בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • שופטים
לחץ להקדשת שיעור זה
שיחת מוצ"ש פרשת שופטים תשפ"ב

סמכותם של חכמי ישראל

תחיית עם ישראל בארצו - עבודת ה' של כלל ולא אוסף של פרטים. "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" - סמכות חכמים. מחלוקות חכמים - רק בגבולות ולא בשורשים. הביטחון בקב"ה - אסור לפחד!. קבלת פנים לשיעור א'.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

ז' אלול תשפ"ב
13 דק' קריאה 47 דק' צפיה
מתקרבים לקיום מצוות הכלל
אנחנו הולכים ומתקרבים לקראת קיום מצוות התורה:
שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק (דברים טז, יח).
בימי הגלות, היינו מפוזרים ומפורדים, ולא יכולנו לקיים את המצווה הזאת. לא רק את המצווה הזאת, אלא כל המצוות שבפרשה שעוסקות בהופעת עם ישראל בשלמות, בהנהגה של הסנהדרין, של המלך, של הכוהנים והנביאים. הכול שייך למצב השלם של עם ישראל בארץ ישראל, ואנחנו ב"ה הולכים ומתקרבים לזה.
בגלות, דרשו פסוקים אלו לדרשות פרטיות - "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך", הכוונה שלכל אדם יש שערים פרטיים, אוזניים, פה, עיניים וצריך לשים שופט ושוטר בכל שער ושער לראות מה מותר לשמוע ומה אסור לשמוע, על מה מותר להסתכל ועל מה אסור להסתכל, על מה לדבר ועל מה לא לדבר. לכוון את מעשי האדם באופן הנכון.
והנה אנחנו ב"ה מתקרבים לקראת המצב השלם של עם ישראל. אנחנו בתהליך של חזרה לארץ ישראל לבניית האומה, והתחלה של בתי דינים-תורנים, התחלות של הנהגה של מלכות ישראל. לא בצורה של מלך עדיין, אולם מתקרבים לזה, וכן לכל שאר המצוות הכלליות.

הכלליות שבעבודת ה'
בפרשה הקודמת, פרשת ראה, התורה חוזרת הרבה על המילים: "כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה'" (דברים יב, ה). עבודת האלילים היא אישית. לכל אחד ואחד יש את האליל שלו והוא עובד אותו באופן פרטי. מזהירה אותנו התורה לפחות שתים עשרה פעמים "כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה", שלא להקריב קורבנות מחוץ לבית המקדש ולהגיע בשלושת הרגלים לבית המקדש, כי לעם ישראל יש מרכז. עם ישראל עובד את ה' כציבור, ולא כפרטים שכל אחד עובד את ה' בעצמו. הציבור לא מיועד לעזור לכל אחד ואחד שיתפלל יותר בכוונה, הציבור לא משרת את הפרטים אלא הפרטים הם חלק מכל הציבור. אדם מתפלל בבית הכנסת כדי להיות חלק מהציבור. הציבור יחד מופיע את עבודת ה'. כלל ישראל עובד את ה' ביחד. 'אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו', הקב"ה בחר בנו בתור עם.
התהליך הזה שאנו חוזרים להיות ציבור הוא תהליך חדש שאיננו רגילים אליו. במשך כל הדורות בגלות חיינו במסגרת פרטית של קהילות, לא כציבור וכעם. וכעת כשאנחנו חוזרים לארץ ישראל, אנחנו חוזרים ליחד הזה, לכלליות הזאת, להופעה של השכינה שהיא בציבור.
בבית המקדש מופיעה השכינה בצורה הכי גדולה כי הוא המקום שמחבר את כל ישראל. בשעה שעם ישראל מפוזר, מופיעה השכינה רק בצורה מאוד מצומצמת. השכינה מופיעה בבית המקדש מפני שעם ישראל מתרכז בבית המקדש. בית המקדש מופיע את כללות האומה.

