פסקה ז'
מִגְדָּל הַפּוֹרֵחַ בָּאֲוִיר, אַף שֶׁאֶפְשָׁר לְהַנְהִיגוֹ בְּרוּם הָאֲוִיר אֲבָל קָשֶׁה לְהַתְווֹת לוֹ חִלּוּק דְּרָכִים בְּדִיּוּק הָגוּן. כֵּן בְּמַהַלְכֵי הַשֵּׂכֶל הַגְּבוֹהִים בְּטַעֲמֵי תוֹרָה צָרִיךְ גְּבוּרָה יְתֵרָה לְהַתְווֹת לָהֶם אֳרָחוֹת פְּרָטִיּוֹת, כַּאֲשֶׁר הַחָכְמָה הָאֱנוֹשִׁית מִתְאַמֶּצֶת גַּם כֵּן לְהַתְווֹת דְּרָכִים מְדֻיָּקִים בְּמַעֲרֶכֶת הָאֲוִיר. גְּדוֹלָה הִיא מַעֲלַת דּוֹאֵג וַאֲחִיתֹפֶל בִּדְרִישַׁת הַתּוֹרָה, שֶׁהֶעֱמִידוּ בְּעָיוֹת בְּמִגְדָּל הַפּוֹרֵחַ בָּאֲוִיר, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא בָּאוּ לִידֵי מַסְקָנָא, מִכָּל-מָקוֹם הַסָּפֵק הוּא הַתְחָלָה לְפִתְרוֹנִים.
פסקה ח
לִפְעָמִים אֵין אָדָם יָכוֹל לִלְמֹד מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִשְׁתּוֹקֵק הַרְבֵּה לִתְפִלָּה, וְכָל זְמַן שֶׁלֹּא הִתְפַּלֵּל עֲדַיִן כָּרָאוּי הַנְּשָׁמָה צְמֵאָה, וְדוֹמֶה הַדָּבָר כְּמִי שֶׁצָּמֵא הַרְבֵּה שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לֶאֱכֹל עַד אֲשֶׁר יִשְׁתֶּה תְּחִלָּה לִשְׁבֹּר צְמָאוֹ, וְאַחַר כָּךְ יוּכַל לֶאֱכֹל. הַהַרְגָּשָׁה הַזֹּאת מְפֻתַּחַת הִיא אֵצֶל מִי שֶׁנִּשְׁמָתוֹ גְּדוֹלָה וְשֹׁרֶשׁ אוֹר צַדִּיקִים שָׁרוּי בְּתוֹכָהּ. וּבִכְלָלוּת יִהְיֶה בָּזֶה יְסוֹד הַתְּפִלָּה כְּמוֹ הַכְשָׁרָה לַתּוֹרָה, כִּשְׁתִיַּת הַמַּיִם הַמְזִינִים בְּדֶרֶךְ עֵזֶר לְהַעֲבִיר אֶת חֶלְקֵי הַמְּזוֹנוֹת בְּכָל חֶלְקֵי הַגּוּף. וְאִם לֹא יִהְיוּ מְזוֹנוֹתָיו נְתוּנִים לֹא יוֹעִילוּ הַמַּיִם הַמַּעֲבִירִים. מֵסִיר אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ תּוֹרָה גַּם תְּפִלָּתוֹ תּוֹעֵבָה .
פסקה ט
לִמּוּד הַמִּשְׁנָה וְהַהֲלָכוֹת הַפְּסוּקוֹת פּוֹעֵל בַּקֹּדֶשׁ אוֹתָהּ הַפְּעֻלָּה שֶׁהַלִּמּוּד הַגֵּיאוֹגְרָפִי פּוֹעֵל בַּחֹל לְהַיְשָׁרַת הַשֵּׂכֶל וְהִתְבַּסְּסוּתוֹ הַיְסוֹדִית הַמַּמָּשִׁית, שֶׁהִיא עֲמִילָן יָפֶה לַדְּבָרִים הַיּוֹתֵר עֶלְיוֹנִים וּמֻפְשָׁטִים. וְעַל יְדֵי זֶה בָּא הָאָדָם לִידֵי קִנְיָן שִׂכְלִי אֵיךְ לִתְפֹּס כָּל גֹּדֶל בְּפַשְׁטוּת גְּמוּרָה, שֶׁלֹּא יִתְטַשְׁטֵשׁ עַל יְדֵי הַגַּדְלוּת שׁוּם דָּבָר קַל וְקָטָן, שֶׁזֶּהוּ מֵעֵין דֻּגְמָא שֶׁל מַעְלָה, שֶׁהָאִידֵיאָלִיּוּת בִּיעָפָהּ שֶׁל הַגַּדְלוּת הָעֶלְיוֹנָה הִיא הַמַּבִּיטָה אֶל כָּל הַקֹּטֶן שֶׁבַּיֵּשׁ, לְשַׁכְלְלוֹ עַל כָּל פְּרָטָיו הַיּוֹתֵר דַּקִּים וּזְעִירִים.

אורות התורה (167)

הרב ש. יוסף וייצן

add_alert

199 - לימוד התורה

200 - תורה ותפילה

טען עוד

פסקה י'
כְּשֵׁם שֶׁהָאָדָם הַבָּרִיא הוּא חָפֵץ חַיִּים, וְאֵינוֹ מֵחַפֵּשׂ עַל זֶה טְעָמִים וְהוֹכָחוֹת, אֲבָל הַחוֹלֶה בְּמַחֲלַת הַנֶּפֶשׁ, שֶׁהוּא קָרוֹב לְאַבֵּד אֶת עַצְמוֹ לָדַעַת, הוּא מוּטָל בִּסְפֵקוֹת עַל תַּכְלִית הַחַיִּים, כֵּן בַּעַל נֶפֶשׁ בְּרִיאָה הוּא אוֹהֵב אֶת הַתּוֹרָה וּמֶחְקָרֶיהָ מִלֵּב וָנֶפֶשׁ וְדָבָר אֶחָד מִן הַתּוֹרָה, אֲפִלּוּ מִדִּקְדּוּקֵי סוֹפְרִים, יָקָר לוֹ מִכָּל הוֹן, וְרַק כְּשֶׁנֶּחֱלֶה הַיְסוֹד הַנַּפְשִׁי יַגִּיעַ לוֹמַר שְׁמוּעָה זוֹ נָאָה וְזוֹ אֵינָהּ נָאָה .