בית המדרש

  • מדורים
  • שו"ת "במראה הבזק"
לחץ להקדשת שיעור זה

גיור לחומרא האם פוסל לכהונה

undefined

רבנים שונים

טבת תשפ"ג
9 דק' קריאה
פלורידה, ארה"ב Florida, USA
טבת תשע"ח

שאלה
אף אם הגיור הראשון של האמא היה תקף כמתואר לעיל בשאלה פא (מובאת בפרשת חיי שרה תשפ"ג). האם העובדה שלאחר מכן הבת עברה בעצמה תהליך גיור, פוסלת אותה לכהונה?

תשובה
אם הגיור הראשון של האמא היה כשר, אין לפסול את הבת לכהונה למרות שעברה בעצמה תהליך גיור לחומרא. זאת אע"פ שהרמ"א פוסק (אבן העזר ו,א): "ואפילו לא נתגרשה רק משום קול קידושין בעלמא, אף על פי שהוא ברור שאין ממש באותן קידושין ואין נותנין גט רק מכח חומרא בעלמא, אפילו הכי פסולה לכהונה", כמבואר בהערה 1 .

יש לציין שיש גם צירופים נוספים להקל במקרה שלנו, כמבואר בהערה כאן 2 .




^ 1. ראשית יש להבהיר שדין זה של הרמ"א שנוי במחלוקת בין הראשונים, כמבואר במרדכי (קידושין סימן תקלא); שדעת ר' אליעזר מביה"ם להחמיר בדבר, ודעת ר"י הלבן והרא"ם שאינה נפסלת לכהונה משום כך. בשו"ת הרשב"א מצאנו סתירה בדבר. שבתשובה אחת (ח"א סימן תקנ) פסק שגט אשר אליבא דאמת לא היה דרוש, עדיין פוסל לכהונה, ובתשובה אחרת (במיוחסות סימן קלב) כתב שבגט כזה האישה צריכה לחכות שלושה חדשים לפני שמתחתנת עם אחר. אבל בתשובות אחרות (ח"ד סימן שד; ח"ו סימן א) הוא גם מתירה לכהן וגם כותב שאינה צריכה לחכות שלושה חדשים. והנה הרמ"א פסק להחמיר במחלוקת זו, אך מחמת הסתירה בדברי הרשב"א כתבו הפוסקים אופנים שיש להקל בדין זה וכדלהלן.
יש לעיין מאיזה טעם ייתכן שתיפסל האישה לכהונה אם הגט לא היה צורך בו מעיקר הדין. המרדכי (קידושין שם) הביא דעת ר' אליעזר מביה"ם שהחמיר לפסול לכהונה והוכיח כן מגמרא בקידושין סה ע"א, שכאשר האישה אמרה שנתקדשה והאיש כופר בדבר אבל כותב לה גט ו"מגרשה", הגט פוסלו בקרובותיה למרות שאין לו צורך בגט. וכן הוכיח מהדין שמעלין משטרות ליוחסין מכיוון שהעדים מעידים גם על הייחוס (כתובות כד ע"ב); וכן כאן כתוב בגט שהאישה הייתה אשתו.
ר"י הלבן והרא"ם דחו דבריו. לר"י הלבן יש לחלק שבגמרא בקידושין מדובר שהאישה טענה שהאיש קידש אותה, ולכן כאשר הוא נותן לה גט הרי זה כאילו הודה לאשה שאכן היה בעלה ולכן אסור בקרובותיה. אך אם בעל נותן לאשתו גט בעל כורחה, אין בזה ראיה מצידה כלל שהיא מקודשת ועל כן בכהאי גוונא לא תיאסר לכהונה.
וברא"ם דחה מפני ששם לגט אכן היתה נפקא מינה כלפי האישה, שהרי אמרה שהוא קידש אותה ועל כן באמת היתה זקוקה לגט, ולכן גט זה יוצר פסול שלו בקרובותיה. אך במקום שבית הדין הכריע שאין ממש בקידושין וממילא אין שום נפקא מינה לגט, בכהאי גוונא גט כזה שאין בו שום ממשות אינו פוסל.
וכן דחה הראיה מכך שמעלין משטרות ליוחסין אם כתוב בשטר שהוא כהן, שהרי אם אינו כהן השטר פסול ובוודאי העדים דקדקו בכך, אך אין לזה כלל שייכות לגט הניתן מחמת חומרא.
