בית המדרש

  • מדורים
  • הרב אברהם שפירא
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד יומי לזכרו של הרב אברהם שפירא- ענווה

הליכותיו והדרכותיו של הרב אברהם שפירא זצ"ל.

undefined

רבנים שונים

תשרי תשפ"ג
4 דק' קריאה
מעשה רב:
סיפר רב אחד: הייתי ליד ר' אברום זצ"ל כשבאו להודיע לו שהוא נבחר לכהן כרב ראשי. לאחר ההודעה ראיתי שהוא יושב ומלמל בינו לבין עצמו, וכשהתקרבתי שמעתי שהוא חוזר שוב ושוב על המילים: "להישאר עניו, להישאר עניו..."
גם בהמשך, לאחר שהתחיל את כהונתו, אמר הרב לאחד מבניו ברגע של גילוי לב: קשה לי, קשה לי כל הכבוד הזה... זה לא בשבילי... כשפעם שאל אותו אחד התלמידים למה הוא לא מסכים שינשקו את ידו, ענה: ומה יהיה עם הגאווה שלי?
ענוותנותו של ר' אברום הייתה ללא גבול. פעם שפך את ליבו ואמר: כמה אמא שלי התפללה שתזכה שאצא תלמיד חכם... ואני חושש שלא מילאתי מספיק את שאיפתה...

תולדות חייו:
פרק שישי: בתקופה מסויימת יזם ר' אברום התכנסות קבועה של גדולי תלמידי החכמים של ירושלים, בביתו של הרב הראשי – הגאון רבי יצחק אייזיק הרצוג. להתכנסות זו הצטרפו מלבדו ר' איסר זלמן מלצר, הרב אלישיב, ר' שלמה זלמן אויירבך ועוד. בכל ערב שבת ליבנו יחדיו סוגיות הלכתיות עמוקות בגאונות רבה.
גדלותו של ר' אברום ניכרה אז בשיח והרשימה כל כך את הרב הרצוג שהחליט להעניק לו מיידית סמיכה לדיינות. הוא ביקש מר' אברום שיצטרף לבית הדין בירושלים, אך ר' אברום לא רצה. רק לאחר שידידו הרב אלישיב שכבר כיהן שם לחץ עליו להצטרף אליו, הסכים והחל לכהן כדיין, שם הובאו לפניו שאלות חמורות ויסודיות בהלכה, והוא הכריע ופסק בהן בכוחו הגדול, כשחלק מפסקיו מהווים עד היום אבן דרך בפסיקה בבתי הדין.
בכהונתו בביה"ד יצר קשרי תורה קרובים ואוהבים עם חבריו הדיינים הרב עובדיה יוסף והרב מרדכי אליהו, שנמשכו בהערכה הדדית עשרות שנים עד לפטירתו. כשבהמשך התמנה לבית הדין הגדול, בו כבר כיהן הרב אליהו, סירב הרב אליהו להיות אב בית הדין, למרות שמחמת ותיקותו בתפקיד היה צריך להיות, והתנה את השתתפותו בכך שר' אברום יכהן כאב"ד. רק כשר' אברום קיבל על עצמו את התפקיד – הסכים הרב אליהו להשתתף בדיונים.
הוא הלך והתפרסם כאחד מגאוני הדור, ולמרות גילו הצעיר יחסית, ביקשו ממנו שיביע דעת תורה בעניינים ציבוריים ויצטרף לועדות שונות. כך הוכנס ר' אברום לועדה שעסקה בפתרון לבעיית ניתוחי מתים שהסעירה אז את המדינה, ול"ועדת חינוך" שהביאה להחלטות חשובות בצביון החינוך היהודי במדינה.

