בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • נח
לחץ להקדשת שיעור זה

מורשת דרך ארץ שהנחיל נח

ילדים חייבים לעשות כלפי הוריהם כל דבר שאדם הגון היה עושה במסגרת דרך ארץ. החידוש שהוסיפה התורה במצוות כיבוד הורים הוא חובה לסייעם כשהם סיעודיים גם במחיר הפסד זמן וכסף , גם ילדים להורים מאמצים מחויבים לכללי הכבוד והמורא מצד דרך ארץ, למרות שאין אלו הוריהם הביולוגיים, וכן גרים , התורה לא ציוותה על ברכה לפני האכילה, מפני שזו חובה מוסרית פשוטה להודות לא־ל שהעניק לנו את המזון

undefined

הרב אליעזר מלמד

חשוון תשפ"ג
5 דק' קריאה
שאלה: האם מותר לי לדרוש מבניי ובנותיי לעזור לי בעבודות הבית, אף שלמעשה אני מסוגלת להתאמץ יותר ולעשות את הכול לבדי? פעם אחת ביקשתי מילדיי לסייע בניקוי הבית, והם סירבו, כל אחד בתואנה אחרת, זו רצתה לקרוא וזה רצה ללכת לחברים. טענתי כלפיהם שהם לא מקיימים את מצוות כיבוד אם, והם השיבו שחובת כיבוד ההורים היא לעזור להורים כשהם סיעודיים, וכפי שאמרו חכמים (קידושין לא, ב): "כיבוד - מאכיל ומשקה, מלביש ומכסה, מכניס ומוציא", ורק הורים סיעודיים זקוקים לכך שיאכילו וישקו וילבישו ויכסו אותם. וכך המצווה שלנו - לעזור לך במקרה שחס ושלום לא תוכלי להסתדר בכוחות עצמך. אבל ברוך ה' את בריאה וחזקה, ובעזרת ה' תוכלי לנקות את הבית עד מאה ועשרים, ועכשיו איננו חייבים לעזור לך. האם צודקים הילדים בטענתם?
תשובה: אמרו חכמים שדרך ארץ קדמה לתורה, ולכן היה העולם צריך לעבור עשרים ושישה דורות קודם שניתנה התורה (תנא דבי אליהו א; ויקרא רבה ט, ג). וזאת משום שלא ניתן להבין את התורה כראוי בלא שמושגי 'דרך ארץ' ברורים. מורשתו של נח היא המורשת של 'דרך ארץ'.
לפיכך, כל מה שאדם הגון חייב לעשות על פי כללי דרך ארץ, חייבים גם הילדים לעשות כלפי הוריהם כחלק ממצוות כיבוד הורים. והחידוש שהוסיפה התורה הוא שגם לאחר שאדם כבר הקים משפחה והוא טרוד בפרנסתו ובגידול ילדיו, אם הוריו סיעודיים וצריכים עזרה, אזי למרות הקושי הגדול, נוסף על עיסוקו בפרנסתו ובמשפחתו, חובה עליו גם לעזור ולסייע להוריו בכל מה שיצטרכו.
כיוצא בזה, אם היית מסכימה לארח נערים זרים למשך מספר חודשים בביתך, ברור מאליו שמצד כללי המוסר הם היו צריכים להשתתף עימך בעבודות הבית. קל וחומר כאשר מדובר בילדייך, שמצוות כיבוד הורים מחייבת אותם לשאת איתך בנטל. לפיכך, כל אימת שההורים מבקשים מהילד לשאת בעול הטיפול בבית, כפי המקובל לפי כללי דרך ארץ, והילדים מסרבים - הרי הם מבטלים מצווה מהתורה של כיבוד הורים. כי כל מה שחייבים מצד דרך ארץ כלול בחובת מצוות כיבוד הורים. רק במקרים קיצוניים, דוגמת מקרה שההורים משתמטים מעבודות הבית ומטילים על הילדים עבודות רבות מדי, יש מקום לומר שאין על הילדים חובה לבטל את עיסוקיהם ולעבוד בביתם.

עיקר המצווה מכוונת למצב של הורים בעייתיים
כתב רבי חיים פלאג'י (תוכחת חיים לפרשת תולדות), שעיקר מצוות כיבוד הורים מופנית כלפי הורים טרחנים שמידותיהם גרועות. אבל אם האב או האם הם אנשים רגילים, לכאורה אין צורך לצוות על כך, שכן כל אדם הגון מבין שהילדים צריכים לכבד את הוריהם. עיקר החידוש שבמצווה הוא שגם כאשר ההורים אינם ראויים לכבוד, מצווה לכבדם.