אמנם הרשב"א (ח"א ס' תקנ) כתב שאע"פ שהגט אין בו ממש, מכל מקום כיון שניתן לה גט ויצא קול שמגורשת ויתכן מי ששמע בגט ולא שמע שהקידושין לא חלו, לכן האישה נפסלת לכהונה. ואם כן, טעמו של הרשב"א אינו כטעם ר' אליעזר מביה"ם, אלא מטעם שיצא עליה קול שהיא מגורשת. והביא הן את הראיה מקידושין סה ע"א וכן ראיה מחליצת מעוברת (יבמות לה ע"ב) שכיון שהייתה חליצה נאסרה אע"פ שהתברר שלא היה בה צורך, בגלל אלה שישמעו מהחליצה ולא ישמעו מההכרזה.
וכן כתב בתשובות המיוחסות סימן קלב שאשה כזו צריכה שלושה חודשי הבחנה בגלל החשש למי שישמע בגט ולא ישמע בפסול הקידושין.
אמנם הרשב"א לכאורה סותר את דברי עצמו. שהרי בחלק ד סימן שד כתב שרק גט שיש בו ממשות של גט, פוסל לכהונה ומחייב ג' חודשים, אך גט שאין בו ממשות לא יכול לפסול. וכן כתב בתשובה בח"ו סי' א.
כאמור, הרמ"א (אהע"ז ו, א) פסק כתשובות הרשב"א המחמירות, שגם גט שיצא בגלל קול בעלמא למרות שברור שלא היה צורך בו, פוסל לכהונה. ובח"מ (ס"ק ב) הקשה שהרשב"א סותר את דבריו. הוא מסיים "ויש לחלק", אבל אינו מגלה לנו מה הוא החילוק האפשרי אליו מתכוון.
בב"ש (ס"ק ג) כתב בהתחלה, "... מבואר דוקא אם הב"ד הצריכו גט, אף על גב שהיה מחמת קול בעלמ', חיישינן; אבל אם הוא נתן גט מעצמו ולא היה נצרך ע"פ הדין, לא הוי גט". היינו שהוא מחלק שאם בית הדין הצריכו גט, אע"פ שלא היה בו צורך, הגט פוסל; כאשר אם הבעל נתנו מעצמו, אינו פוסל. אח"כ הב"ש מחלק שגם אם הבעל גירש בלי שב"ד הצריכוהו לזה, מ"מ ייתכן שהואיל וגירש מעצמו "אמרינן שמא אמת הדבר שקידש". היינו שאף במקום שהאיש נתן גט בלא שבית דין דרשו ממנו לעשות כן, אם מדובר במקרה שבו יש סיבה לחשוש שמא באמת היו קידושין, ורק מבחינה הלכתית אין לחשוש לכך, אז כיון שניתן גט חוששים שהגט הוא גט. אך אם ודאי הוא שהקידושין לא היו קידושין, אז הגט אינו גט.
ועיינו בשו"ת המהרש"ל (ס' כה) שכתב בשיטת הרשב"א ש"נראה דלא כתב הגאון [שהגט אוסר] אלא דווקא במשודכת שיש ראיה לדבר שנוכל לומר שקדש' ומאן דחזי גיטא יאמר בודאי בעבור שנתקדשה... שדוקא במקום שיש שידוכין ואז ניתן היה לחשוב שמא גם היו קידושין ולהחמיר, אך בלא קידושין לא אמר". והביאו הב"ש שם.
ושוב חלק המהרש"ל על כל חומרתו של הרשב"א, וטען אפילו במקרה שקדמו שידוכין, שגם בכהאי גוונא גט שאין בו ממש אינו פוסל. ואין ראיה מחלוצה, שהרי שם בזמן החליצה הייתה זקוקה מספק. וגם אין ראייה מקידושין סה ע"א, מפני שמסקנת הסוגיה אליבא דראב"ן היא שרק גט שכופין את הבעל לתת, פוסל בכהונה, אך גט שרק מבקשים ממנו ואינו מעיקר הדין, אינו פוסל.
המהדיר של תשובות הרשב"א (מהד' מכון ירושלים) הציע חילוק זה לתרץ את הסתירה שבין התשובות (בח"א סימן תקנ הערה 9):
שכל שנתן מפני חשש קידושין שנתברר בשעתו שלא היה בו ממש, אינו כלום, ואף אם היה עפ"י ב"ד טועין, כיון דאף בשעת נתינת הגט לא היה חשש קידושין כלל. אבל כל שנתן מפני דבר שלא נתברר בשעתו, חיישינן, דאיכא דשמע בגט ולא בהכרזה, הואיל ובשעת הגט לא נתברר...
ובב"ח (אה"ע ו, א) כתב שגם לאוסרים, אם כהן עבר ונשאה בדיעבד אין צריך להוציא, וכמו ספק חלוצה, ואינו דומה לריח הגט שאף בדיעבד צריך להוציא. אך הט"ז (ס"ב) חלק עליו מלשון הרשב"א והרמ"א וכתב שאין שום ראיה לקולא זו שהרי אין זה דומה לספק חלוצה שהיא גזירה שלא גזרו בדיעבד.

