (ברכות ד עמוד א). יודעים היו שהקשר האמיתי לא-לוהים ותיקון העולם בנוי גם על דאגה לכל פרט. רק שלמות העולם תביא את הגאולה. אמר ר' מנשה מאיליה: כאשר לא תהיה אפילו תולעת אחת שתשכב מתחת נקיק סלע ותתפתל בייסוריה, אזי תבוא הגאולה (שרי המאה ח"ב עמ' 75 ).

כך גם בימינו. אמת, מתיישבי יש"ע באו למען העם כולו ליישב חבלי ארץ שוממים, ועיקר מלחמתם היא על כך. אך גם אמיתי הוא, שהם יילחמו וכולנו נעמוד לימינם נגד הזוממים לחמוס את בתיהם ואת גינתם. מוסרי ואמיתי להיאבק למען הילדים אשר לבם נשבר והם אינם נרדמים בלילות. מוסרי ואמיתי לזעוק את זעקת בנות ישראל, שטהרתן וצניעותן נחמסה בעמונה. מוסרי ואמיתי לשאוג את שאגת אנשי שדרות, אשקלון ויישובי הצפון, שטילים טורדים את חייהם ואת מנוחתם. כדרכה של היהדות, שיש בה עומק אמוני ותורה הלכתית שלמה, כך עלינו להיאבק בשביל עם ישראל ובשביל ארץ ישראל .

מלבד טיעונים אלו, אל נהיה תמימים. הרצון לחסל את מפעל ההתיישבות הנהדר של קהילות קודש מלאות תורה, אמונה וחסד אינו נובע ממקורות קודש. זוהי מלחמת הרע בטוב. הכל נגוע בשנאת ישראל נוראית. צודק להיאבק נגד עוול זה. חובה מוסרית לעמוד לימין הצדיקים בהתגייסות מלאה של כולנו להגנתם. כך ניאבק מתוך אהבה לכלל ולפרט.

אהבה זו תנצח, בעזרת ה', ונזכה להתגשמות החזון המרומם לתיקון עולם "נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונישא מגבעות ונהרו אליו כל הגויים ...", וכחלק מתיקון זה "אז ידלג כאיל פיסח ותרון לשון אלם", "ביום חבוש ה' עמו ומחץ מכתו ירפא" .

מבוסס על שיחתו של הרב חיים ירוחם סמוטריץ'. הרב קרא את הדברים ואישר אותם.

----------
מתוך הירחון "קומי אורי" היוצא לאור ע"י תנועת קוממיות.
לפרטים והזמנות: kumiori@gmail.com
טלפון: 02-9974424

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il