בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • תשעה באב
לחץ להקדשת שיעור זה

על ריב אחים ועירוב זרים

עוד בגלות מצרים, ובהמשך בחורבן הבית הראשון והשני, הקץ הקיץ על בית ישראל כאשר הופרו כללי הוויכוח הפנימי ואחד הצדדים עירב זרים כדי לגבור על אחיו. הלקח לדורנו, שבו גובר הניסיון להשתמש בכוחות זרים לצורך הכרעות פוליטיות בתוכנו, חייב להיות ברור

undefined

הרב אברהם וסרמן

אב תשפ"ב
4 דק' קריאה
קרה לסיפור של קמצא ובר־קמצא (גיטין נה-נו) מה שקורה לעוד "טקסטים מהמקורות" כשקוראים אותם לאחר שמסמנים מטרה. כותרת הסיפור היא הפסוק "אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה ליבו ייפול ברעה", ורש"י שם מסביר שהתלמוד מגדיר את עיקר הבעיה, והיא – היהודים לא עשו את החשבון של מה שעתיד לקרות ממעשיהם. התוספות (שם) מדגישים כי היו בטוחים בעושרם ובשלוותם, מה שנקרא היום "המצב הכלכלי המצוין של המדינה".
המארח לא הביא בחשבון מה עלול לקרות מהביוש של בר־קמצא. החכמים שלא מחו לא הביאו בחשבון איזו נקמה תצמח מזה. זכריה בן אבקולס – שעליו נאמר במפורש שענוותנותו גרמה לחורבן – לא חשב שזוהי שעת סכנה שאין לדקדק בה בחומרות יתרות ולכן יש לקבל את הקורבן הפגום. שורפי האסמים התכוונו לגרום בכך להמרצת המלחמה, כפי שפירש רש"י, ולא חשבו שהרעב יגרום לחורבן. יש לשים לב כי הסיפור על שריפת האסמים בא רק בסוף, כשהמצור כבד על העיר, האויב הרומאי בשער והפתח האחרון למילוט והצלה אבד. אין לשכוח כי במסע הכיבוש הגדול של הרומאים לא הייתה עיר ששרדה את ההתקפות הכבדות ואת מכונות המלחמה האימתניות שלהם, כך שאוצרות המזון לא היו בהכרח מצילים את העיר והמקדש. בעצם, האסמים היו השין־גימל החשוף בשער, לא הגורם הראשי.
ובכן, מי היה הגורם? בר־קמצא, שהסיפור קרוי על שמו. יהודי שהייתה לו מריבה עם יהודי אחר ורצה לנקום בו ובאחיו שלא עזרו לו, והביא את הרומאים להילחם בהם ולנקום את נקמתו.
הוא גם לא היחיד שעשה זאת באותה תקופה. פלביוס (תולדות מלחמת היהודים ספר א) מתאר את מריבת הורקנוס ואריסטובלוס, אשר עירבו במאבקם על הכתר את הרומאים, שלבסוף הפכו לשליטים עליהם, עד שבהמשך השנים גרמה עריצות הרומאים להתקוממות המרד הגדול ולחורבן.