והנה בנידון זה נראה שלדעת הר"י הלבן והרא"ם פשוט שאין לאוסרה לכהן מחמת הגיור שנעשה לחומרא, שהרי אין כאן שום "הודאה" מצד הבחורה שהיא אסורה לכהן; וכמו כן אם קובעים שהגירות המקורית היתה טובה, הרי שלא היה שום צורך בגיור נוסף. ואילו לדעת הרשב"א תלוי הדבר בהסברים השונים בדעתו. לפי חילוקו הראשון של הבית שמואל, יש לדון האם הגיור השני נחשב מצב של "הב"ד הצריכו". לגבי חילוקו השני של הב"ש, שגם אם גירש מעצמו "אמרינן שמא אמת הדבר דקידש", כאן הרי שהגיור השני אינו מוליד חשש שמא הגיור הראשון לא היה טוב. לגבי חילוקו של המהרש"ל בדעת הרשב"א, "שדוקא במקום שיש שידוכין ואז ניתן היה לחשוב שמא גם היו קידושין", לכאורה גם כן אין לאסור בנידון דידן. לפי הצעת המהדיר בתשובת הרשב"א, יש לדון האם בית הדין האורתודוקסי עשה את הגיור השני מפני שהמצב באמת "לא נתברר בשעתו", או שמא הגיור היה באמת רק "לרוחא דמילתא" בגלל ש"יש שמרננים על גיור ההוא" (כלשונו של הרב האורתודוקסי בתעודות שציטטנו מהן למעלה) אבל באמת "נתברר בשעתו שלא היה בו ממש" בגיור השני. ולפי הב"ח שאין לאסור בדיעבד אם כבר התחתנו, יש לדון האם נידון דידן נחשב כבר מספיק "בדיעבד" כדי להקל.
ועו"ע בשו"ת יביע אומר ח"ו אהע"ז סימן א שדן באשה אשר נישאת בנישואין אזרחיים, נתגרשה בגט בבית דין, נישאת לאחר ושוב נתגרשה גם ממנו, ועכשיו רוצה לחזור ל"בעלה" הראשון, בגלל "ילדם המשותף שהוא חולה וזקוק להורים שיסעדוהו ויטפלו בו כראוי". שם הוא הסיק ש"יש מקום להתיר להם לחזור ולהנשא בחופה וקידושין כדמו"י". זהו למרות שהגירושין הראשונים נעשו בב"ד, ובית הדין ערך את הגירושין בגלל חשש אמיתי לדעות שנישואין אזרחיים מצריכים גט (אלא שלגבי נקודה זו הכריע ביביע אומר ש"לפ"ד רוב גדולי האחרונים הנ"ל נישואין אזרחיים אינם מצריכים גט כלל... לענין איסור לאו של מחזיר גרושתו משנישאת אין להחמיר כלל").
עוד יש להעיר, שכל הדיונים הנ"ל התייחסו לאשה שקבלה גט אשר על פי דין לא היה תקף. והמקור לאסור היה לגבי איסור חלוצה לכהן, כאשר מתברר שהחליצה (אשר אוסרת לכהן מדרבנן מעין גירושין) היתה מיותרת. אבל במצב שלנו, השאלה היא לגבי חשש איסור לכהונה הנובע ממעשה גיור שכנראה לא היה תקף. ניתן להציע שרק לגבי גט יש מקום להחמיר בגירושין שנעשו שלא לצורך. אבל אולי אין לנו לחדש שגם לגבי איסור גיור לכהן צריכים לאסור את האישה לאחר גיור מיותר. והרי גם לאוסרים, מדובר כאן בספק דרבנן בלבד, אשר לגביו לכאורה יש לומר שספקו להקל.
ועיינו בתשובתו של הרב נפתלי נוסבאום (מקבציאל כ, עמ' קיט-קכא) שדן במקרה שבו אשה עברה גיור לחומרה מחמת שסבתא שלה התגיירה אך אמה לא שמרה מצוות, והעלה שם לחלק בין גט לגיור, וכתב שם שדיבר על כך עם הגרי"ש אלישיב שהסכים להתירה לכהן.

