- מדורים
- חמדת השבת
מוקצה של שברי כלים ושקי תפוחי אדמה
במסגרת עיסוקנו בהלכות מוקצה, אנו עוסקים במוקצה הבסיסי ביותר: מוקצה מחמת גופו. בסוג מוקצה זה כלולים כל דבר שאינו כלי ואינו אוכל. בשבועות האחרונים הגדרנו מה נחשב 'כלי' לעניין מוקצה. בשבוע שעבר התחלנו לעסוק בדין כלים שבורים לעניין זה.
למדנו שכלי שנשבר וכבר אינו שימושי כלל הופך למוקצה.
כלי שנשבר ועדיין יש לו שימוש, באופן כללי לא ייחשב מוקצה, כל עוד לא הושלך לאשפה לפני השבת.
אם ניתן להשתמש בו, אך מדובר בשימוש זניח, ורוב האנשים היו משליכים אותו לאשפה במצב זה: אם הוא נשבר לפני השבת מוסכם שהכלי יהיה מוקצה, שהרי בכניסת השבת הוא כבר נחשב אצל בני האדם כשבר כלי. אם הוא נשבר בשבת עצמה, למדנו שיש מחלוקת בין בעלי התוספות ובין הריטב"א. לפי הריטב"א דינו כדין כלי שנשבר בשבת ואינו עומד לאף שימוש. לפי בעלי התוספות הוא לא יהיה מוקצה, מכיוון שבכניסת שבת הוא לא היה מוקצה, וכעת הוא עדיין עומד לשימוש (זניח ככל שיהיה).
הדוגמא למחלוקת הייתה מחט שהקוף (החלק עם החור) שלה נשבר. עכשיו לא ניתן לתפור בעזרתה, אך אפשר להשתמש בה כדי להוציא קוץ. בעלי התוספות אומרים שמכיוון שהשימוש הזניח הזה עדיין קיים, אם היא נשברה לפני השבת היא אכן תהיה מוקצה. אם היא נשברה בשבת היא לא תהפוך למוקצה באמצע השבת. הריטב"א סובר שמכיוון שאנשים אינם שומרים מחטים שבורים לשימוש זה, אין הבדל בין המחט השבורה לרסיסי האגרטל.