בין מצבה למזבח
הרב מבאר את האיסור של הקמת מצבה שבימי האבות הייתה אהובה, ובזמן התורה פתאום נעשתה שנואה. קשה: ממה נפשך, או שזה טוב לעשות מצבה לעבודת ה' או שזה לא טוב. מסביר הרב שבימי האבות עדיין לא היינו ציבור, עדיין לא היה כלל ישראל, כשעבודת ה' הייתה פרטית, המצבה הייתה אהובה. אבל אחר כך השתנה המצב "וְלֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה אֲשֶׁר שָׂנֵא ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים טז, כב), אלא "מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי" (שמות כ, כא) לא משהו פרטי, אבן אחת, אלא מזבח של אבנים שמצטרפות ויוצרות מזבח שבנוי מהרבה אבנים. אליהו לוקח שתים עשרה אבנים כנגד השבטים ועושה מזבח. המזבח מחבר את כל ישראל יחד, חלקים שמתחברים ונעשים ציבור.

עבודת ה' בשלמות
התורה לא רק אוסרת לנטוע אשירה או לעבוד אלילים, אלא מדגישה שהאיסור הוא גם לא לצרף אותם לעבודת ה' "לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה כָּל עֵץ אֵצֶל מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ". צריך שכל הכוחות יהיו מכוונים למקום אחד - לריבונו של עולם. לא להשאיר שום חלק מהכוחות שפונה ומבקש להסתייע בכוח אחר, או בתפיסה או השקפה אחרת. הכול צריך להיות מושלם ופונה אל ריבונו של עולם.
עוד נאמר: "לֹא תִזְבַּח לה' אֱלֹהֶיךָ שׁוֹר וָשֶׂה אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם כֹּל דָּבָר רָע כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹהֶיךָ הוּא" (דברים יז, א). כשאדם הולך לזבוח, הזבח צריך להיות שלם, ללא מום. קרבן עם מום הוא לא רק חסר, אלא תועבה. זה ביזיון להקריב קרבן כזה.
כך גם בימינו בתפילה שהיא במקום קורבנות. אם התפילה לא נאמרת בכוונה, לא רק שהתפילה לא מושלמת, אלא שזה נחשב מום. איך אדם עומד לפני ה' ולא מכוון - זו חוצפה. עבודת ה' צריכה להיות רצינית. כשאדם בא לעבוד את הקדוש ברוך הוא, איך הוא יכול להסיח את הדעת כשהוא עומד לפני המלך - זה לא שייך. אם העמידה הזאת לא מכובדת, לא מושלמת, לא מתוקנת ועם היסח הדעת, זו תועבת ה'. צריך להתייחס לעבודת ה' בצורה הראויה, לדעת שאנחנו עומדים לפני ריבונו של עולם.

לשמוע בקול הסנהדרין גם כשטועים
אנחנו ממשיכים בפרשה:
כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּו: וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט: וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה' וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ: עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל.
יש גם מצוות עשה לשמוע בקול החכמים, ויש גם לאו שלא לעבור על דברי חכמים. ספר החינוך אומר במצוות 'לא תסור':
שנמנענו מלחלוק על בעלי הקבלה עליהם השלום, ומלשנות את דבריהם ולצאת ממצוותם בכל עניני התורה, ועל זה נאמר, "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל"... ואמרו זיכרונם לברכה, לא תסור ממנו ימין ושמאל אפילו יגידו לך על ימין שהוא שמאל לא תסור ממצוותם. כלומר, שאפילו יהיו טועים בדבר אחד מן הדברים, אין ראוי לנו לחלוק עליהם, אבל נעשה כטעותם, וטוב לסבול טעות אחד ויהיו הכול מסורים תחת דעתם הטובה תמיד, ולא שיעשה כל אחד ואחד לפי דעתו.
גם אם אדם בטוח שיש בדברי חכמים טעות, כדאי לעשות כטעות של חכמים, ובלבד שתהיה משמעת של חכמים, כי בדרך כלל כמובן הסנהדרין לא טועה. יכול להיות מצב חריג. אם סנהדרין טעתה ופסקה הלכה והציבור הלך אחריה ואחרי כן התברר שהסנהדרין טעתה בדבר שיש בו כרת, הדין שחייבים להביא קרבן פר העלם דבר של ציבור. התורה מתייחסת לאפשרות כזאת שסנהדרין טועה ואחר כך מתקנת עצמה, אבל זה מקרה ממש חריג. אף על פי כן כשסנהדרין מחליטים וקובעים דבר שהוא טעות 'אפילו יאמרו על ימין שהוא שמאל' עושים כדבריהם.
אדם הוא בעל גבולות, וגם חכמי ישראל הגדולים שבסנהדרין, שבדרך כלל יש להם סייעתא דשמיא והקב"ה מסייע בידם שלא תהיה טעות, לפעמים גם להם נגרמת טעות, ויש לזה כנראה חשבונות אלוקיים. אפילו במצב כזה נשמע לסנהדרין.

