פסקה ה' - היראה מרסנת את האדם, והאהבה מרחיבה את כוחותיו הטובים.
(שבת י.): "אמר רב אשי חזינא ליה לרב כהנא, כי איכא צערא בעלמא שדי גלימיה ופכר ידיה ומצלי, אמר כעבדא קמיה מריה. כי איכא שלמא לביש ומתכסי ומתעטף ומצלי, אמר הכון לקראת אלהיך ישראל."

היראה והאהבה הן שתי נטיות ראשיות שהאדם צריך לקנות את שתיהן למען ילך בדרך ד' התמימה. אמנם תוצאות היראה היא לפי מושגיה המתפשטים נמיכת רוח וכניסת הכחות למען לא יתפרצו מגבולם לחבל את דרך הטוב, היפך מזה תהיינה תוצאות האהבה הרחבת הכוחות הטובים שבאדם למען יוסיפו עשות חיל. והנה האדם לא יוכל לדעת בפרטיות איך לתן משקל לרוחו, מתי יבור לו הזמן להשריש בתוכו ציורי היראה ומתי יקבע זמנו לציורי האהבה המרחיבים את הלב. אמנם העצה היותר מאושרת בזה היא להשקיף על מעמד הכלל, העולם והנהגת ד', שמסיבות יתחלף, פעם יעטה שמחה ורוח גיל ופעם תתחולל סערה ומצבים מבעיתים. והאדם היחידי ראוי לו שימצא את עצמו בתור חלק מכלל המציאות, לפחות אותו החלק הקרוב ומתיחש אליו על פי הכרתו. על כן זה הוא המשקל היותר מכוון לדעת למתי יטיב לאדם דרכו המוסרית אם ירבה לצייר בנפשו קניני היראה המוסיפים מחסום לכחות הרעים, ומתי ירבה בקניני האהבה המרחיבים את הכחות הטובים. דהיינו בהיות צערא בעלמא, הוא אות כי התכונות הנמשכות ממעמד הצערא דעלמא הנה חסרות אז בדור. על כן אז הוה פכר ידיה ושדי גלימיה ומצלי, למען הרבות קניני היראה ומושגיה, שהיות הצערא בעלמא מורה על חסרונם. ובהיות שלמא בעלמא, עת להרחיב כחות הטובים, אז לבש גיל והתעטף בכבוד והוד, כדי להרחיב לבבו ולהוסיף עז ועצמה לנטיות הטובות, כדי להרבות שלמות דעת ואור ד', הכון לקראת אלהיך ישראל.

"עין אי""ה - הרב משה גנץ" (20)

הרב משה גנץ

add_alert

2 - רינה ותפילה כמקביל לאהבה ויראה

3 - החשיבות של הלב בהכרעות

4 - היחס בין התורה לחיים

טען עוד

פסקה ו' - האדם הישר צריך לפעול לפי נטיותיו הפנימיות.
(שבת י.): "רבא חזייה לרב המנונא דקא מאריך בצלותיה, אמר "מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה?!". והוא סבר: זמן תורה לחוד וזמן תפילה לחוד."

התורה תיתן לאדם מדעים חדשים בכל עת, הנובעים ממקור האמת שהיא חיי עולם, כי כן האמיתיות מתקיימות לעד. אמנם, התפילה אינה בנויה על יסוד הודעת ידיעות חדשות להעשיר את שכל האדם באמיתיות, כי אם תעסוק בחלק מהידיעות הידועות מכבר, להשתמש בהן על-פי כוח ההרגש, רק כדי להעמיק את הרושם של הידיעות המוסריות על כוחות הנפש. על כן, אין לתפילה עניין עם משפט האמת מצד עצמה, כי אם כפי אותו הכוח שירגיש יותר הרגש האנושי את רושם של האמיתיות שהן כבר צפויות וגלויות בשכל, איך יתפעל מהן ברגש נפשי. ולפעמים, דווקא הציור הבלתי מזוכך כל כך ילהיב את הרגש, מפני שהוא יליד החומר; על כן הותרו בתפילה תארים לשם יתברך לפי הכרת רושם ההרגש. והנה, השכל אינו צריך מצד עצמו לההשתדלות זאת של העמקת הרושם, שמצד עצמו ומצבו הנוכחי די לו בהרחבת הדעת עצמה. אמנם, מצד כבדות כלי הגוף, המכבידים על תעופת השכל, צריך סיוע מהעמקת הרושם. אם כן, התפילה, תכנה הוא לא מצד אמיתת השכל הנצחי עצמו שהוא חיי עולם , כי אם מצד מקרי הגוף ומשיגיו, שהם חיי שעה . אם כן, לא ייתכן לעזוב חיי עולם מצד חיי שעה. אמנם הוא סבר זמן תורה לחוד וזמן תפילה לחוד , כאשר בכלל פרטי ענייני תורה יש כלל מונח: לעולם ילמד אדם ממה שליבו חפץ‏[1], כי הנטיה הפנימית תנחה את האדם בדרך המישרים, וכיוון שנטייתו לזה החלק נמשכת, היא אות שאותו החלק יהיה נאות יותר להיות לו לעזר רוחני לפי מצב נפשו. כן הוא גם כן בעניין התורה והתפילה, השפיטה השכלית לא תוכל כל כך ליתן גבולות, כמה צריך האדם להיות מתפרנס פרנסתו הרוחנית מעמקי התורה ותנובת השכל, וכמה הוא צריך לצרף עמו תבלין של רגש. על כן גם בזה הנטיה הפנימית תנחה את הישר שבאדם בדרך ישרה. לזאת בהיותו לפי מצב נפשו נוטה לחמדת עסק התורה הוא זמן תורה, והוא העיקרי שבהשלמת האדם הפרטי והכלל כולו. אמנם בהיותו מרגיש בעצמו בזמן מן הזמנים, שהוא נוטה לחפץ הגעגועים ההרגשיים, להרחבת התפילה ושפיכת נפשו לפני ד' על פי מידת ההרגש הוא אות שלפי מצב נפשו, אותה התכונה נחוצה לו אז יותר מהשלמה אחרת, אף על פי שהיא רמה ממנה במעלה. זמן תורה לחוד וזמן תפילה לחוד, אלא שהזמנים הקבועים נקבעו על-פי מידת הכלל, שראוי להיות נוטה בהם לתפילה.