בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • וישב
לחץ להקדשת שיעור זה

"וגם פה לא עשיתי מאומה"

דמותו של יוסף היא אבטיפוס לאחת הבעיות החמורות שיודעת האנושות מאז ועד היום – האשמה אוטומטית של "הצד החזק", בלי ראיות ובלי משפט. לקראת פרשת השבוע , ראוי שיעסקו רבני הקהילות בדרשותיהם בסוגיה הכאובה.

undefined

הרב אברהם וסרמן

כסלו תשפ"ג
4 דק' קריאה
יוסף הביא "את דבתם רעה אל אביהם". כלומר, אמר על אחיו דברי ביקורת ושלילה. בנוסף, סיפר להם את חלומותיו, לפיהם אחיו, ואפילו אביו ואמו, משתחווים לו. מכאן הסיקו כי בכוונתו למלוך על כל המשפחה. לכן, השוו אותו לתקדימים מוכרים: יעקב ועשיו, יצחק וישמעאל. בהם אח אחד התמנה לממשיך השושלת בעוד האחרים נדחו. כך הסביר רבי עובדיה ספורנו, את מה שקדם לכוונת רציחתו של יוסף ולבסוף למכירתו:
"'ויתנכלו אותו להמיתו' – שחשבו את יוסף בלבם נוכל להמית, ושבא אליהם לא לדרוש שלומם אלא למצוא עליהם עלילה או להחטיאם, כדי שיקללם אביהם או יענישם הא־ל יתברך וישאר הוא לבדו ברוך מבנים... ציירו בלבם וחשבו את יוסף לנוכל ומתנקש בנפשם להמיתם בעולם הזה או בעולם הבא או בשניהם, והתורה אמרה: 'הבא להרגך השכם להרגו'".
הם שפטו אותו כ"רודף", אולי אפילו בעולם הזה, ולפי הנחת המוצא שלהם – צדקו בדינם. לכן, מסביר ספורנו, גם כשהצטערו על המכירה "לא אמרו שתהיה אשמתם על מכירתו או מיתתו, אלא על אכזריותם בהתחננו".

האשם המיידי והשופט המקורב
מעתה הפך יוסף לעבד שלא באשמתו. כאן החלה פרשת ההתעללות. יופיו של יוסף היה נדיר ומיוחד. אשת פוטיפר, בעלת הכוח והשררה, התאמצה לשדל אותו לשכב עימה: "אמרה לו: חותכת אני פרנסה שלך! והיה אומר לה: נותן לחם לרעבים. כובלתך אני! והיה אומר לה: ה' מתיר אסורים. כופפת אני את קומתך! והיה אומר לה: ה' זוקף כפופים. מסמא אני את עיניך! והיה אומר לה: ה' פוקח עוורים. עד ששמה ברזל חד תחת צוארו, כדי שלא יוכל לכפוף ראשו מלהביט בה – ללא הועיל" (ע"פ מדרש תנחומא, בראשית, פר' לט).
כשלא הצליחה, ניצלה הזדמנות שאיש לא היה בבית, וניסתה לאנוס אותו. כשברח והשאיר את בגדו אצלה, העלילה עליו שאנס אותה. הוא הכחיש וסיפר את הגרסה שלו. מילה שלה מול מילה שלו, כאשר המילה שלה נתמכת במוצג משפטי מוצק: כותנתו של יוסף שהושארה אצלה.
אלא שהמילה שלה נתפסת כאמת בדעת הקהל. מעתה הכול "ידעו" שיוסף אשם, והוא הפך מטרה לחיצי־האשמה שהופנו כלפיו.
פוטיפר היה השופט בין יוסף לאשתו. עצם המינוי שלו כשהקרבה לצד אחד ברורה – היה בו עוול בולט. אבל במצרים זה עבר. ביושבו לשפוט את יוסף, שבה אשת פוטיפר על הסיפור, תוך שהיא כמעט מטיחה בו את האשמה למה שקרה "בא אלי העבד העברי אשר הבאת לנו לצחק בי".
לא נותר לו אלא להוסיף את חתימתו למה שכבר הוחלט טרם משפט. ברקע עמדה כמובן המוסכמה שהאישה חלשה, והגבר הוא שתוקף אותה.
לפי גרסה אחרת, פוטיפר לא האמין לאשתו, כיוון שרחש אמון בלתי מסויג ליוסף. טרם השליך את יוסף לבור, קרא לו ואמר בשיחה בארבע עיניים כי הוא מצטער, אך נאלץ לעשות כן כדי שלא ילעיזו על בניו שהם ממזרים (ע"פ מדרש רבה, בראשית, סימן פז). כך הושלך יוסף לבית הכלא בתור מועמד לתלייה, לפי החלטת פרעה בבוא העת.