יחיד שטועה ואומר על ימין שהוא שמאל – אין לשמוע לו
אני רוצה כאן להוסיף, שלא כל רב שאומר על ימין שהוא שמאל צריכים לשמוע לו. התורה מדברת על סנהדרין ולא על רב מסוים שמאמינים בו ורואים שהוא צדיק ועושה מופתים, והוא ממש תלמיד חכם, לומד יום ולילה ושוקד על לימודו, ונחשב צדיק הדור. במקרה כזה, אם הוא יגיד על ימין שהוא שמאל - אסור לשמוע לו! סנהדרין שייכת לכלל ישראל, ויש סייעתא דשמיא של הציבור כולו. לא כן לגבי אנשים פרטיים שאומרים נגד כולם, כי אחרי רבים להטות. קרה כדבר הזה, שבא רב והכשיל נשים וחטא וקלקל והיה נחשב צדיק, וראו שהוא ממש בעל מופת, ואפילו היו לו ראיות מיוחדות שהוא יכול לעשות מעשים אלו, והיה מקולקל.
נמשיך בספר החינוך:
ואפרש לך אגדה אחת שהיא בבבא מציעא בסוף פרק הזהב גבי ההוא מעשה דרבי אליעזר בתנורו של עכנאי.
רבי אליעזר חלק על חכמים האם תנור שהוא עשוי מחוליות עם עפר ביניהם, טמא או טהור. חכמים אמרו אחרת מרבי אליעזר ורבי אליעזר לא יכול היה לקבל את דברי חכמים, והיה בטוח שהוא צודק, עד כדי כך שיצאה בת קול ואמרה שרבי אליעזר צודק! מה יש יותר מזה? וחכמים אמרו: לא בשמיים היא. יש כלל, אחרי רבים להטות, ולא שמעו בקולו של רבי אליעזר. אומר ספר החינוך:
אשכחיה (פגש) ר' נתן לאליהו באותם הימים, אמר לו מה עשה הקדוש ברוך הוא באותה שעה? (בזמן של המחלוקת), אמר לו: חייך, "ניצחוני בניי", שהיה שמח הקדוש ברוך הוא על שהיו בניו הולכים בדרך התורה ובמצוותיה להטות אחרי רבים. ומה שאמר "נצחוני בני" חלילה להיות ניצחון לפניו ברוך הוא, אבל פירוש הדבר הוא שבמחלוקת הזה שהיה לרבי אליעזר עם חבריו, האמת הייתה כרבי אליעזר וכדברי הבת קול שהכריעה כמותו... ועל זה השיב הקדוש ברוך הוא ניצחוני בני, כלומר אחר שהם נוטים מדרך האמת, שרבי אליעזר הוא היה מכווין בזה את האמת, והם באים עליו מכוח מצוות התורה שציוויתים לשמוע אל הרוב לעולם, אם כן על כל פנים יש להודות להם בפעם הזאת כדבריהם שתהיה האמת נעדרת, והרי זה כאילו בעל האמת נוצח.
זאת אומרת, ספר החינוך מסביר דברים כפשוטם, שיש לשמוע לחכמים אפילו אומרים על ימין שהוא שמאל כדי לתת תוקף לדברי חכמים. אמנם לפעמים נראה לנו שחכמים אומרים על ימין שהוא שמאל אבל אנחנו לא מבינים, ואם חכמים אומרים כנראה שזה ימין ולא שמאל.