בנוסף יש להביא את דברי הקובץ תשובות לגרי"ש אלישיב (חלק ג סימן קפא). הוא נשאל בדבר אשה שהתגיירה בחוץ לארץ ונשאת ליהודי ונולדה להם בת, ובעלותם לארץ התגיירה בשנית יחד עם בתה, מחמת שאבדו המסמכים על הגיור. כאשר גדלה הבת היא רצתה להינשא לכהן, ועלתה השאלה אם אכן יוכח שהאם התגיירה בטרם לידת הבת, האם עדיין יש לאסור את הבת לכהונה מחמת הגיור שנערך לה בעודה קטנה. [רואים מדבריו שאינו מקבל את החילוק שהצענו (בסוגריים מרובעות בקטע הקודם), שאולי גם האוסרים אסרו רק בחליצה וגירושין מיותרים. אבל מ"מ עדיין ברור הוא שהיה מיקל לגבי נקודה זו בניד"ד.]
כותב שם הגרי"ש אלישיב להקל בזה:
ונראה דבנידון דידן יש לדון דאליבא דכולי עלמא יש להתירה לכהן, דהרי הגירות של הקטנה בת השנתיים - במקרה והיתה צריכה גירות - הוא מדין זכין לאדם שלא בפניו, שהגירות זכות הוא לו, עיינו יורה דעה סימן רס"ח 'גוי קטן - אמו מביאתו להתגייר, בית הדין מגיירין אותו, שזכות הוא לו כו'. בין קטן שגיירו אביו בין שגיירוהו בין דין, יכול למחות משיגדיל'. ועיינו שם בפתחי תשובה מה שכתב מהחתם סופר.
והנה זה פשוט שכל זה שאסרו חז"ל לכהונה ומשום דאיכא דחזי בחליצה ולא שמע מההכרזה, זה דוקא כשהחליצה היתה כשרה מצד עצמה, אבל ודאי כשהיה חסרון בגוף החליצה אין לנו שאסרוה לכהונה (והרי זה כמגרש על תנאי ולא נתקיים התנאי).
ולכן אם היתה השאלה בגדולה שבאה להתגייר עוד פעם כשאין בידה להוכיח שהיא כבר נתגיירה, שפיר יש לומר דאפילו כשנתברר אחר כך שאמת נכון הדבר שהתגיירה כבר, מכל מקום דינה כחלצה ואחרי כן נתברר שנולד בן לצרתה במדינת הים.
אבל בנוגע להבת הקטנה דחלות הגירות אצלה הוא מדין זכין לאדם, וכאן הוכיח סופו על תחילתו שלא היה שום זכות בעצם הגירות.
אך כל זה כפי שאמרנו בתחילת דברינו, במה דברים אמורים אם באמת נכון הדבר שהאם נתגיירה עוד בהיותה בחוץ לארץ, ויש על זה הוכחות ברורות.
נציין שגם במקרה שלנו, הרי שהגיור השני נעשה כאשר הבת היתה רק בת אחת עשרה, כך שגם אצלנו נאמר שאין בו זכות עבורה ואינו גיור כלל.