יהיו כרשעים בעיניך
המשפט הקצר של יוסף הכלוא "וגם פה לא עשיתי מאומה כי שמו אתי בבור", מהדהד מאז ועד היום.
אחי יוסף היו אנשים טובים וישרים, אלו השבטים שעם ישראל נבנה מהם. למרות זאת, טעו טעות חמורה ומכרו את אחיהם לעבד. זו התבררה להם רק מאוחר יותר. אלמלא נתבררה – היה יוסף נשאר עבד במצרים עד יומו האחרון. יעקב היה יורד ביגון שאולה, כדבריו, ושני שבטים מרכזיים – אפרים ומנשה היו חסרים בתשתית הלאומית שלנו.
יש להניח כי במצרים, שהייתה אחת התרבויות המפותחות בעולם באותה עת, שררו חוק וסדר. מערכת המשפט שאפה לעשות צדק. אך בכל מערכת ייתכנו ליקויים, לעיתים אפילו חמורים במיוחד. כאז, כן היום, תלונות של נשים נגד גברים מציבות אותם אוטומטית במשבצת של האשם המיידי, זוכות מיד לגיבוי תקשרתי, והגבר מואשם עוד בטרם משפט. גם ללא ראיות של ממש נגדו.
גם מינוי בעלה של התובעת לשופט – אמנם לא באופן כה בוטה אך בדומה – עלול לקרות כשיש קשרים חבריים בין השופט לאחד הצדדים. הצד השני דורש מהשופט לפסול את עצמו, אך הוא מתעלם. תוצאות המשפט במקרה זה כמובן ידועות מראש. לגזר הדין מתלווה גם נימוק כלשהו. במקרה של פוטיפר – נימוק אישי הנאמר בחשאי לנאשם המסכן.
תורת אמת מצווה את הדיין "ודל לא תהדר בריבו", וכבר ניסחו חכמים בתמצית את היחס הבסיסי שעל הדיין להראות כלפי הנידונים "וכשיהיו בעלי דינין עומדים לפניך, יהיו בעיניך כרשעים" (אבות א, ח). גברים ונשים כאחד משמשים כתוקף ונתקף, מפתה ונכנע. על המשפט והצדק להיעשות ללא משוא פנים.
כאז, כן היום, לעיתים הערכות הופכות לכתב אישום וגזר דין, לעיתים ישנם נושאים שהאשם "ידוע מראש". הדוגמה הבולטת היא המוסכמה לפיה הגבר תמיד תוקפן והאישה תמיד חלשה.
זעקתו של יוסף מהדהדת מאז ועד היום, והיא זעקת הנענשים על לא עוול בכפם. עלינו להיות קשובים לה ולתקן עוולות. מצד אחד – לא להתעלם משום תלונה ומצד שני – לא להרשיע בלי ראיות מכריעות.
בשבת הבאה, פרשת וישב, המלים הנצחיות של יוסף "כי גנב גנבתי מארץ העברים וגם פה לא עשיתי מאומה כי שמו אותי בבור" ישובו לצבוט את הלב.
כשאנו יודעים כי בכל רגע נתון יש מי שהמילים הללו מתאימות למצבו, וזעקתו איננה נשמעת – ראוי שנעסוק בדרשותינו בבתי הכנסת בנושא כאוב זה.
בכך, לפעול ליצירת דעת קהל שתקרא לנבחרי הציבור מכל המפלגות, לתקן את המצב בהקדם.
לדרוש את הפסקת הנוהג הפסול של פרסום עיתונאי ש"תולה בכיכר העיר", מי שהוגש נגדו כתב אישום, מה שמזהם את המשפט ומטה אותו לכיוון אחד. לקרוא למחוקק לקבוע כי לא מפרסמים נאשם עד שיורשע בפועל!
לפעול להפסיק את הפניית האצבע המאשימה לפי אג'נדה כלשהי. להפסיק את הלחץ הפסול והאגרסיבי על נחקרים, בגלל הרצון של המערכת "לפתור תעלומה".
לבטל את הנוהל הקיים, בו בית המשפט לוחץ על עסקת טיעון כדי "לחסוך בזמן" או מסיבה לא עניינית אחרת. "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה".

מתוך העיתון ב'שבע'
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il