ביאור הכלי יקר שיש כמה צדדים לאמת
בספר כלי יקר נותן ביאור נוסף:
כפי האמת אני לא רואה קושי בדבר שצריך ללכת אחרי החכמים, כי כבר אמרו רבותינו במסכת חגיגה: "שמא יאמר אדם הואיל והללו מטהרים והללו מטמאים, הללו אוסרים והללו מתירים, איך אני למד תורה מעתה? תלמוד לומר ניתנו מרועה אחד, כולם אל אחד נתנן". וקשה הלוא הדרא קושיא לדוכתא?
אדם שואל את עצמו איך אני יכול לשמוע לחכמים אם יש כל כך הרבה מחלוקות ודעות מסביר הכלי יקר:
ביאור הדבר הוא שבכל דבר טומאה וטהרה יש כמה פנים לטהרו וכמה פנים לטמאו, ואם התורה טיהרתו הוא מפני שהצדדים המראים פנים לטהרה הם מרובים יותר מן הפנים הנראים לטומאה, וכן להיפך, והוא הדין בדבר המותר ואסור, הכשר ופסול.
כלומר, תמיד כשיש מחלוקת, יש צדדים לכאן ולכאן, לא שחד משמעית יש רק צד אחד. בדברי בית שמאי ובית הלל אנחנו אומרים "אלו ואלו דברי אלוקים חיים" כאילו חצי חצי ממש, ולפעמים זה 40-60 או 30-70, הרבה יותר סביר לצד אחד וכך מכריעים הלכה אם טמא או טהור, אולם יש גם סבירות לצד השני.
ומטעם זה אמרו רבותינו זיכרונם לברכה (בסוף פרק אחד דיני ממונות) שאין ממנים לסנהדרין עד שיודע לטהר את השרץ מן התורה.
השרץ אסור אבל החכם מוצא לימודים ויודע להביא ראיות להתיר אותו ולראות את הדברים מכל הצדדים - לא להיות אדם חד צדדי.
וטעמו של דבר שאם לפעמים צריכים להוראת שעה לפסוק נגד התורה משום "עת לעשות לה' הפרו תורתך", אז יכול החכם או הנביא לצרף לסברא עת לעשות לה' אותן מיעוט סברות שכבר נדחו מחמת הרוב, ולילך אחר המיעוט כהוראת אליהו בהר הכרמל. אבל אם אין החכם או הנביא יודע שום סברא אל ההיפך, אז לעולם לא יטהרו אפילו בהוראת שעה והרי הוא מחויב לטהרו מטעם "עת לעשות לה'".
הכלי יקר מסביר לנו שגם כשחכמים אומרים מה שנראה אחרת מהאמת, המצב לא לגמרי שונה מהאמת. אמנם הסבירות יותר לצד אחד, אבל גם יש סבירות לצד השני, ולפעמים משום 'עת לעשות לה'" יש מקום לשנות. לכן לא צריכים להיבהל אם יש מחלוקת, ולחשוב שסנהדרין הכריעה לצד שנראה כטעות. יכול להיות שהצדדים האומרים אחרת מהסנהדרין רבים יותר, אבל היא הכריעה הפעם לצד הזה מסיבותיה. לכן אין כאן מצב שבו חכמים אומרים על ימין שהוא שמאל באופן קיצוני.

היתרים של חכמים לשעת הדחק
במצבים יוצאים מן הכלל הרבה פעמים חכמים מכריעים להקל. על דרך הדוגמא, כשיש הפסד מרובה מחפשים סיבות להתיר. כשיש בעיה של עגונה, שבעלה נעלם ולא יודעים איפה הוא, והיא יכולה להישאר כל החיים לבדה, התורה לא יכולה לסבול דבר כזה וחכמים מתאמצים ומוצאים דעת יחיד שמקילה אף על פי שלפי רוב הדעות האישה הזאת צריכה להיות אסורה. הרי אם היא אשת איש, והולכת ומתחתנת עם מישהו אחר, בניה ממזרים והנכדים גם ממזרים, וזה דבר חמור מאוד, ואסור להקל בזה, וצריכים אולי לחפש חומרות כי בספק אשת איש צריך להחמיר. באו חכמים ואמרו לנו שהאישה הזאת היא עגונה ואי אפשר שתישאר לבדה וגלמודה כל החיים, ולכן מחפשים על פי התורה דעת יחיד שנפסוק כמוהו ונסמוך עליו.
אמנם אם יבוא בעלה אז ההיתר יתבטל, אם מתירים זה מתוך הנחה שכנראה הוא מת, אלא שאין מספיק ראיות והוכחות לדבר הזה. פעמים חכמים צריכים ללכת בכיוון של "עת לעשות לה' הפרו תורתך". מסביר לנו הכלי יקר שזה לא לגמרי נגד התורה, אלא יש צדדים לומר זאת אף שזה לא דעת הרוב.

מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן בהסבר לאו 'לא תסור'
הרמב"ם אומר שהמצווה "לא תסור ועשית ככל אשר יורוך" היא עשה ולא תעשה מדאורייתא, וצריך לשמוע בקול חכמים לא רק במה שמפרשים את דברי התורה, אלא גם דברים שלמדו אותם חכמים מפי הקבלה ומדעתם באחד מן המידות שהתורה נדרשת בהם, ודברים שנעשו סייג לתורה, והם הגזרות, התקנות ומנהגים. הרמב"ן אומר שיש הבדל בין דרבנן לדאורייתא, כי אם על כל מה שחכמים אומרים, יש מצוות עשה לשמוע בקולם ויש לאו לא לעבור על דבריהם, יוצא שזה יותר חמור ממצוות עשה של תורה, כי במצוות עשה של תורה יש רק מצוות עשה, ובמצוות עשה של חכמים יש גם מצוות עשה וגם לא תעשה.
בלשון של החינוך:
ורבינו משה בן נחמן ז"ל תפס עליו הרבה ואמר: הנה סבור הרב שיש בכלל לאו דלא תסור כל מה שהוא מדברי חכמים, בין שהן מצוות דרבנן, כגון מקרא מגילה ונר חנוכה, בין שהן מן התקנות כגון בשר עוף בחלב ושניות לעריות, בין שהן בקום עשה כגון שלש תפלות בכל יום ומאה ברכות, ולולב שבעה ימים בגבולין, ובין שהן בלא תעשה כגון שבות בשבת ויום טוב וכו'.
והרמב"ן דוחה את דברי הרמב"ם:
והנה הרב בונה חומה בצורה סביב לדברי חכמים, והנה נראה לרבותינו בכל הגמרא אומרים ההיפך מזה, שהרי הם דנים כל דברי סופרים להקל.
בגמרא אנחנו מוצאים הרבה פעמים: ספיקא דאורייתא לחומרא, ספיקא דרבנן לקולא, לדוגמה אם ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא, אינו חוזר כי קריאת שמע היא מדרבנן. ספק אמר אמת ויציב ספק לא אמר - חוזר, כי "אמת ויציב" זה דאורייתא, יש בה מצוות זכירת יציאת מצרים. וכן אפשר לסמוך על קטן בדברים דרבנן, ובדברים דאורייתא לא סומכים על קטן, וכן מצווה דאורייתא דוחה מצווה דרבנן. ואם כל מצווה דרבנן היא דאורייתא אז למה דוחה אותה מצווה דאורייתא, הרי לפי דעת הרמב"ם ראוי להחמיר מאד בדברי סופרים שכולם דברי תורה! לכן אומר הרמב"ן:
אבל הדבר הברור המנוקה מכל שבוש הוא, שאין הלאו הזה דלא תסור אלא במה שאמרו זיכרונם לברכה בפירוש התורה.
אם חכמים מפרשים בגזירה שווה או בניין אב ושאר שלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהם, או מסבירים לנו איך עושים סוכה כשהתורה לא פירטה כמה דפנות צריך להיות וכדומה, זה אכן דאורייתא.
ממשיך ספר החינוך את דעת הרמב"ן:
וכן מה שקיבלו הלכה למשה מסיני. וזהו אומרם ז"ל אפילו יאמרו לך על שמאל שהוא ימין, כלומר שכך היא המצווה לנו מאדון התורה יתברך, שנאמין אל הגדולים במה שיאמרו. וכמו שנהג רבן גמליאל עם רבי יהושע שרבי יהושע עשה חשבון שראש השנה יוצא ביום מסוים וחכמים קבעו שראש השנה ביום אחר, וממילא יום הכיפורים ביום אחר, ורבן גמליאל דרש מר' יהושע לבוא ביום הכיפורים לפי חשבונו של ר' יהושע, במקלו ותרמילו, מכיוון שמה שחכמים מפרשים את התורה בעצמה, חייבים כולם לשמוע. ועל זה נאמר "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל".