דברים שבלב:
פעם סיפר מישהו: כשאני מתאר לעצמי איך נראה 'איש עניו', זה נראה כך: לבוש שחור-לבן, זקנו הלבן-צהבהב נושק לחגורתו, גבו כפוף ומבטו חמור סבר. והוא מרבה להשתמש במילות נימוס, סליחה ותודה ובבקשה, אותם הוא אומר כמעט בכל הזדמנות במין חוסר ביטחון עצמי שכזה...
אולי גם בדמיון שלכם זה דומה לכך. אך נשאל, האם גם את משה רבנו היינו מתארים כך? לא? 'העניו מכל האדם אשר על פני האדמה'! אם כן, כיצד נראה אדם 'עניו' באמת?
ענווה אינה פחדנות, לא רפיסות ולא כפיפות קומה. 'ענווה' פירושה האמיתי - ההבנה האמיתית שכל מה שיש לנו זה מה', וקבלת דברו בצורה מוחלטת, טוטאלית. שהקב"ה יהיה המנחה לכל פעולותיי, ועל פיו אכריע בצמתים בחיי, כי כיצד שייך בכלל לעשות אחרת ממה שהוא אומר? הרי הוא בורא העולם, המחיה אותנו ודואג לנו!
נכון, פעמים רבות ענווה תתבטא בוותרנות ונימוס, אך זה לא מתוך רפיסות, אלא כי זו הדרכת תורת ה', לקבל בסבר פנים יפות, לחייך לחבר, להבין שכולנו יצירי כפיו של הקב"ה. אך לפעמים ענווה תתבטא דווקא באסרטיביות, באומץ, בעקשנות, בעקביות ובדבקות במטרה, גם אם נתקלים בבוז או בזלזול מצד אחרים – "אל יבוש מפני המלעיגים עליו בעבודת ה'". כלומר, בנוסף לכל, גם יכולת לעמוד בפני מכשולים בדרך, גם זאת חלק מהענווה, מההכרה שהכל מה' ושאנחנו מחוייבים אליו ושומעים לו.
לנביא שמקבל נבואה אסור 'לכבוש נבואתו', כלומר – לשתוק ולא לומר אותה. מדוע? הנביא משמש ככלי להעברת דבר ה' בעולם. במידה והוא כובש נבואתו, הוא מתנהג בגאווה - כאילו אומר "אני 'חושב אחרת' מה' יתברך", חלילה, ואם כך - עונשו חמור. על הנביא להתנהג בענווה, ולהעביר את דבר ה' בשלמות, בלי להכניס שיקולים עצמאיים.
מידה זו הייתה בולטת מאוד אצל מו"ר רב אברום שפירא. בעת הגירוש מגוש קטיף ת"ו פסק לסרב פקודה. בתגובה היו שלעגו וחירפו אותו, או שטענו "איך הרב יכול להורות כך, הרי זה 'לא יפה', ואיך רב ראשי יכול לפסוק נגד המדינה". הוא השיב בתגובה, 'איך אני יכול ללכת נגד התורה?, התורה אומרת – זה אסור'. אין עצה ואין תבונה כנגד ה', זו ענווה.

מתורתו:
לאחר חטא העגל ביקש משה רבנו: ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה. וכתוב במדרש שמדובר על כריתת ברית על לימוד תורה. מרן הגר"א שפירא הצביע על דיוק בפסוק: יש כאן שתי בקשות, אחת על ייחודיותו של עם ישראל, ואחת על ייחודיותו של משה עצמו. ואף הקב"ה ענה בהתאם: "כרתי איתך ברית ועם ישראל ".
והסביר הרב את מהות הברית המיוחדת עם משה, שהיא ברית עם מי שלומד בדרכו של משה, שמידתו המיוחדת היא ענווה. זו הברית שכתבו עליה חז"ל: "ברית כרותה היא, היגע בצנעא לא במהרה הוא משכח... 'ואת צנועים חכמה'."
והטעם לכך, הסביר הרב, כיוון שזו מהות התורה כמו שדרשו חז"ל: "חמוקי ירכייך כמו חלאים – מה ירך בסתר אף דברי תורה בסתר". מי שלומד מתוך ענווה מתחבר למהותה של התורה ויש לו ברית מיוחדת עם הקב"ה להצליח בלימודו.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il