בגמרא (מסכת שבת דף קכה ע"א) נאמר שחלקי מחצלת או שטיח שנפרדו ממנה אינם מוקצה. ההסבר המובא שם הוא שכשם שהשטיח מכסה לכלוך, כך החלקים הללו יכולים לכסותו.
בעלי התוספות מציינים שלפי מה שלמדנו, הגמרא אומרת מעבר לכדי הצורך. כלומר, חלקי השטיח לא יהיו מוקצים בגלל שהם עדיין שימושיים. זה שהשימוש הוא, במקרה, גם השימוש המקורי של השטיח אינו משפיע על ההלכה.
הרשב"א חולק על כך, ואומר שאנשים אינם רגילים לשמור את חלקי המחצלת שנפרדו ממנה, ולכן עקרונית הם אמורים להיות מוקצים. הוא קובע כלל חדש: שבר כלי שאנשים אינם רגילים לשמור לא יהפוך למוקצה אם הוא עדיין יכול לקיים את ייעודו המקורי. במקרה שלנו מצד הדין חלקי המחצלת הללו היו ראויים להפוך למוקצה. אך מכיוון שעדיין ניתן להשתמש בהם באותו ייעוד לה מיועדת המחצלת, הם לא ייהפכו למוקצה.
יש לציין שגם על מחט הרשב"א כותב שהיא עדיין משמשת בתפקידה המקורי, ולכן היא לא תהפוך למוקצה אם היא נשברה בשבת. נראה שהריטב"א חולק על כך. ניתן להציע שתי אפשרויות מדוע: א. הריטב"א סובר שהוצאת קוץ לא נחשבת כ'ייעוד מקורי' של המחט. אמנם אנשים משתמשים במחט להוצאת קוצים, אך אין לראות בכך 'ייעוד' לשמו יצרו את המחט. ב. יתכן ולפי הריטב"א הקריטריון הוא חשיבות הפעולה, ולא ייעוד מקורי.
שאלתי בשיעור השבועי שלי מה אנשים חושבים על שק תפוחי אדמה, שקרעו את צידו, והשתמשו בכל תפוחי האדמה שבו. רוב הלומדים הסכימו שהשק יהפוך למוקצה. אמרתי להם שאחד מרבותי לימד אותי להשתמש בשק תפוחי האדמה לשטיפת כלים בשבת. חלק מהיושבים צחקו ואמרו שאם לרב קשה לרכוש סקוצ' לשבת הם ישמחו לעשות קמפיין גיוס עבור המטרה הזאת.
מה שעלה בשיעור הוא שבימינו היחס שלנו לכלים שבורים שונה מהיחס של חז"ל. אם כוס שלנו נסדקת קצת, ברור שלא נשמור את הכוס בגלל שעדיין ניתן להשתמש בה בדוחק. ואם מדובר בכוס זכוכית גדולה ששתייה ממנה מסכנת בפציעה, לא נעלה על דעתנו לייחד אותה להחזיק פרחים, אלא נשליך אותה לאשפה (מחזור) שמא ינזקו ממנה. הגמרא מדברת על חלקי חרס שנותרים שעשויים להשתמש בהם לכסות אוכל. אצלנו לא מקובל לכסות אוכל בחתיכת חרסינה שבורה.
שימו לב שאין כאן אמירה על ההלכה. ההלכה שרירה ועומדת ולא השתנתה כלל. אך אם ההלכה קובעת שכלי שאדם לא יעלה בדעתו להשתמש בשבריו נהפך למוקצה, ה'אדם' הרלוונטי לדיוננו הוא האדם בסביבה בה הוא חי. יתכן וכיום במדינות עניות מסוימות יקפידו הרבה יותר לא להשליך שברי כלים לאשפה. אך ברוך השם אנו זכינו לחיות במדינה שבעיית עודף החפצים גדולה מבעיית חסרונם. לכן היד קלה על ההדק להשליך חפצים לאשפה, ולפיכך רוב מוחלט של שברי הכלים אכן ייהפכו למוקצה, כפי ההגדרות שהגדירו חז"ל.
לפיכך קבלתי את הדין, ואני אייחד את שקי תפוחי האדמה שלי לפני שבת כדי להוציאם מכלל היותם מוקצה.
למדנו שכלי שנשבר וכבר אינו שימושי כלל הופך למוקצה.
כלי שנשבר ועדיין יש לו שימוש, באופן כללי לא ייחשב מוקצה, כל עוד לא הושלך לאשפה לפני השבת.
אם ניתן להשתמש בו, אך מדובר בשימוש זניח, ורוב האנשים היו משליכים אותו לאשפה במצב זה: אם הוא נשבר לפני השבת מוסכם שהכלי יהיה מוקצה, שהרי בכניסת השבת הוא כבר נחשב אצל בני האדם כשבר כלי. אם הוא נשבר בשבת עצמה, למדנו שיש מחלוקת בין בעלי התוספות ובין הריטב"א. לפי הריטב"א דינו כדין כלי שנשבר בשבת ואינו עומד לאף שימוש. לפי בעלי התוספות הוא לא יהיה מוקצה, מכיוון שבכניסת שבת הוא לא היה מוקצה, וכעת הוא עדיין עומד לשימוש (זניח ככל שיהיה).
הדוגמא למחלוקת הייתה מחט שהקוף (החלק עם החור) שלה נשבר. עכשיו לא ניתן לתפור בעזרתה, אך אפשר להשתמש בה כדי להוציא קוץ. בעלי התוספות אומרים שמכיוון שהשימוש הזניח הזה עדיין קיים, אם היא נשברה לפני השבת היא אכן תהיה מוקצה. אם היא נשברה בשבת היא לא תהפוך למוקצה באמצע השבת. הריטב"א סובר שמכיוון שאנשים אינם שומרים מחטים שבורים לשימוש זה, אין הבדל בין המחט השבורה לרסיסי האגרטל.