שורש חורבן בית ראשון ושני
לא רק פלביוס. הרמב"ן, בפירושו לפרשת וישלח, נועץ את האסון של השושלת החשמונאית בהתנהלות שגויה, שחז"ל ייחסו כבר ליעקב אבינו, אשר פנה לעשיו ביוזמתו. הפנייה הזו הובילה לפחד מוות כפשוטו ולצורך לשלוח מתנות רבות לפייס את עשיו. כך, אומר הרמב"ן, קרה גם למלכים בסוף ימי החשמונאים, שעירבו את הרומאים במריבות ביניהם. החלו בכך הורקנוס ואריסטובלוס, בניה של שלומציון, עד שלבסוף השתלטו הרומאים והחריבו את הבית השני.
"וכבר תפסוהו החכמים על זה. אמרו בבראשית רבה (עה ג) 'מחזיק באוזני כלב וגו'' (משלי כו יז). אמר לו הקדוש ברוך הוא, לדרכו היה מהלך והיית משלח אצלו ואומר לו 'כה אמר עבדך יעקב'. ועל דעתי גם זה ירמוז כי אנחנו התחלנו נפילתנו ביד אדום , כי מלכי בית שני באו בברית עם הרומיים (ספר החשמונאים א, ח) ומהם שבאו ברומה, והיא הייתה סיבת נפילתם בידם, וזה מוזכר בדברי רבותינו ומפורסם בספרים (יוסיפון סה)" (רמב"ן בראשית לב).
גם בפירושו לתוכחה בפרשת בחוקותיי הצביע הרמב"ן על עירוב הגויים במאבקים הפנימיים כסיבת החורבן: "ודע והבן כי האלות האלה ירמזו לגלות ראשון... אבל הברית שבמשנה תורה ירמז לגלותנו זה ולגאולה שנגאל ממנו... ועוד ראיה שאמר (דברים כח, לו) 'יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך', כי הלך אגריפס המלך בסוף בית שני לרומי (לגייס את הרומאים לעזרתו במאבק על הכתר), ועל הליכתו שם נחרב הבית " (רמב"ן ויקרא כו).
לאחר מלחמות רבות בין ממלכות ישראל ויהודה, שבהן נהרגו מאות אלפים משני הצדדים, החליט מלך ישראל פקח בן רמליהו לשים לזה סוף, והביא לעזרתו את הארמים. ישעיהו (פרק ז) הזהיר את אחז מלך יהודה שלא לנקוט מהלך דומה, ולא להביא לעזרתו את מלך אשור. אבל אחז סירב, וכרת ברית עם מלך אשור. בטווח הקצר – הוא ניצח את הצבא הגדול של מלך ישראל ומלך ארם. אבל מלכות ישראל חרבה בידם במהלך קצר של כמה שנים, והאשורים הגלו את חלקה הגדול, מה שהשאיר את יהודה חשופה וקטנה. בשלב הבא היא תיכבש וכמעט תיחרב בידי סנחריב מלך אשור: "ארצכם שממה עריכם שרופות אש... ונותרה בת ציון כסוכה בכרם", תיאר ישעיהו (א, ז-ח) את מצור סנחריב. אלא שנס של הרגע האחרון בחצי הלילה הציל אותה. נס זה היה רק מעצור בתהליך הנפילה שכבר עמד בשער, בדמותו של מלך בבל שיעלה מאוחר יותר ויכבוש בתנופה את מלכות יהודה.
בעצם הכול החל אצל יוסף ואחיו. המריבה עצמה הייתה השלב הראשון, והיא שלילית ביותר. אלא שכל זמן שהמריבה נשארת בתוך המשפחה – אין מדובר באסון קיצוני שישבור את המערכת. היא תישבר כשמישהו יכניס "נשק שובר אחווה".
במכירת יוסף ניסו האחים לפתור את הריב הפנימי בעזרת גורם חיצוני שישים לזה סוף. משם החלה גלות מצרים. יוסף היה החלוץ שהביא אחריו את כל המשפחה.

מפני חטאינו גלינו
הנביאים וחז"ל מלאים בתיאורי החטאים שבגללם גלינו. לא רק שנאת החינם המצוטטת כל כך: גם עוון אי־שמירת שמיטה, עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים (אבות, פרק ה), כמו גם ביטול תינוקות של בית רבן מלימודם, ביזוי תלמידי חכמים, חילול שבת (שבת קיט, ב) ועוד. משל למה הדבר דומה? לניתוח שלאחר המוות שבו רואים את שלל הבעיות שהובילו לכך. ציטוט ומיקוד באחת מהן בלבד – חוטא לניתוח המצב ומונע למידת הלקחים הנדרשים.
עירוב גויים בסכסוכים פנימיים הוא כבר העונש, הכרוך עם חטא הפרת האחווה. החוטאים יביאו את החורבן על עצמם במעשיהם הרעים, בעודם סבורים כי המהלך הזה עצמו הוא שיציל אותם. כממלכת ישראל בזמנה, כאחי יוסף בזמנם, כהורקנוס, אריסטובלוס ואגריפס בזמנם.
במשך ההיסטוריה היו יהודים לא מעטים שניסו את הפטנט הזה – קבלת עזרה מגויים כדי להילחם באחיהם. היו אלה המשכילים שהפעילו את השלטונות כדי לסגור בתי כנסת ותלמודי תורה שלא הסכימו "להתקדם" (י. כץ, 'הקרע שלא נתאחה'). היו אלה גם אנשי היבסקציה היהודים שנרתמו לעזרת הגויים כדי לכפות את אחיהם להפוך לקומוניסטים.
בתשעה באב אנו צמים כדי לשים לב "למעשינו הרעים, ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות" (רמב"ם תעניות ה).
גם כעת, כמו בעבר, יש מי שנעזרים בגויים כדי להשליט את דרכם על אחיהם היהודים. גם אם מחשבתם לטובה – אין לך שפלות עמוקה מזו. כאשר מפירים את קשר האחווה הטבעי בין יהודי ליהודי, החורבן כבר בשער. זאת גם אם היה מדובר בגויים אוהבי ישראל. על אחת כמה וכמה כשמדובר בשיתוף גורמים עוינים שמכריזים כי רצונם בסילוקנו מכאן ובאובדנה של מדינת היהודים.
אשרי אדם מפחד תמיד.

מתוך העיתון בשבע



את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il