הסבר המבי"ט על הרמב"ם
בכל אופן, קשה מאוד על הרמב"ם, איך יכול להיות באמת שמצוות "לא תסור" חלה על כל דברי חכמים. עונה המבי"ט (בספרו על הרמב"ם, קריית ספר, בהקדמה) שאכן יש מצוות 'לא תסור' על דברי חכמים אבל הם בעצמם אמרו להקל בדבריהם. אמנם חייבים לשמוע להם כמו לתורה, אבל הם עצמם אמרו שבספק ניתן להקל כך לדוגמה בספק תערובת בשר עוף בחלב להקל, וכן ניתן לסמוך על קטנים בדברי חכמים. ומהי מצוות "לא תסור" - מצוות "לא תסור" פירושו של דבר שאם חכמים אסרו בשר בחלב של עוף, ואדם אומר שהוא לא מסכים להלכה הזאת שגזרו, הוא עובר על דאורייתא של "לא תסור". אמנם אם בפועל הוא נוהג אחרת ממה שחכמים קבעו ואוכל עוף בחלב, עובר על איסור דרבנן.

הסבר האור שמח
ה'אור שמח' מסביר שמצוות לא תסור זה לא בחפצא אלא בגברא. לדוגמה, כשחכמים אמרו שאסור לאכול בשר עוף בחלב, זה לא כמו נבילה שהתורה אמרה שנבילה אסורה, אז אם יש לי ספק אם זו נבילה או לא נבילה אני לא יכול לאכול את זה, כי יכול להיות שזו נבילה ואני עובר על איסור, כאן אין איסור על חפצא, אלא אנחנו צריכים לשמוע בקול חכמים. חכמים אסרו בשר עוף בחלב באופן ודאי ולא בספק. כלומר האיסור הוא בגברא, שלאדם אסור לעבור על דברי חכמים.
לכן יש האומרים שאם מישהו אוכל בטעות איסור דרבנן הוא לא צריך לעשות תשובה. הוא לא התכוון לעבור על דברי חכמים. באיסורי תורה כיוון שהחפצא אסורה, צריך לעשות תשובה על עבירה בשוגג.
הבנו שיש מצווה דאורייתא לשמוע בקול חכמים, וזה יסוד גדול בתורה כי אחרת התורה תהיה הרבה תורות. היום אף שאין לנו סנהדרין, רוב רובם של דברי התורה מוסכמים על כל החכמים. המחלוקות הן בפרטים. אין כמעט דבר בתורה שאין בו מחלוקת. קריאת שמע מדאורייתא או מדרבנן, האם צריך להשמיע לאוזניו או לא, האם צריך לקרוא פרשה ראשונה או פסוק ראשון, אך אין מחלוקת שצריך לקרוא קריאת שמע. כך בכל דברי התורה המחלוקות הן בגבולות של המצווה ולא בעצם המצווה. יש כאלה שחושבים באופן כזה ויש כאלו שחושבים באופן כזה, מיניה ומיניה יתקלס עילאה. יש הרבה גוונים וכולם שואפים איך לקיים את התורה באופן הכי נכון, ובסופו של דבר מגיעים להסכמה בשורש ורק חלוקים בפרטים. זה מחזק את אמיתתה של התורה. אמונת חכמים זה השורש להתעלות בתורה, והשורש של קיומה של התורה בישראל.