יחס בן מאומץ להוריו המאמצים
דוגמה נוספת למקום החשוב של 'דרך ארץ' בהלכה הוא ביחסו של בן מאומץ להוריו המאמצים. אומנם מצוות כיבוד הורים מהתורה חלה על הוריו הביולוגיים ולא על הורים מאמצים (סוטה מט, א), אבל מצד החובה המוסרית, כיוון שההורים המאמצים נהגו בו כבן, אף הוא צריך לנהוג בהם כפי שנוהגים בהורים רגילים. וכן אמרו חכמים (מגילה יג, א): "כל המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו".
יתרה מזו, חובתו המוסרית של הילד המאומץ גדולה יותר, שכן טבע העולם שהורים מטפלים בילדיהם ומגדלים אותם, אבל כאשר בני זוג לוקחים ילד יתום או עזוב ומטפלים בו ומגדלים אותו, הרי שחסידותם מרובה יותר, וממילא החובה להכיר להם טובה על כך גדולה יותר. וכן אמרו חכמים (כתובות נ, א), שהמגדל יתום ויתומה בתוך ביתו ומחתנם נחשב "עושה צדקות בכל עת" (תהילים קו, ג). ועוד מבואר במדרש (שמות רבה מה, ו) שיש לקב"ה אוצרות למתן שכר לצדיקים, ובתוכם אוצר מיוחד למתן שכר למגדלים יתומים בביתם.
אם כן, ברור שהבן המאומץ חייב לנהוג כלפי הוריו המאמצים במורא ובכבוד כפי שבן צריך לנהוג כלפי הוריו הביולוגיים, ואף יותר. ואם יזדקקו לעזרה, על הבן המאומץ לעזור להם ככל יכולתו. ואם יהיו חולים, ילווה אותם ויסעדם בכל מה שנצרך, כפי שילדים מחויבים לעשות להוריהם. ולאחר פטירתם - מצווה על בניהם המאומצים לומר אחריהם קדיש (פנה"ל ליקוטים משפחה א, כה).
אם הילד המאומץ הוא רופא או אח, ואחד מהוריו המאמצים יזדקק לזריקה או ניתוח, יוכל לסייע להם בכך בלא לחוש שמא בעת הטיפול יוציא מהם דם. אך לבן שאינו עוסק ברפואה הדבר אסור, שכל המכה הוריו ומוציא מהם טיפת דם חייב מיתה, שנאמר (שמות כא, טו): "ומכה אביו ואמו מות יומת", ולכן אסרו חכמים לבן לבצע באביו טיפול רפואי שעלול להוציא ממנו דם (סנהדרין פד, ב), ורק בלית ברירה יהיה הדבר מותר לו (פנה"ל שם א, כד, 13). לעומת זאת, לבן מאומץ, שחובת כיבוד הורים שלו היא מצד המוסר ודרך ארץ ולא מצד החובה המשפטית, אין הגבלה כזו.

יחס גר להוריו
כיוצא בזה ביחסו של גר להוריו. ככלל, גר שמתגייר נחשב כנולד מחדש, ולפיכך, מהצד המשפטי של מצוות כיבוד הורים הוא אינו חייב לכבד את הוריו הביולוגיים. אבל כיוון שכללי דרך ארץ קודמים ומחייבים, הרי גם אם הוריו יתנכרו אליו אסור לו לבזותם, וקל וחומר שאסור לו להכותם או לקללם. שכן לא ייתכן שבעודו נוכרי היה מחויב לכבדם, ועכשיו שהתגייר ונעשה יהודי יהיה פטור מחובת הכבוד כלפיהם (שו"ע יו"ד רמא, ט). כיוצא בזה, חובה עליו לכבדם ולסייע להם במה שיצטרכו כפי שכללי דרך ארץ חייבו אותו בעודו נוכרי. לפיכך, בעת שיהיו חולים יהיה עליו לסייע להם כמקובל, ולאחר פטירתם ראוי שיאמר עליהם קדיש יתום לעילוי נשמתם.
אומנם לעיתים ישנה בעיה: מצד אחד הגר רוצה להתנהג כיאות כלפי הוריו הביולוגיים, ומצד שני אינו רוצה שילדיו ייגררו אחרי דתם ואומתם. לפיכך צריך הגר למצוא את קו האמצע, כגון שימעט בביקורים עד לאותו השיעור שלא ייחשב כפוי טובה כלפיהם. כאשר גרי הצדק עולים לארץ, והוריהם נשארים בחוץ לארץ, הכול מבינים שאינם יכולים להרבות בביקורים אצל ההורים, והבעיה אינה קיימת כמעט. אולם כאשר הדבר מתבקש ויש לו אפשרות, ראוי לבקרם, כגון כשאחד מהוריו מבקש לראות לפני מותו את נכדיו (פנה"ל ליקוטים משפחה א, כז). וכן מותר לגר לעזור להוריו הביולוגיים בכך שיבצע בהם טיפול רפואי שעלול להוציא מהם דם.