חמדת השבת (8)
הרב בצלאל דניאל
5 - ענפים לעיטור שולחן
6 - מוקצה של שברי כלים ושקי תפוחי אדמה
7 - מוקצה – כלים שבורים וכלים מפורקים
טען עוד
בעלי התוספות מציינים שלפי מה שלמדנו, הגמרא אומרת מעבר לכדי הצורך. כלומר, חלקי השטיח לא יהיו מוקצים בגלל שהם עדיין שימושיים. זה שהשימוש הוא, במקרה, גם השימוש המקורי של השטיח אינו משפיע על ההלכה.
הרשב"א חולק על כך, ואומר שאנשים אינם רגילים לשמור את חלקי המחצלת שנפרדו ממנה, ולכן עקרונית הם אמורים להיות מוקצים. הוא קובע כלל חדש: שבר כלי שאנשים אינם רגילים לשמור לא יהפוך למוקצה אם הוא עדיין יכול לקיים את ייעודו המקורי. במקרה שלנו מצד הדין חלקי המחצלת הללו היו ראויים להפוך למוקצה. אך מכיוון שעדיין ניתן להשתמש בהם באותו ייעוד לה מיועדת המחצלת, הם לא ייהפכו למוקצה.
יש לציין שגם על מחט הרשב"א כותב שהיא עדיין משמשת בתפקידה המקורי, ולכן היא לא תהפוך למוקצה אם היא נשברה בשבת. נראה שהריטב"א חולק על כך. ניתן להציע שתי אפשרויות מדוע: א. הריטב"א סובר שהוצאת קוץ לא נחשבת כ'ייעוד מקורי' של המחט. אמנם אנשים משתמשים במחט להוצאת קוצים, אך אין לראות בכך 'ייעוד' לשמו יצרו את המחט. ב. יתכן ולפי הריטב"א הקריטריון הוא חשיבות הפעולה, ולא ייעוד מקורי.
שאלתי בשיעור השבועי שלי מה אנשים חושבים על שק תפוחי אדמה, שקרעו את צידו, והשתמשו בכל תפוחי האדמה שבו. רוב הלומדים הסכימו שהשק יהפוך למוקצה. אמרתי להם שאחד מרבותי לימד אותי להשתמש בשק תפוחי האדמה לשטיפת כלים בשבת. חלק מהיושבים צחקו ואמרו שאם לרב קשה לרכוש סקוצ' לשבת הם ישמחו לעשות קמפיין גיוס עבור המטרה הזאת.
מה שעלה בשיעור הוא שבימינו היחס שלנו לכלים שבורים שונה מהיחס של חז"ל. אם כוס שלנו נסדקת קצת, ברור שלא נשמור את הכוס בגלל שעדיין ניתן להשתמש בה בדוחק. ואם מדובר בכוס זכוכית גדולה ששתייה ממנה מסכנת בפציעה, לא נעלה על דעתנו לייחד אותה להחזיק פרחים, אלא נשליך אותה לאשפה (מחזור) שמא ינזקו ממנה. הגמרא מדברת על חלקי חרס שנותרים שעשויים להשתמש בהם לכסות אוכל. אצלנו לא מקובל לכסות אוכל בחתיכת חרסינה שבורה.
שימו לב שאין כאן אמירה על ההלכה. ההלכה שרירה ועומדת ולא השתנתה כלל. אך אם ההלכה קובעת שכלי שאדם לא יעלה בדעתו להשתמש בשבריו נהפך למוקצה, ה'אדם' הרלוונטי לדיוננו הוא האדם בסביבה בה הוא חי. יתכן וכיום במדינות עניות מסוימות יקפידו הרבה יותר לא להשליך שברי כלים לאשפה. אך ברוך השם אנו זכינו לחיות במדינה שבעיית עודף החפצים גדולה מבעיית חסרונם. לכן היד קלה על ההדק להשליך חפצים לאשפה, ולפיכך רוב מוחלט של שברי הכלים אכן ייהפכו למוקצה, כפי ההגדרות שהגדירו חז"ל.
לפיכך קבלתי את הדין, ואני אייחד את שקי תפוחי האדמה שלי לפני שבת כדי להוציאם מכלל היותם מוקצה.

בימי נחמיה בן חכליה
הרב בצלאל דניאל | חשוון תשפ"ג

כיצד מייעדים אבן לשימוש?
הרב בצלאל דניאל | כסלו תשפ"ג

ייעוד אבנים לשימוש – הלכה למעשה
הרב בצלאל דניאל | ז כסלו תשפ"ג

ענפים לעיטור שולחן
הרב בצלאל דניאל | יד כסלו תשפ"ג

הרב בצלאל דניאל

היסטוריה של מעמדי הקהל
תשרי תשפ"ג

כיצד מייעדים אבן לשימוש?
כסלו תשפ"ג

חיוב השמיטה בזמן הזה
חשוון תשפ"ב

ביעור המעשרות דווקא בסמוך לפסח?
ניסן תשפ"ב
דיני פלסטר בשבת
איך ללמוד אמונה?
איפה מדליקים נרות חנוכה בבניין?
תורה מן השמים
הלכות קבלת שבת מוקדמת
למה משתכרים בפורים? איך עושים זאת נכון?
דיני קדימה בברכות
איך התפילה מקשרת אותנו לקב"ה?
איך לומדים גמרא?
כיצד הופכים את צום עשרה בטבת לששון ולשמחה?
דיני פרשת זכור
חודש ניסן - חודש ההתחדשות
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | תשס"ג
הלכות שילוח הקן
הרב אליעזר מלמד | תשנ"ד
הלכות שילוח הקן
הרב אליעזר מלמד | תשנ"ד