ועל כן בנידון דידן, אין לאסור את הבת לכהונה בגלל גיורה לחומרה.
^ 2. יש לצרף את שיטת הפוסקים שכל הכהנים בימינו כהני ספק הם, ובמקום שישנם ספקות נוספים ניתן להקל בדינם. כן דעת המהרשד"ם (אבן העזר סימן רלה), והיעב"ץ (שאילת יעבץ חלק א סימן קנה) ועוד. ואף על פי שהמבי"ט בקרית ספר (איסורי ביאה כ) והמהרי"ט (חלק א סימן קמט) השיגו על דבריהם, כבר השיב על טענותיהם בשו"ת שבות יעקב (חלק א סימן צג). וכן כתב בשו"ת היכל יצחק (אבן העזר חלק א סימן יז) שאפילו בספק גיורת היה מקום להקל לכהנים בזמן הזה. וכן כתב בשו"ת יביע אומר (חלק ז אבן העזר סימן יא אות ג) שיש לצרף דעות אלו כסניף להקל.
ואולי יש לצרף עוד את הדעות שאיסור גיורת לכהן הוא דרבנן בלבד; עיינו ביביע אומר שם אותיות א,ג.
בנוסף יש לציין את חידושו הגדול של הגרב"צ עוזיאל לגבי "זרע ישראל", שסובר שבת שנולדה מאבא יהודי ואמא נכרייה תהיה מותרת לכהן לאחר שתתגייר; עיינו במשפטי עזיאל ח"ב יו"ד סימן נב, ושם ח"ז סימן יט אות ד. לפי זה פשוט הוא שהבת תהיה מותרת לכהן; אמנם לא מצאנו לו חבר בשיטתו זו (ועיינו שו"ת היכל יצחק אהע"ז ח"א סימן טז).
ואולי יש עוד סניף להקל בשו"ת הראנ"ח ח"ב סו"ס צב (השני), שמעלה – אם כי בתורת חומרא בלבד – הסבר לתירוץ השני בתוס' ביבמות מה ע"ב ד"ה מי לה טבלה, "... תרוץ א' שכתבו התוספות בההיא דטבילה, דכיון דהכל יודעים שהיא טובלת ה"ל כטבלה בפניהם, ושמא דבקבלת מצות גם כן יש לומר כן..." וגם בחמדת שלמה יו"ד סימן כט הסתפק שמא לדעת הרי"ף בדיעבד א"צ שלושה אפילו לקבלת המצוות. וחושש לזה הדובב מישרים ח"ג סימן נט אות א. וכן לכאורה יוצא משו"ת הרדב"ז סימן אלף קנ"ז. ועיינו עוד בבית הבחירה למאירי בשבת דף סח ע"א, שכתב "... או שמא נתגייר בלא שלשה וכמו שאמר שנתגייר בין הגוים; ולכתחילה הוא שצריך שלשה אבל בדיעבד אפי' בינו לבין עצמו..."
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il