דרך ארץ בהלכות ברכות
ישנם שני סוגים של ברכות על האוכל: לפני האוכל ואחריו. הברכה שלפני האוכל היא נטילת רשות ליהנות מעולמו של ה'. והסברה מחייבת זאת, עד שאמרו חכמים (ברכות לה, א) שלא הוצרכה התורה לצוות על זה: "סברא הוא: אסור לו לאדם שייהנה מן העולם הזה בלא ברכה". אולם הברכה שמברכים לאחר האוכל היא החידוש שחידשה התורה.
לכאורה יש לשאול, מדוע שלא תצווה התורה לברך לפני האוכל ובכך תחזק את המצווה? אלא שדבר שצריך ללמוד אותו מסברה עלול להיחלש כאשר לומדים אותו מפסוק. כאילו צריך לחדש לאדם שעליו להכיר טובה על כל הטוב שה' העניק לו.
זו הסיבה שאין מברכים על מצוות שבין אדם לחברו, שכן אדם צריך לעזור לחבריו מתוך ליבו הטוב, ואם לפני שיעזור לו יברך: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שציוונו לעזור לחבר", הרצון הטבעי הטוב עלול להיחלש. כביכול יאמר לחברו: "אתה עצמך לא מעניין אותי, אלא שהואיל וה' ציווה לעזור לך, אני עוזר".
החידוש במצוות התורה שנברך גם לאחר שנאכל ונשבע, כדי שנתבונן בכל הטובה שהשפיע ה' לנו ולכל ישראל, ונודה לה' ונברך על כך, שנאמר (דברים ח, י): "ואכלת ושבעת ובירכת את ה' אלוקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך". כלומר, זיכה אותנו ה' במצווה לברך אותו לאחר המזון, כדי שעל ידי הברכה נזכה לרומם את האוכל שכבר אכלנו, ונקבל כוח לעשות מעשים טובים, ליישב את הארץ ולהיות שותפים עם ה' בהוספת ברכה לעולם.
בדרך כלל, כאשר אדם רעב, הוא יודע שהוא זקוק לעזרה ויש בעולם חסרונות, והוא צועק אל ה'. אבל כשהוא שבע וטוב לו, הוא עלול להסתפק בכך שמילא את חפצו ולשכוח את ה' ואת האידיאלים שניצבים לפניו ואת החסרונות שיש בעולם. לפיכך נצטווינו לברך את ברכת המזון ולהתגדל על ידי כך באמונה, ולהתחזק בשליחות שלנו לגלות שכינה בארץ הטובה אשר נתן לנו ה'.

אמירת ברכה בקול רם ודרך ארץ
צריך המברך להוציא את הברכה בשפתיו כך שלכל הפחות הוא ישמענה באוזניו. ולכתחילה טוב לומר את הברכה בקול, כי הקול מעורר את הכוונה, ועל ידי כך גם יוכלו חבריו לזכות בעניית אמן. והעונה אמן בכוונה, מעלתו גדולה, ופותחים לו שערי גן עדן (שבת קיט, ב), ו"גדול העונה אמן יותר מן המברך" (ברכות נג, ב). והמתרשל בעניית אמן, גם חייו נעשים מרושלים (ראו ברכות מז, א).
לפיכך, כאשר מגישים כיבוד ראוי לברך בקול, כדי שהנוכחים ישמעו ויוכלו לענות אמן. אבל חובה שהדבר ייעשה בדרך ארץ, ולכן לאחר שהתחילו בשיחה, המברך בקול בלא שיודע בבירור שהדבר רצוי לכל הנאספים, מפריע לשיחה ואולי אף מזלזל בזה שדיבר ומנתק את חוט מחשבתו, ויש לחשוש שאין בידו מצווה אלא עבירה.

מתוך העיתון בשבע


את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il