לא לפחד מהתמודדויות
"כי תצא למלחמה על אויבך" אומרת התורה שאסור לפחד וזה לאו דאורייתא, גם אם אתה רואה "עם רב סוס ורכב" וזה מפחיד, הם יותר חזקים מאתנו, איך אנחנו ננצח אותם, אדם מפחד - ואומרת התורה לא לפחד! מה זאת אומרת לא לפחד - זה מפחיד לראות 'סוס ורכב עם רב'! גם בפרשת עקב התורה אומרת שכשנבוא לארץ ישראל נראה גוים גדולים רבים ועצומים ממנו. אז למה התורה שולחת אותנו להילחם מלחמות עם אנשים יותר חזקים מאיתנו. התורה אומרת לנו: נכון, הם חזקים, אבל אנחנו לא לבד, ריבונו של עולם הולך איתנו! מי חזק יותר ריבונו של עולם או שאר העמים?!
כל ההתמודדויות שיש לנו, הרבה פעמים נראות גדולות יותר מהכוחות שלנו. באה התורה ואומרת לנו, אתה לא לבד, אתה עם ריבונו של עולם. ריבונו של עולם הוא עם ישראל ומלווה אותנו בכל המלחמות שאנחנו מצווים לכבוש את ארץ ישראל מידי גויים גדולים ועצומים. הקדוש ברוך הוא הוציא אותנו ממצרים, ראינו את כל הניסים והנפלאות במצרים ובמדבר, ואין לנו מה לפחד, הקדוש ברוך הוא מוביל אותנו.
הציווי הזה של התורה הוא לא רק במלחמות גשמיות, אלא גם במלחמות רוחניות. אדם לפעמים חושב שהקדוש ברוך הוא דורש מאיתנו מצוות שהם למעלה מכוחותינו. בכלל לא אפשרי להתמודד עם כל היצרים והנטיות האלה. באה התורה ואומרת: אתה לא לבד, אתה נשען על ריבונו של עולם, וכאשר אתה נשען על ריבונו של עולם אין גבול לכוחות שלך, אלו כוחות אלוקיים. ככל שאתה יותר בוטח בה', אתה יכול יותר להתמודד.
גם היום, אנחנו עם קטן ומסביבנו גויים רבים עם עוצמות גדולות מאוד של כסף, חיילים ונשק. אנחנו קטנים וצריכים להילחם בכל הצדדים והחזיתות. גם המדינות שידידותיות לנו, כביכול, הידידות היא בעירבון מוגבל. אבל הביטחון שלנו בנוי על זה שאנחנו נשענים על ריבונו של עולם. הקדוש ברוך הוא מוביל אותנו לארץ ישראל, ואנחנו מתמודדים עם התמודדויות גדולות ועצומות, ותקציב הביטחון שלנו הוא הכי גדול באופן יחסי לשאר ההוצאות של המדינה, וכל הזמן צומחים וגדלים, ורואים שריבונו של עולם איתנו.
גם באופן אישי, לא לפחד מהתמודדויות. לא מוכרח שמנצחים ברגע הראשון, אבל אם הולכים בביטחון ויודעים שריבונו של עולם איתנו "כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם" (משלי כד, טז). אנחנו נשענים עליו ובוודאי בסופו של דבר נצליח. כשאדם מסתכל במבט כזה של אמונה, יש לו המון כוחות. יש איסור לפחד מדאורייתא. צריך להיות מלאי ביטחון, מלאי אמונה, לא לפחד. לזכור שיש לנו ריבונו של עולם. איך אפשר לפחד בכלל כשמסתכלים בגישה כזאת?! כמובן שעל אמונה גדולה כזו צריכים לעמול הרבה ולבנות אותה.

דברי חיזוק לתלמידי שיעור א' בתחילת השנה
אני רוצה להוסיף לומר עוד כמה מילים לתלמידים החדשים. התקופה הזו של הימים הראשונים לחלק מהתלמידים היא לא כל כך פשוטה. יש תלמידים שבאו יחידים ממקום שבו למדו, ואין להם כאן חברים, או תלמידים ביישנים שאין להם כל כך את העוז הטבעי. אז אני רוצה להגיד לכולם - אנחנו מאמינים, לא מפחדים, יש קשיים, מנצחים אותם, צריך סבלנות. יעברו שבועיים או שלושה או כמה שבועות והכול ייכנס למסלול. עוברים את כל ההתחלות הקשות האלה, ובסוף טוב.
ואני מבקש מהתלמידים המבוגרים, ומהחברותות המבוגרות, שכל אחד ישים לב למי קשה, וצריך לחבק, לחזק ולעודד, שלא יהיה מצב כזה שמישהו ירגיש שהוא לא יכול להמשיך. כולם צריכים להרגיש כאן טוב, וזה תלוי בעבודה ביחד. ביחד תהיה סייעתא דשמיא. חיזקו ואימצו, עלו והצליחו, ובעזרת ה' יחד עם הוותיקים נקדש שם שמיים. שיהיה לנו חודש טוב.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il