סיפור מיוחד שמעתי השבוע.
בתקופת השואה האיומה, היו שני נערים שלמדו באחת הישיבות המעטות, שהיו באותה תקופה בארץ ישראל. בשלב מסויים, הגיעו לארץ השמועות הנוראות מאירופה.
אמר אחד מהם לחברו – עכשיו, לא יהיו יותר יהודים שומרי תורה ומצוות. ענה השני – יהיו גם יהיו. החליטו השניים להתערב על סכום כספי (גרוש!), ואף כתבו את הדבר בשטר.
הלכו השניים לדרכם. החבר הראשון התרחק מדרך התורה והמצוות, והשני הפך לראש ישיבה. עברו שנים, ובניו של הראשון התעוררו מעצמם לשוב בתשובה, והלכו ללמוד בישיבות. יום אחד, בא בנו הקטן של הראשון, להתקבל בישיבה של השני. שאל אותו ראש הישיבה לשמו וכו', ואמר לו – דע לך, אביך חייב לי כסף.
חזר הבן הביתה וסיפר לאביו על דבריו של ראש הישיבה, והאב טען בתוקף שהוא לא חייב כסף לאיש. נסע האב לפגוש את ראש הישיבה, והוא שלף את השטר, ואמר לו – הנה, בנך שלך רוצה ללמוד תורה!
בגלות הארוכה ובשואה האיומה היו אנשים שחשבו, חלילה, שהעם מת, אבל עם ישראל לא מת. שבנו לארץ ישראל, ארץ החיים, וחיינו מחדש.
וזהו אחד המסרים המרכזיים של פרשת ויחי. יעקב אבינו ויוסף הצדיק לפני פטירתם מצווים את בניהם, שיעלו ויקברו אותם בארץ ישראל, כפי שמבואר במדרש רבה(פרשה צו) ובגמרא (כתובות קיא) שהאבות היו מחבבין קבורת ארץ ישראל, לפי שבתחיית המתים יקומו לתחייה רק המתים שבארץ ישראל, שנאמר : "ונתתי צבי בארץ חיים, ארץ שצביוני בה מתיה חיים, שאין צביוני בה אין מתיה חיים", ועוד נאמר: "נותן נשמה לעם עליה".
ואף צדיקים שבחוץ לארץ, יזכו לתחיית המתים רק מכוח הקשר עם ארץ ישראל, ארץ החיים, שבאותה שעה ילכו במחילות תחת הקרקע עד ארץ ישראל ושם מבצבצים ויוצאים. ורבי אלעזר הקפר ביאר (פסיקתא רבתי) מצד זה את הפסוק "אתהלך לפני ה' בארצות החיים", שנקראה כך ארץ ישראל "מפני שמתיה חיים לימות המשיח".
כלומר, הארץ נותנת לנו חיים חדשים גם אחרי המוות. חיים לעם וחיים ליחיד. ואף במהלך חיינו הראשונים עלי אדמות, עוד לפני תחיית המתים, הארץ נותנת חיים לאדם.
וכך מצאנו בתורה ובחז"ל, שהמגורים בארץ מאריכים חייו ושנותיו של אדם, כפי שמסופר (ברכות ח, א) שאמרו לרבי יוחנן שיש זקנים בבבל, ותמה על כך שהרי כתוב בתורה: "למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה", שדווקא על אדמת ארץ ישראל זוכים לאריכות ימים ולא בחוץ לארץ? אולם, כשסיפרו לו שהם מקדימים ומעריבים לבתי כנסיות, התיישבה דעתו, ואמר שזה מה שהועיל להם. נמצא שבמקדשי המעט שבחוץ לארץ אפשר גם כן לינוק חיים, אך וודאי עיקר אריכות הימים מצוייה בארץ ישראל.
ועל כך התפלל דוד (תהילים קטז, ט) "אתהלך לפני ה' בארצות החיים", "זו ארץ ישראל", "ונקראת ארץ ישראל – חיים, כי היא חמדת הארצות והיושבים בה הם חיים ובריאים" (רד"ק שם).
אשרינו שזכינו לראות בתחיית העם בארץ ישראל, ובתורה המתרבה והולכת כאן בארץ ומביאה חיים לעם עליה!