בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • תקיעת שופר
לחץ להקדשת שיעור זה

כשכולם בכו בתקיעות

undefined

הרב נתנאל יוסיפון

תשרי תשפ"ג
3 דק' קריאה
מספרים על האדמו"ר רבי חיים אלעזר שפירא, בעל ה'מנחת אלעזר', שחיבב מאוד את נכדו הקטן צבי, והיה משחק איתו ומפנק אותו.
בראש חודש אלול, בשנה האחרונה לחייו, לקח ה'מנחת אלעזר' את השופר ותקע בו. הנכד צבי התרגש מאוד לראות את השופר ולשמוע את צליליו. הוא ביקש מסבו לתקוע תקיעה נוספת, והסבא הסכים בשמחה. מאז הפך העניין למנהג קבוע, בכל יום מימי אלול, לאחר התקיעות המסורתיות, היה הסבא תוקע תקיעה נוספת בעבור נכדו.
בערב ראש השנה, בו לא תוקעים בשופר, התאכזב צבי כשלא שמע את התקיעות השגרתיות. 'היום הוא ערב ראש השנה', הסביר הסבא, 'היום לא תוקעים בשופר. מחר בבוקר נתקע בשופר בבית הכנסת'.
הילד לא הבין. הוא צעק, רקע ברגליו, והתעקש: 'עוד תקיעה אחת! עוד תקיעה אחת!'
לאחר זמן, התרכך הסבא לשמע הבכי של נכדו האהוב, ותקע תקיעה אחת.
למחרת, בראש השנה, כשניגש הרבי כנהוג לדבר דברי התעוררות לפני תקיעת שופר, פתח ה'מנחת אלעזר' את ההיכל, ואמר: "ריבון העולמים! עלי לבקש מחילה. כתוב בספרי ההלכה שלא לתקוע בשופר בערב ראש השנה, אך אני תקעתי ביום זה".
הוא החל לבכות, וקרא: "האם אתה יודע, ריבונו של עולם, מדוע עברתי על המנהג המקובל? היה זה מפני שנכדי הקטן שכב על הרצפה והתחנן שאתקע בשבילו תקיעה אחת בשופר. ליבי נמס בקרבי, לא יכולתי לראותו בוכה, ותקעתי לו.
אבא (שבשמיים)! כיצד תוכל לעמוד מנגד ולראות את בניך אהוביך שוכבים על הרצפה וקוראים לך- אבא, עוד תקיעה אחת! תקע בשופר גדול לחירותינו! תקע בשופר המבשר על ביאת הגאולה השלימה! הלא אפילו אם לא הגיעה השעה, כיצד תוכל לראות את ילדיך בוכים ולא לעשות דבר?"
באותה שנה, התעכבה התקיעה בשופר למשך זמן רב, וכל הקהל בכו ללא הרף יחד עם הרבי...
(תודה לידידי ר' איתן גרינפלד, שהביא סיפור זה מהרב ברוך רבינוביץ', רבה של חולון, וחתנו של המנחת אלעזר. המנחת אלעזר היה פוסק חשוב, כך שוודאי מצא היתר הלכתי לתקיעה זו).
סיפור מיוחד זה הוא זעקה אדירה לה', שיחיש וימהר גאולתנו ופדות נפשנו. אולם, סיפור זה גם רומז לעבודת ה' הייחודית לזמן תקיעת השופר. יש כאן זעקה אדירה לכך שלא רק אנו נתקע בתפילה כלפי ה', אלא גם שה' יתקע וישמיע את קולו אלינו, וכאן אנו מגיעים לנקודה מיוחדת בתקיעת שופר.
מערכות שונות יש בגוף האדם, חלקן רצוניות וחלקן לא רצוניות. למשל - הלב, מחזור הדם, מערכת העצבים הם מערכות לא רצוניות, ואין בכוחו של האדם להחליט שהם לא יפעלו. לעומת זאת, בכוחו של האדם להחליט אם להרים את ידו, וזו מערכת רצונית.
למעשה, המערכות הלא רצוניות הן חיוניות לעצם החיים של האדם, ואילו המערכות הרצוניות אינן קריטיות לעצם חיי האדם. ניתן איפה לומר, שהמערכות הלא רצוניות הן למעשה המערכות שה' מפעיל בגוף האדם.
מצוותו של ראש השנה בשמיעת קול השופר, וכבר נפסק להלכה שמברכים: "לשמוע קול שופר" ולא "על תקיעת שופר" (שו"ע תקפה, ב), לשמוע ולא לתקוע, שהרי התוקע ולא שמע – לא יצא.
בראש השנה אנו עובדים את ה' בחוש השמיעה. מבין חמשת החושים, השמיעה היא החוש היחידי שבאופן טבעי עובד גם כמערכת לא רצונית. בשביל לטעום ולמשש חייבים לעשות פעולה – הושטת היד או לעיסה. בשביל להריח חייבים לנשום. בשביל לראות לא צריך לעשות פעולה, אבל ביכולתו של האדם לחסום בטבעיות את ראייתו בעזרת עפעפיו. אך האדם שומע גם באופן לא רצוני, ואם הוא רוצה לא לשמוע, עליו לשים את אצבעותיו באוזניו, שזו פעולה לא טבעית.
נמצא שהשמיעה היא החוש שבו, כביכול, ה' מתגלה אלינו. וזה עניינו של ראש השנה, שבו ה' בורא את העולם, והאדם לא זכה עדיין בכוחות חייו, ולכן עלינו להתבטל לדבר ה', ולהאזין לו.
ויהי רצון, שנזכה במהרה, לשמוע את קול השופר הגדול, שבו יתקע ה' לגאולתינו! שנה טובה ומתוקה!
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il